בבוקר נפגשתי עם נפרטירי ארס בויפרנד וחבר של בויפרנד.

למען האמת בבוקר לא נפגשתי עם אף אחד מהם. בבוקר ישבתי לי לבד בדד בראש מגדל ענק כשאני מחכה לאחד מן היישויות האלו.

כשאני מתוסכל מהעובדה שאני כבר יושב 20 ד' אחרי הזמן שקבענו, התחלתי להתקשר לאנשים.

נפרטירי הייתה הראשונה. היא פספסה את האוטובוס אז היא תגיע עוד שעה.

ארס היה קרוב, מה שהפליא אותי כי הייתי בטוח שהוא בכלל ישן.

בויפרנד ענה לי בקול מנומנם כשהוא אומר לי שרק בצבא הזמנים הם זמנים. באזרחות הזמן שקובעים זה רק הזמן שהשעון מצלצל.

כשארס הגיע, הלכנו לשירותים. כרגיל. נכנסנו וננעלנו, כשאנו סוקרים את עצמנו בשירותים. כשסיימנו, ארס העיף אותי ועסק בענייניו. כשיצאתי, ילד אחד ראה אותי. כשארס יצא מאותו התא הילד ברח לחפש את אבא שלו.

מסכן האבא, הוא יצטרך להסביר איך לא מגיעים ילדים לעולם.

כשיצאנו מהמסדרון הלך לפנינו הומו, שארטמיס ממש אוהבת. הסתכלתי על ארס, העברתי לו את מבט 'אני הופך לאני' וצעקתי "פייגלעעעע". באותה השנייה, אותו הומו סובב את ראשו לאחור.

אני וארס קברנו את הפרצוף שלנו אחד בשני, המסתור הכי טוב, במיוחד כאשר רק אנחנו היינו שם.

מה שכן, כשאותו הומו סובב את ראשו שערו המרהיב הסתובב באלגנטיות מלבבת, הייתי נותן לו 10.

לאחר שאוחדנו עם כולם, נסענו לסנטר.

כשעלינו על האוטובוס השתלטנו על הספסל האחורי עם עוד כיסא ליד. שישבה בו בחורה ענוגה.

ומסכנה. כל כך ריחמתי עליה.

כשירדנו מהאוטובוס התנצלתי בפניה וביקשתי סליחה על כך שהיא הייתה צריכה לסבול את הנסיעה עם חבורת הומואים (ונפרטירי oO) שדי מחצה אותה ודחפה אותה לחלון. היא בתגובה רק חייכה אלי ואמרה שזה בסדר.

כשנכנסו לדיזינגוף סנטר הייתה לי מטרה נורא ברורה. להרים לעצמי את התחת, הביטחון והאומץ, ופעם אחת ולתמיד לגשת לשמיה פולנסקי וגם להגיד לו שלום. אנחנו מדברים, ראיתי אותו מספר פעמים אבל מעולם לא היה לי את האומץ לגשת אליו. ואפילו אם בהתחלה חשבתי שאני אעשה זאת, אחרי שראיתי אותו קפאתי.

לקחתי אתי את כולם.

שגיאה חמורה.

עשינו יותר מדי בלגאן. ושוב קפאתי כשראיתי אותו, וניסיתי לכנס את כולם לפני שהוא ישים אלי לב כדי לברוח החוצה, אך ניסיון זה כשל והוא ראה אותי. מה שהלחיץ אותי עוד יותר ולכן ברחתי.

בפעם השנייה זה שוב קרה, והוא שוב אמר לי שלום ושאל לשלומי, ושוב קפאתי ונכנסתי לפאניקה של בריחה.

בפעם השלישית לקחתי את ארס והחלפתי מספר מילים עם שמיה, עד ששוב ברחתי החוצה עם ארס.

כשראיתי שארס במצב שלי הבנתי שזה לא היה הרעיון הכי טוב בעולם לקחת אותו אתי, בתור תגבורת.

ארס: "הוא כזה יפה"

אני: "אני יודע"

ארס: "הוא כל כך לא הליגה שלנו"

אני: "אני יודע"

וברחנו.

אוף.

אנחנו כאלה הומואים.

ארס לא הסכים אתי על כך שהוא נדלק על שמיה. מזל שלא הייתי זקוק לאישור שלו.

ואפילו לא הייתי לשחק יותר מדי מאחורי הקלעים. שמיה נדלק גם עליו.

זה הלך בערך כך:

שמיה: "אז הבחור שהיית אתו, הוא החבר שלך?"

אני: "לא, החבר שלי היה בחוץ."

שמיה: "כי פשוט באתי להחמיא לך שיש לך חבר חתיך. אבל הוא לא החבר שלך. אז אפשר את המספר שלו?"

בדרך חזרה נפרטירי גררה את ארס ואותי למגה ספורט. נכנסנו פנימה כשאנו מחזיקים ידיים לנוכח הזוועה. המקום הזה היה מסריח, צפוף, קטן, גדוש מוצרי ספורט והכי נורא- אף הומו ברדיוס של קילומטר. וזה ת"א, לעזאזל.

אני: "למה לעזאזל לא נשארנו בTNT? שם הבנים מתפשטים"

והמוכר שמע אותי. וצחק. ויצאתי.

נו באמת, מה יש לאנשים לחפש במקומות כאלה?

אתמול נסעתי לבויפרנד.

ליתר דיוק ניסיתי.

הייתה יותר מדי תנועה. ואם הייתה תאונה או משהו כזה, עוד הייתי מבין, אבל לא.

היו פקקים בגלל שאיזה גוועלד זקן שבן גוריון היה זורק עליו עגבניות החליט להגיע ולפצוח את פיו המרקיב עם שיני השנהב שלו בעודו עומד על במה,

כשאני די בטוח שהוא מחובר ברצועות לגג ומישהו מושך בחוטים ובשל זאת הוא מש לקול הצללים.

כי באמת שאי אפשר להגיד שהוא זז לקולם, אבל זה די הגיוני בהתחשב בכך שלפי המצופה הוא ישבור משהו, וזו לא תהיה ציפורן.

למרות שאין לזלזל בכך, אני בוכה כל פעם שנשברת לי ציפורן.

בעודי מנסה לפענח את התעלומה שמעסיקה את כל העולם, "איך זה שהוא עדיין חי, לעזאזל?", התיישבה לידי גברת ששאלה אותי אם אני יודע אנגלית.

עם סומק קל ומבט מבויש אמרתי שקצת, כי כאמור, מאיפה לי לדעת אם רמת האנגלית שלי נראת בעיניה טובה או לא.

שזה די מטופש כי שפה היא לא דבר נראה כך שאי אפשר לראות אותה דרך העיניים.

התפתחה בנינו שיחה, ואפילו נהנתי ממנה. זה היה שינוי מרענן.

זאת הייתה הרגשה מרהיבה, עד שתפסתי את עצמי חושב באנגלית ומנסה להיזכר במילה בעברית.

הגברת הנחמדה הגיעה לכמה חודשים מסנט פטרסבורג מאחר וקר שם, ובארצנו המלבלבת חמים ונעים עם מרלין מונרו, הו כמה שאני אוהב את הסרט הזה.

מה שדי מרגיז. כלומר, איך לעזאזל אז כשהייתי ביסודי וראיתי אותו לא הבנתי שאני הומו? מילא.

בכל מקרה, הייתי נחמד אליה אז היא הביאה לי שוקולד.

והוא היה ממש טעים. לכן אני שוקל לטוס לשם רק בשביל השוקולד.

היום בבוקר קמתי, התלבשתי והלכתי לבקר את סבא וסבתא.

כשסיימתי את הרחוב שלי התחילו לרדת טיפות גשם. המשכתי במחשבה שהן יסתיימו במהרה.

טוב, הן באמת נגמרו.

אחרי שירד מבול, עלי.

אבל זה היה די בסדר בהתחשב בעובדה שמנהלת בית הספר שליד ביתי הכריזה בכרוז שאין הרשאה לתלמידים לקפוץ לתוך שלוליות ואסור להם להירטב.

מי לעזאזל היא חושבת שהיא?! כלומר, מה? מה בשם סנטה הקדוש היא חשבה כשהיא יצאה בהצהרה כזו?

למה היא מצפה שמישהו מהתלמידים שלה יבין מה זה "הרשאה"?! גמכן פוסטמה.

כשנכנסתי לסבא וסבתא הביתה, רטוב, הם בהו בי עד אשר סבתא פתחה את הפה ושאלה אותי אם לא צריך איזה טיפול, בהתחשב בעובדה שהלכתי ושיחקתי בממטרות.

אני: "אבל ירד גשם."

סבתא: "גשם? איזה גשם? דאם דאם, אתה מרגיש בסדר?"

אני: "כן, תודה. אבל באמת ירד גשם."

סבתא: "טוב, לך קח מגבת. אתה רוצה גלידה?"

אני: "לא, תודה. אכלתי אתמול."

סבתא: "מה?"

אני: "אכלתי אתמול גלידה."

סבתא: "אכלת אתמול?"

אני: "כן."

סבתא: "והיום?"

אני: "כן, את לא צריכה להכין לי ארוחת בוקר."

סבתא: "נו, אז אם אכלת אתמול וגם היום זה אומר שאתה יכול גם גלידה."

בשם הפיות לה ולבויפרנד בעניין האוכל יש את אותה התגובה. זה אף פעם לא מספיק.

לא פלא שאני משמין.

חג שמח ושנה טובה,

ישמרכם סנטה מתולעים בתפוחים.

האם אי פעם הרגשתם שאתם מתנפצים לרסיסים?

האם אי פעם הרגשתם לא במקום?

כאילו איכשהו אתם בכלל לא קשורים ואף אחד לא מבין אותכם?

הרגשתם פעם כאילו כל רצונכם הוא פשוט להרים את הרגליים ולרוץ, לברוח? לא משנה לאן העיקר רחוק משם?

הלכתם פעם, במעין ספונטניות מעוותת היותר דומה לתזוזה שנקבעה מבעוד מועד, למקלחות ופשוט נשארתם שם תחת המים החמים הצורבים את גופכם וגורמים לכם להזיע?

נשכתם את שפתיכם על מנת לא להוציא קול צעקה מהפחד שהיא לעולם לא תגמר?

אם לא, אתם לא יודעים איך זה שהכל מרגיש לא נכון. שזה לא מרגיש, שזה פשוט לא נכון. הכל מעוותת, הכל יוצא לא נכון, הכל מכוון אותכם לאותו רגע שרבים אחירם עמדו מולו ופשוט אמרו "די", ושתקו לעד.

להיות פגועים,

להיות אבודים,

להיות נשכחים באפלה.

להיות מוכים בעת דיכאון,

להרגיש כאילו כולם משחקים בך משחקי דמים, מנסים לבדוק את גבול הסיבולת של האדם,

להיות על הקצה של התמוטטות עצבים כשאתם לא בטוחים אם בכלל יש שם מישהו שמוכן לעצור את הכל.

אני לא יכול יותר.