היה לי מה לכתוב. זה היה יכול להיות אפילו מצחיק אבל...

חזרתי הביתה.

הדבר הראשון שאמרו לי אחרי ששמתי לב שאימא לא בבית הוא שסבתא בבית חולים.

הייתי צריך להיות עכשיו אצל סבא, לישון אצלו, אבל הוא גאה מדי אז הוא לא נותן לי.

במקום זאת מחר אני ארוץ אליו בבוקר, כי אז, לא יהיו לו תירוצים ללמה אני צריך להישאר בבית.

זה די ניתק אותי מהכול. מהחרא שאני עובר בצבא, מהרגליים הנשלחות להפיל אותי מהקצונה, מהעבודה הבלתי נגמרת שמנהל העבודה שולח אותי, מהמכות שאני חוטף מכמה מהחיילים,

מהטיפול בנוגע אלי עם כל קציני בלי לפגוע במישהו שהוא לא אני,

לספוג את הכול להרים את הראש ולהצהיר בגאווה שאני אהיה קצין.

עכשיו זה לא נראה שווה את זה.

ממש לא.

למרות שממזמן הייתי צריך לוותר,

למרות שהקצין החטיבה שלי אמר לי שהוא מצטער שנפלתי בין הכיסאות ואני רק אוכל חרא,

למרות שאני לא צריך להתמודד עם זה,

למרות שאף אחד לא מבין למה אני עדיין מתעקש ולא מוותר.

זה כבר לא קשור אלי. זה לא משהו שאני יכול לעשות על מנת לשנות משהו. זה שאני יכול לכעוס ולהאשים את עצמי, למרות שאני לא אשם בכלל.

אין לי שום מקום לזרוק עליו ולהאשים אותו ובכך למצוא נחמה.

היצורים היחידים שאני מוכן למות במקומם בלי לחשוב בכלל הם בויפרנד סבא וסבתא.

הם נתנו לי כ"כ הרבה, שינו אותי, בזכותם אני חי קיום. חד וחלק. אם לא היה לי אחד מהם, כבר הייתי בקבר.

והכי מעצבן, תהיה העובדה שלא ישחררו אותי בשביל לנסוע לבית חולים. שזה לא יזיז בכלל למנהל העבודה שלי.

ברביעי גיליתי את הפנים האמיתיות שלו כשרב הסרן הגיע לדבר אתי. הוא אחד האנשים היותר נבזיים מגעילים ודוחים שפגשתי בחיים שלי. אני לא רוצה אף קשר אליו. אני שונא אותו.

לעיתים נדירות אני בחר לשנוא אדם בלי אפשרות לערער על כך. אם אני לא טועה, זה רק האדם השני שאני מחליט זאת עליו. אבל הוא פשוט כ"כ...

חרא.

וקשה לי. ואף אחד לא יודע עד כמה.

אפילו אני לא. רק אח"כ, כשאני מספר לאנשים, כשאני כותב להם, אני מבין עד כמה נורא זה נשמע.

רק לי, כשאני חי את זה, זה לא מזיז ממש. כי אני רגיל לסבל עד כמה שרע זה יכול להישמע.

כי לחטוף מכות, אני רגיל מהבית.

כי לזלזול ואי אמון בי, אני מכיר מהבית.

כי שחיקה נפשית, אני מכיר מהבית.

ותמיד המשכתי הלאה. ותמיד הרמתי את הראש.

ותמיד הגנתי על אותם אנשים שפוגעים בי. רק כדי שהם לא יסבלו. שהם לא ידעו כאב מהו. שלא יהיה להם רע.

כי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך." וזה למה אני אוהב את האישיות שלי.

בסופו של היום, היא אחלה. השאלה היא האם היא תביא אותי למשהו.

ואני מתחמק. כי אני לא רוצה לחשוב על זה. אני לא רוצה להאמין שזה נכון. אני בורח.

מזל שמחר אני רואה את האלים בבית של כרונוס.

מזל שיהיה אלכוהול.

הגיע הזמן להשתכר למוות.

עד שאני אקיא את הנשמה ולא אזכור כלום.

אולי אפילו את העובדה שסבתא בבית חולים.

מכירים את התחושה הזו שאתם מרגישים כאילו הרגע משכו את הרצפה שעליה אתם עומדים?

כאילו נפער תחתכם בור באדמה ואתם תלויים באוויר מתכוננים לנפילה?

והכי נורא,

שזה לא פיזי. שזה רק הרגשה. זה יותר מרתיע. כי החור הזה, אותו חור שחור שנופלים אליו לזמן אינסופי, נמצא בדיוק איפה שהלב שלכם אמור להתמקם בחזה.

מי שמכיר אותי ולא קורא פה, מי שקורא פה אבל לא מכיר אותי, מי שמכיר אותי וגם קורא פה,

יודע שהדבר שאני הכי רוצה, שאני מכוון את חייו כלפיו זו ההגעה לקצונה.

הייתה לי הרגע שיחה עם צוער, הומו. בערך כמוני. ייעודי.

שאלתי אותו את הדבר שהכי חששתי ממנו.

הוא אישש לי את החשש הזה, בעירבון מוגבל.

וכעת, אני מרגיש כאילו אני לא אזכה להגיע ליום שאני אקבל את הארון שלי.

כי לא משנה לי עד כמה אני אהיה רחוק מבויפרנד, אנחנו נתגבר על כך.

כי לא משנה לי עד כמה יהיה קשה פיזית, אני אתגבר על כך.

כי לא משנה לי כמה יטרטרו וינסו לבחון אותנו כל הזמן, כי זה מובן.

כי לא משנה לי באיזו סיטואציה ינסו לראות מי נשבר, כי הלחצים זה דבר שניתן להסתמך עליו בעתיד.

מה שכן משנה לי,

הדבר היחידי שמשנה לי והיחידי שיכול להפיל אותי, זה המקלחות.

כי לא אכפת לי לבוא ולהגיד שאני הומו.

אכפת לי מכך שייתנו לי את האופציה להתקלח לבד.

מלבד בויפרנד, אני לא חושב שיש מישהו שיודע על כך.

בסיום הטירונות הגעתי לתובנה שאני חייב להתגבר על הפחד שלי מלהתפשט ליד אנשים. אני חייב לסגל לעצמי את ההרגל להתקלח עם עוד אנשים. במיוחד אם אני מתכוון להגיע לקצונה.

ניסיתי זאת בקורס הקצר של הכנת הצוערים שהיה לי.

באחד הערבים, היה לי מקרה. טראומה.

וזה היה בגלל שהייתי במקלחות, לא לבד. וזה היה בגלל שאני הומו.

כעסתי על עצמי. זאת הייתה אחת ההרגשות שאני אזכור לעולם. הבושה הרצופה הזו, הידיעה שאני חייב לקבור את עצמי כאן ועכשיו, הרעיון שהניסיון נכשל.

בגלל אותה סיטואציה מביכה החלטתי שאני לא מוכן להתפשר, אני חייב להתקלח לבד. בשביל רווחתי האישית. בשביל שאני לא ארצה לרצוח את עצמי. בשביל שאני לא אתבייש בעצמי. בשביל שאני לא אשנא את עצמי.

אז עכשיו, בגדודים, אני מסתדר. אני מתקלח כאשר אין איש אחר.

אבל בקורס קצינים עצמו, ככל קורס, אין את המותרות האלו. ישנה שעה אחת ביום שאתה אמור להספיק את הכול. שעה שבה כל האנשים שאתך אמורים להספיק להתקלח. אין את האופציה להתקלח לבד.

בבה"ד 1, בית הספר לקצינים, בוחנים אותך בכל דבר. במיוחד את חוסנך הנפשי. מחפשים את הפגמים שבך, מחפשים לראות בך את המודל הערטילאי-תיאורטי של הקצין. כל נקודת תורפה, כל חולשה היא נקודה לרעתך.

ונקודה זו שלי, יכולה במהרה להפוך לשחורה.

לא משנה עד כמה רציונאלי והגיוני אני יכול להיות. ההסברים שלי לא ישנו.

זה לא ישנה להם כשאני אציג להם את העובדות, ויש על מה לדבר ויש על מה להתבסס,

הרי בשבילי, להתקלח עם בנים זה כמו שסטרייט יתקלח עם בנות כאשר בוחנים את המגדר.

הסכנה שבהשפלה בעלת סבירות כל כך גבוהה שכמעט וניתן לצאת מנקודת הנחה שזה יקרה.

ואני לא אחפור על זה פה,

כי זה לא באמת משנה. לאף אחד.

ואני לא יודע. אולי הם כן יאשרו אבל יסמנו אותי.

ואולי יפילו אותי.

ואני כבר לא יודע.

זה מפחיד אותי.

אני מפחד להיכנס למקלחות עם עוד בנים. הפחד הזה, הוא החולשה שלי.

ושם, שם משחקים בחולשות, רוצים לראות אותך נשבר.

אז זה לא משנה עד כמה טוב אני אהיה, זה לא משנה מה הנתונים שלי, זה לא משנה אם אני אכן יכול להיות קצין טוב,

אני סתם הומו.

הנושא הזה מערער אותי לחלוטין.

אני מרגיש שאני יכול לבוא ולהגיד עכשיו, טוב אני מוותר. אבל אני לא רוצה.

אני באמת רוצה להיות קצין.

אבל הצבא זו מערכת כ"כ דפוקה לפעמים.

אין לאן ללכת, אין לאן לפנות, רק נופלים.

ולא רק בנושא זה,

בהכל. ברוב.

ולשתוק ולסבול ולהעלות חיוך. לעמוד זקוף ולרוץ בזרועות פתוחות לכל מה שזורקים אליך. לעשות הכול ולהסתיר הכול. לא להראות שביב של משבר כי כל הזמן צופים בך, בוחנים אותך, תוהים לקנקנך.

להישבר זה לא בלקסיקון.

להיות חסון זה לאבד את האנושיות?