גיליתי שאני נהנה, ואולי אפילו יותר מדי, מעצם העובדה שהבסיס שלי נמצא בלב שומקום.

אני אוהב את המדבר. התגעגעתי אליו, לא ידעתי עד כמה.

פתאום, עכשיו, אני רואה את החיים שלי ביתר פרופורציה. יותר נכון אני רואה עד כמה שגיתי בהם, במהלך השנה וחצי האחרונות. ואולי לא שגיאה אלא יותר דרך חיים שאני לאו דווקא רוצה לדבוק בה.

הפכתי לעירוני מדי. נטשתי את הטבע, מפאת חוסר זמן. השתקעתי יותר מדי בלימודים שלי וכשהם לא היו, השתקעתי בטיפוח חיי החברה שלי. שזה דבר טוב בפני עצמו אך כשחושבים על זה שכעת אני מכיר את ת"א יותר מדי טוב לטעמי, ואם אני אשווה זה יהיה כמעט כמו ההיכרות שלי עם נחל היהודיה, זה לא נותן לי תחושה מרנינה כ"כ.

זה נטישה מוחלטת לדבר שפעם היה המרכז בחיי, וכאילו המסגרות ו"מסלול החיים" השתלט עלי.

כי כעת, הכול כאילו כבר נקבע מראש, ואם אני אכשל אז אני לא אדע מה לעשות עם עצמי.

זה התחיל במכללה, ממשיך לצבא, היציאה לקצונה, הקצונה, הקבע, המשך הקבע, וזו דרך ישרה וברורה שנקבעה ע"י אנשים שהם לאו דווקא אני, ואולי יחד אתי, אך רק מאחר והם חושבים שזה יהיה טוב בשבילי ואני צעיר מדי ובור מדי כדי להבין את הכול ולחשוב אם זה באמת משהו שאני רוצה.

כי איך באמת אני אמור עכשיו לדעת מה יעשה לי טוב ב... 10 השנים הבאות?

ובפעם הראשונה שחזרתי מהבסיס, נסיעה של שלוש וחצי שעות עד ב"ש, אמרתי לעצמי שאני אשן חלק מהזמן, ובחלקו השני אני אלמד לקצונה.

ולשנייה הרמתי את ראשי מהאוגדנים שלי וצפיתי בנוף הנפרש כלפיי. מדבר. מקצה אופק אחד לשני, ללא כל משהו אחר שממלא את הנפח העצום הזה.

ואהבתי את זה, אז אמרתי לעצמי שאני אתן לעצמי 5 ד' מנוחה ואהנה מהנוף. זה נמשך במשך שלוש שעות. לא יכולתי להעתיק את עיני למקום אחר.

וכשכולם מגיעים ומצוברחים בגלל הכלומנקיות של המקום, בשל החול בשל החום בשל הרוחות שמעיפות אבק לכל מקום,

אני מרקד ומקפץ לי. מרים את הראש לשמיים צופה בשמש וקורץ לה.

ויחד עם זאת,

אי אפשר שלא לראות את הצלקות האדירות שהצבא משאיר על השטח.

רוב האדמות חרושות מנסיעת רק"מים וטנקים, תרמילים זרוקים פה ושם, הטבע מושמד.

זה מצער אותי כל פעם מחדש. במיוחד כאשר נוצר מעין טורנדו קטן, מה שקורה כל הזמן, אשר נותן לי את התחושה שאמא אדמה מנסה בכל כוחה למחוק את עקבותיהם של מכונות ההרס שמרסקות את אדמותיה.

וזה לא עוזר. בכלל לא.

אני צריך לחזור לטייל.

אבל אין לי זמן. הכול כ"כ לחוץ. הכול מקובע.

איך קרה שאני הגעתי לחיים האלו?

מעולם לא דמיינתי את עצמי יושב באיזה משרד בראש תאדיר שמגלגל מליונים,

אז למה פתאום אני מתחיל כך?

והסופ"ש הזה במיוחד,

מחזיר אותו לאחור.

כאילו ואומר לי שכל ההשקעה שלי, כל ההקרבה שלי, לא שווה כלום.

ואין לי זמן ואני צריך להספיק כל כך הרבה, לרוץ לפה ולשם ולראות אותה ואותה לדבר אתה ואתו ולבסוף אני חוזר ביום ראשון לנסיעה הארוכה הזו, שנראת כמו נצח, זו שלוקחת לי 7 שעות, כשאני מרגיש שלא הספקתי כלום.

ועושה רשימות לדברים שאני צריך להספיק כשאני חוזר הביתה. אבל אני חוזר רק ב10 בלילה, ושישי זה יום כ"כ קצר כך ששוב אני לא מספיק כלום.

תודה לסנטה שלפחות אני במדבר,

מקום שלפעמים, כשלא מטרטרים אותך, כשאתה לא עובד,

נותן לך קצת מנוחה. קצת שלווה.

אני אוהב את המדבר.

בתחילת השבוע 9 אנשים ממחזור הטירונות שלנו, שכלל כ- 400 חיילים +/-, ואני בניהם,

לא הגיעו להתייצבות שלהם בבסיסים שברחבי הארץ, אלא חזרנו ל"בסיס האם" שלנו, כמו שאני נוהג לקרוא לו.

אותה קבוצה קטנה זו של חיילים מיועדת לא לתת מענה אחזקתי לכוחות הלוחמים ישירות. אותה קבוצה משובצת למסלול קצונה ישירה. קבוצה נבחרת, 9 אנשים ששרדו אחרי מיוניים של 76 איש.

במהלך יומיים העבירו לנו הרצאות שכללו היסטוריה, הרוח הצה"לית, תפקידנו בכוח, הייעוד שלנו, החזון שאנו אמורים ליישם ומה בדיוק  אנו הולכים לעבור במהלך הסיפוחים שלנו לגדודים.

עם כל דרגה שנכנסה להרצות לנו, מספר החודשים שלנו בגדודים עלה.

בהתחלה זה היה 4, כשסגן אמר זאת. לאחר מכן היה לנו סרן שאמר 5, רב- סרן שאמר שנהיה שם חצי שנה וגולת הכותרת הייתה כאשר סגן אלוף נכנס ואמר שאנחנו נהיה שם 8 חודשים.

במהלך היומיים, נתנו לנו אוגדנים שאנו צריכים לדעת בע"פ לבה"ד 1. בצירוף לכך, נתנו לנו 5 שעות ללמוד 50 עמ' ע"מ לראות איך אנו לומדים עצמית.

ביום השלישי בבוקר, היה לנו מבחן.

אני החלטתי שאני לא אכנס ללחץ מהמבחן, אני אלמד, אני אהיה רגוע, אני אבחן ואקווה שהוציא יותר מ85. אם כן, אני אהיה מרוצה מעצמי.

לבסוף הוצאתי 88, שזה היה ממש נחמד מאחר וזה היה הציון השני הכי גבוה בכיתה, אבל קצת התאכזבתי כי ידעתי שיכולתי ליותר, אם לא הייתי מחליט שאני לא מתכוון לחרוש.

לאחר הבחינה והסת"פ נפגשנו עם נציגי הסיפוחים שלנו.

הפיקוד של שלושה מאתנו, שאני בניהם, החליט שלא לשלוח את כל המפקדים הישירים אלינו כמו שצריך, אלא לשלוח נציג אחד.

יצאנו לדרך כשהיעד שלנו הוא בה"ד 1, בסיסה של אחת הבנות. את השלישי הורדנו בדרך.

כשהגענו לבה"ד 1 שמתי כומתה על הראש, כנדרש, והסתובבתי ע"מ להכיר אותו. הבחורה הלכה והשתקמה בבסיס כשאני מחכה שהסיפוח שלי יבוא וימשיך את הדרך אתי, לשיזפון.

הבה"ד לא כ"כ נורא. הוא כן אפור, הוא כן מבטון, הוא כן מייצג את מה שאומרים אליו ("בבה"ד 1 כולם צבועים חוץ מהקירות"). אך אני לא חושב שאני אכנס לדיכאון מכך כשאני אגיע אליו לקורס, מה שקורה ללא מעט אנשים.

לאחר 4 שעות שאני מחכה המפקד שהביא אותי התקשר לנציגה שאחראית עלי ונתן לי לדבר אתה. התברר שהרכב שהיה אמור לבוא ולקחת אותי, לא יורד בסוף דרומה ולכן אני צריך לצאת מהבסיס ולהגיע לשיזפון באוטובוס. כשעמדתי לצאת, הודעתי למפקד שהיה אחראי עלי עד כה והוא כמעט וחטף התקף לב. אסור לי לצאת מהבסיס, חוקי צה"ל.

הוא אמר לי ללכת לחכות ליד הכניסה, כי אמורה להיות הסעה שמגיעה למצפה רמון, ומשם אני אקח אוטובוס. יצאתי ועמדתי בשמש כשכומתה לראשי, בשלוש וחצי בצהרים. בארבע ורבע התקשרתי למפקד ואמרתי לו שאני חושש שאין הסעה. הוא אמר לי שאני צודק והיא בוטלה בשל טקס סיום של רבנים.

באותה נשימה הוא אמר לי להמשיך ולעמוד שם, והוא כבר ימצא לי דרך לצאת מהבסיס.

המשכתי לעמוד שם כשהשמש מעלי לא מרחמת, עוד חצי שעה.

אני אוהב את ההיגיון הצבאי.

לבנות בסיס הסמכה לקצינים בלב הנגב, ולדרוש מכולם להסתובב בו עם חתיכת כבשה על הראש.

לבסוף המפקד התקשר אלי ואמר לי לחכות לפורד חום-ירוק, הוא אמור לקחת אותי.

אמרתי לו תודה בפקפוק ושמעתי את השיחה מתנתקת.

זה צה"ל. למען סנטה חצי מהרכבים שלהם הם פורד חום- ירוק, ושם גם לא חסכו בהם.

לאחר שעה עמדתי כבר בתחנת האוטובוס במצפה רמון וחכתי לאוטובוס האחרון דרומה, כשהוא הגיע עליתי עליו ונסעתי יותר רחוק מהדבר הכי אהוב עלי בעולם, חמוד שכמותו.

לאחר שעה לערך הגעתי לשיזפון. ירדתי והתקשרתי לאותה נציגה מקסימה שנכשלה בלהביא אותי לכאן.

כשפגשתי בה, והייתי נוכן לנח מכל הנסיעות, היא הודיעה לי שנחמד לי שהגעתי לבסיס החטיבה, אבל הגדוד שלי זה עוד יותר דרומה.

לכן, ב9 בלילה הגעתי לבסוף לבסיס שלי. 10 שעות לאחר שיצאתי מבסיס האם שלי.

מחנה סיירים. 35 ד' מאילת. בסמוך לגבול מצרים. מוקף שטחי אש עם טוראים שלומדים איך לתפעל טנקים, והורסים אותם. עם חיילים באימון מתקדם, שאינם יותר טובים מהטוראים והורסים גם הרבה טנקים.

עם קורס מפקדי טנקים, שאלופים שכמותם הורסים גם הם את הכלים שלהם.

ואני, אני אמור לרדת לשטח אתם ולתקן להם אותם. ובמקום להיות אחראי על 11 טנקים, כמו שאני הייתי אמור, אני אחראי על 25. כי זו אינה חטיבה מבצעית.

וכששאלתי את מנהל העבודה היכן הקח"ש (קצין חימוש) ו/או המ"מחג (מפקד מחלקת חימוש גדודית- התפקיד שאליו אני מיועד) קיבלתי בתשובה "אין".

אין ממ"חג מאחר ולפי התקן אין צורך בו, ואין קח"ש מאחר והוא עזב לפני חודש וחצי, וככל הנראה גם לא יבוא אחר.

זה די חמור מבחינתי כי כחלק מרכזי בסיפוח ובהסמכה שלי, אני אמור להתחנך אצל אותם אנשים.

לאור זאת, יש לי בעיה גדולה.

מלבד זאת,

אני שוב רוצה להתלונן על ההיגיון של צה"ל.

אני אמור להוציא כ"מ שזה 'כושר מוגבל' בגלל בעיות גב שיש לי.

מאחר ויהיה לי כ"מ בבראור, שזה מבחן הכושר של צה"ל, בבה"ד 1, אני אצטרך "ללכת" 4 ק"מ במקום לרוץ 2. שזה היה יכול להיות ממש נחמד, אם לא הייתי צריך להתחשב בעובדה שאני צריך להספיק אותם ב24 דקות מה שאומר שאני צריך לדפוק ריצה של 10 קמ"ש במשך כול אותם 24 הד'.

לזה קוראים כושר מוגבל?!

לא, אבל זו כן מוגבלות. שכלית בעיקר!

שלכם,

דאם דאם העצלן וההיסטרי.