סיימתי.

קצר מדי, ברצינות. אני לא חושב שקיבלתי איזשהו ידע משמעותי שאני באמת יכול לעמוד ולהגיד "וואו, תודה לטירונות על כך."

למדתי על הנשק, אבל מצד שני זה לא שאני לא אתקל בו יותר בחיי ואני אשתפר, אם לא אלמד הכול מחדש.

מה שכן, אני חושב שלא באמת כתבתי על הדברים המצחיקים שיש בצבא, ויש.

אז עכשיו, לאחר ההשבעה אני אכתוב על כך. למרות שככל הנראה אני לא אקבל חייל בודד כי אמי היקרה שקרנית אלופה.

אנשים רבים ממעיטים בערכם בעיני צה"ל. הם טוענים שהצבא לא משקיע מספיק בחיילים ואף מזלזל בהם. זה לא נכון.

עליתם פעם למשפט תשלום? אתם תתפלאו עד כמה משקיעים בכם כלכלית.

לפתע אתם מגלים שכפתור עולה 70 שקל.

רבים גם החיילים אשר באים למפקדים שלהם ומבקשים, כמו מחלקתי המרהיבה, שעת ט"ש ארוכה יותר.

אני והסמלת שלי בהלם מוחלט בהינו בהם בעיניים גדולות עד אשר היא אמרה לי להסביר להם מהי "שעת ט"ש".

מיותר לציין שהם לא חיבבו אותי יותר מדי אח"כ מאחר וגאונים שכמוהם איכשהו הגיעו למסקנה שאני זה שכותב את הוראות מטכ"ל. ממש.

מי שיעשה טירונות לא קרבית, כמוני, יבחין כנראה כבר על היום השני שהוא נמצא בלא אחר מאשר שדה קרב עקוב מדם. אחרת, מה כבר יכולה להיות הסיבה ש23 חיילים שמבקשים לראות חופ"ל (חובש פלוגתי) מתוך מחלקה של 36?

אחת הבעיות הכי גדולות שלי היא העובדה שאני יצור חייכן שמרבה לצחקק. זו בעיה עצומה כאשר אתה בצבא מאחר והמפקדים שונאים אנשים כאלו. באחת הפעמים שצחקקתי עם טירון אחר כשניסינו להסתדר בשני טורים אחת המפקדות של המחלקה אמרה לי ולאותו הטירון לגשת אליה.

מפקדת: "עכשיו שניכם תסדרו שני טורים!"

אני: "כן המפקדת!"

החזקתי לו את היד ועמדתי מולה.

אני: "הקשב המפקדת, אנחנו בשני טורים!"

המפקדת עמדה מולנו ספק בוכה ספק מתפקעת מצחוק ובספק בנוגע לפקודה הבאה שלה.

מפקדת: "דאם דאם, תפסיק עם ההתחכמויות שלך! ותשמור על השילוב הראוי!"

אז עזבתי את ידו. כן כן, אני חייל ממושמע.

בעת הליכה בשני טורים, צפיתי בציפור שעפה מעלינו. בדיוק הזה שלידי פתח את הפה כדי לדבר, למרות שאסור,

ובשל זאת סנטה החליט לתת לו מתנה.

אותה הציפור חרבנה וזה נחת לו על השפה והפה.

וזו הסיבה האמיתית ל"למה אסור לדבר בשני טורים". אנחנו פשוט מטרות ניידות.

באחד הימים כאבה לי האוזן. הלכתי לחופ"ל ומשם נשלחתי לרופא. מתברר שיש לי דלקת באוזן, והוא היה מספיק נחמד ונתן לי טיפות לטיפול. הוא עלה על זה כאשר הוא דחף לי את המכשיר הזה לאוזן ואמר שהוא רואה אדום, ואז הוא דחף אותו יותר פנימה, שאל אם זה כואב, עניתי שכן ולכן הוא דחף חזק יותר ושאל שוב ודחף שוב.

בשם סנטה מישהו מבחוץ היה יכול לחשוב שהוא דוחף לי משהו אחר למקום אחר.

"אההה...."

"כואב לך?"

"כן...אהההההההההההה"

"כואב?"

"כן!  ...אההההההההה"

"ועכשיו?"

"כן!!!"       

כאילו מה, אם זה לוחץ על הדלקת יותר זה יכאב פחות?!

מה שכן, ואני לא יודע למה, הוא התחיל בסיום הטיפול לחפור לי על העיר שלי ואיך שפעם הוא היה בה בבית מלון מסריח ויאדה יאדה יאדה. סליחה אבל זה רק אני או שבאתי לקבל טיפול רפואי וללכת?

כלומר, כן, ברור. זה באמת רק אני אבל לא באתי לשחק משחקים בצבא. כאב, יש לי דלקת, שיביא לי תרופה ושלום על ישראל מה הוא מחליט לבזבז לי את הזמן במזגן בחדר עם כיסא נח וסוכריות?

מה באתי לחופשה?! היפפפ.

לקראת סיום הטירונות היה לנו מבחן סיום כשהוא מרכז את כל החומר שלמדנו במהלך הטירונות ומראה עד כמה אנחנו זוכרים את מה שלמדנו.

הכול הלך לי ממש טוב עד אשר הגעתי לשאלה שדרשה ממני לפרט 5 עקרונות מרוח צה"ל, מתוך 10.

מי בכלל זכר אחד מהם? היו לי דברים יותר חשובים לעשות באותו הזמן, כמו למשל לבהות באוויר.

אבל אל תחשבו שלבהות באוויר זה דבר חסר חשיבות.

דווקא הבהייה באוויר לימדה אותי המון.

למשל שיש את רוח צה"ל על הקיר, אז פשוט העתקתי.

בטקס ההשבעה עצמו, ריכזו את שתי הפלוגות ואת מחלקת הבנות תחת גג מסוים. היינו אמורים לצעוד יחדיו בהישמע הפקודה ולעלות על מגרש המסדרים.

כמובן שכאשר הפקודה נשמעה אף אחד לא היה בטוח שהיא נאמרה ולכן נוצר מצב מביך של שקט עם צרצור צרצרים ברקע.

לאור טיפשותנו קריין הטקס חזר שוב על הפקודה, והפעם אפילו הצלחנו להסתדר ולעלות על המגרש.

כשהגיע תורי להישבע צעקתי כמצופה ורצתי אל המ"מ כשאני עומד, מתיישר, מניח את עצמי בדום ומצדיע במהירות ובחדות, כהכנות לרגע שאהיה קצין.

המ"מ שיחררה אותה ולקחתי את הנשק מהסמלת ואת התנ"ך מהמ"מ כשאני מזכיר לעצמי, שלא להיות כמו אחד מהכיתה שלי. כשמצדיעים עם התנ"ך, זה על מדפסי הנשק ולא הצדעה רגילה. אין לי מושג איך הוא הגיע למסקנה שזה הגיוני, אבל למה לעזאזל שמישהו ייקח תנך וידפוק לו אותו במצח?!

בפעם השנייה שהיא שיחררה אותי, היא אמרה לי בהצלחה.

כשחזרתי לשורות ועמדתי בנח שמתי לב פתאום שעם שאר המחלקה היא לא מדברת.

אז, התחלתי להתרגש ולהרגיש את הזיעה מתחילה לצוץ. פחות בשל המעמד הטקסי אלא יותר בשל העובדה שהמ"פ סקרה את הפלוגה והתבייתה עלי. מתוך 150 הטירונים שלה היא ניגשה אלי, רק אלי.

מ"פ: "מה שלומך?"

אני: "בב..בב...סדר"

הרכינה לי את ראשה, חייכה אלי והוסיפה: "בהצלחה בבית הספר לקצונה."

ואני לאות תודה עניתי לה: "כן המ..ממ..מ...מממ.... פ!"

היא לחצה את ידי, הסתובבה והלכה.

היא השאירה אותי בתוך שלולית של זיעה רעידות ובושה. 'לא הצדעתי'.

הכל בגלל שאני הומו.

אין שום הסבר אחר.

מה חבל אבל, שאחד מהכיתה שלי לא הוסמך. המפקדת החליטה שאותו היא לא מעבירה את הטירונות והוא יצטרך לעשות אחת חדשה.

כאות סנטימנטלי ממני הכנתי לו חולצה שכתוב עליה "טירונות 02 עושים פעמיים".

אני מסופח לשיזפון.

זה בין שומקום לפני אילת לבין שומקום שאחרי שומקום שאחרי שליש מדינה יש ב"ש.

מה שטוב אבל היא העובדה שאני אהיה שם בערך 4 חודשים מאחר ואני במסלול קצונה ייעודית.

אני חייב להתחיל להיכנס לכושר.

ישמרכם סנטה!

זה קצת מוזר.

למען האמת,

זה הרבה יותר מ"קצת" מוזר.

לא כתבתי הרבה זמן.

איכשהו, בגלל השינויים בישרא ירדה לי האופציה לעדכן מהפלאפון שלי.

אני מרגיש כל כך מנותק מהעולם.

אחרי שבועיים בצבא אני לא יודע אם אני בכלל באותו היקום.

הכול נראה אותו הדבר אבל העולם זז קדימה כשאני הייתי תקוע איפשהו בבסיס מאחור בלי קשר לכלום.

בשבועיים האלה הבנתי את הלחצים שאנשים נכנסים אליהם כשהם מגיעים לצבא.

גם הייתה לפלוגה שלי שיחה עם הקב"ן והיא האירה את עיני לכך.

כל שינוי של מסגרת, כל שינוי גדול בחיים של מישהו מביא את אותו האדם למצב של לחץ, גם אם הוא לא מבחין בו. זה לאו דווקא צריך להיות מצב של לחץ פסימי עם כל התגובות אלא פשוט מצב שאתה לא מורגל אליו.

אני לא רגיל לא להיות בקשר עם אנשים.

אני התנתקתי מהרבה מהחברים שלי.

לא כי רציתי, לא כי הם רצו, כי זה קרה.

בטירונות אין דבר כזה זמן חופשי, ואם יש אז הוא ממש מוגבל. אני לא יכול לעשות מה שבא לי מתי שבא לי ויותר מכך אני מרגיש בודד.

מילא מהאנשים שאינם בצבא, אבל גם מאלו אשר נמצאים בצבא.

האנשים שהעברתי אתם חודש וחצי, ועם מרביתם העברתי 5 שנים מחיי, נמצאים בפלוגה אחרת.

רק אני, בודד, העבירו לפלוגה שאני נמצא בה כעת. אני מאמין שזה היה משיקוליי לוגיסטיקה, מספר האנשים.

נפל הפור ואני זה שנזרק לפלוגה אשר כולם מכירים שם את כולם ובילו אתם חודש וחצי לכל הפחות.

רק אני אאוטסיידר, רק אני לא מכיר את כולם, רק אני לא יודע אפילו מה השם שלהם.

המפקדים שלנו אינם מהבסיס שלנו. פשוט משאילים אותם לטירונות.

הם אינם מתמקצעים במקצועות שלמדנו ואינם מבינים בכלל איך כל העניין של הקד"צ והעתודה עבדו.

השבוע שלי התחיל הכי נורא שאפשר להיות.

ולא משנה שכבר עבר שבוע וחצי כשאני נמצא שם, ואף אולי ויתכן שזה בגלל צבירת כל המתחים והלחצים בתוכי בלי יכולת של שחרור.

אם הייתי משחרר מתחים, זה לא היה קורה. לא הייתי מגיע למצב שבו הגעתי אליו אבל אני רואה את זה רק עכשיו, בדיעבד, כשבעצם זאת השתלשלות אירועים בלתי הפיכה כי כאמור, אין דבר כזה לשחרר לחץ בצבא. אין לעשות משהו שאינך מורשה לו, אין דבר כזה פריקת לחצים.

העובדה שאני לא מכיר אף אחד, העובדה שאין לי עם מי לדבר, העובדה שאין לי זמן לדבר עם בויפרנד כמעט, העובדה שבכלליות אני מורחק מכולם, העובדה שיש לי במחלקה בחור שרק ממרר לי את החיים וכל הזמן יורד עלי,

העובדה שאני הומו ואני מפסיד שעות שינה בגלל שכוחם של המפקדים בנוגע למקלחות ודברים אחרים נראה כל כך מועט, העובדה שאני לא חלק מהחברה ואני לעולם לא אהיה, העובדה שבודדו אותי ועד כמה שזה ישמע מגוחך, החליטו לעשות עלי חרם,

כל אלו דחפו אותי לעמוד ב11 וחצי בלילה מול המפקדת שלי אחרי שבועיים וחצי של טירונות ולשאול אותה כשאני עוד שנייה בוכה למה לעזאזל העבירו אותי לפלוגה הזו, למה שום דבר לא מסתדר, למה אני כל כך סובל נפשית פה.

היא לא ידעה מה לענות לי.

לא היה מה להגיד לי. ידעתי את זה. ראיתי אותה עומדת מולי כשהיא רואה את המצוקה שלי ולא יודעת איפה לקבור את עצמה מאחר והיא אינה יכולה לעזור לי.

עזרתי לה. כי היא באמת נחמדה ואני יודע עד כמה היא וסגל הפיקוד משקיע בשבילנו.

אמרתי לה שאין מה לעשות. שאני יודע את זה, אך יחד עם זאת בשל העובדה שהיא המפקדת שלי היא צריכה לדעת שאני נמצא במצוקה ואני כמעט ומתרסק לה לרסיסים.

אז אם היא תראה ירידה במוטיבציה, אם היא תראה שאני בדיכאון, אם היא תשים לב, שלא תתפלא.

אחרי השיחה אתה, שנשארה ללא פיתרון, חזרתי למגורים.

לא יכולתי להישאר שם אז יצאתי החוצה, לאחר כיבוי אורות.

כבר לא היה לי אכפת מכלום. הרגשתי כל כך רע וידעתי שרק אדם אחד יוכל להרגיע אותי.

והוא לא ענה.

וכשהוא לבסוף ענה,

רק בכיתי.

ולא הפסקתי. ולא יכולתי.

מזמן לא חשתי את התחושה הסוחפת הזו של "למה אני חי בכלל". זו לא הייתה תחושה שקשורה לנטיות התאבדויות זאת פשוט הייתה תחושה של חוסר אונים מוחלט. של סוג של שבירה, של אפיסת כוחות.

מתחו את הגומייה יותר מדי והיא נקרעה.

עברו על פקודות מטכ"ל, עברו על פקודות מפקדים, עברו על כבוד האדם, עברו על המוסר והאתיקה.

ולבסוף,

כיחיד עם צירוף בעיות שרק לאותו אחד ישנן, מצאו אותי שבור לרסיסים.

עכשיו אני מרגיש יותר טוב. כשהקיטור ירד קצת, כשהלחץ התמעט.

כשהריחוק מהאנשים החשובים לי נראה כמעט ונסלח, בשביל המדינה.

קיבלתי מכתב.

מפקד הענף שמח להודיע לי שהתקבלתי לקצונה ישירה.

בהצלחה לי.

הולי סנטה.

הרגע נכנסתי לבלוג שלי.

כלומר לפה.

וואט דה פאק?

מה קרה לו?

איפה העיצוב התכלת המרהיב והגאה שלי?

לא משנה.

משום מה,

השחור מתאים להרגשה שלי.

אבל קצת חבל לי.

אהבתי את הקודם, חשבתי שהוא קצת ינחם אותי.

מילא.

בשלישי ב10 בלילה החלטתי שאני הולך לישון.

הייתי חייב, כדי שאני אהיה ערני למחרת, ביום הגיוס.

הבעיה הייתה שבויפרנד עובד עד 10 בלילה, לכן לא היינו יכולים לדבר.

שכבתי לי במיטה עם מבט מתריס לכיוון הפלאפון לפתע הוא התחיל ליילל כשהתקבלה הודעה.

בשמחה ובידיעה ש'זה חייב להיות בויפרנד' אספתי אותו לליבי ופתחתי אותה.

לא מבויפרנד.

אבל בכל זאת לא מבייש בכלל, זאת הייתה הודעה מפום פום המאחלת לי גיוס קל. חומד.

לבסוף, הצלחתי לדבר אתו. חבל רק שלא הצלחתי להירדם.

בבוקר התגלחתי ואספתי את שאר הדברים שלא הכנסתי לתיק.

ירדתי קומה ופגשתי את אחותי, היא החליטה להצטרף, להגיד שלום לכולם.

יצאנו למרכזית ובה פגשנו עוד אחד מהכיתה שמתגייס אתי.

בכניסה לבקו"ם קבעתי עם כל הכיתה, על מנת לעבור את תהליך החיול ביחד. כולם היו שם מלבד ההומו, שבחר להיות עם חברים אחרים שלו. מה שחבל כי עליו הכי הסתמכתי בנוגע לזריקות.

הדבר הראשון שאתם עוברים בבקו"ם זאת שיחה עם נציג של האגודה למען החייל. הוא נראה כסבא חביב, אבל הוא חד ואפילו יכול להיות קצת בן זונה. אבל שימשיך לחיות, אני דווקא חיבבתי אותו.

לאחר מכן מתחיל תהליך החיול עצמו, פרטי בנק, צילום לחוגר (יצאתי די בסדר), צילום שיניים, צילום גולגולת, טביעת אצבעות, אימות נתונים ואז...

הוציאו אותנו לארוחת צהרים.

ולמדו משהו, אנשים שעוד לא התגייסו. בחדר האוכל של הבקו"ם יש אוכל ממש טוב. תאכלו כאילו לא תאכלו אחרי זה 2-3 שנים, כי זה בעצם מה שיקרה.

לאחר הארוחה, הפקידה החביבה החליטה פשוט לייבש את כולנו מחוץ לבנין ולמזגן ופשוט לקרוא לאנשים לתור, על מנת למנוע לחץ בפנים. כלומר למנוע את צינון גופות הטירונים הטריים במזגן.

זה היה רע, בשבילי. זה פשוט הבדיל אותי מכולם. קראו לכל הכיתה שלי לפני ונשארתי לבד, עם כמה אנשים שמתברר שכלל לא היו הנדסאים, אלא בכלל נערי מכ"ם.

לבסוף נכנסתי פנימה, ואחרי שתי שניות באימות הנתונים שלחו אותי לעבור בדיקת מח עצם.

אהאה, דווקא אני. באתי ואמרתי שאני לא מסוגל והמשכתי הלאה. ישר לתוך בדיקת הDNA. הרגע שהכי חששתי ממנו התממש, אני מול כל המזרקים והדם, ואני לבד לגמרי.

עמדתי בתור כשאנשים סביב מקבלים זריקות, נדקרים ומדממים.

הרגשתי סחרחורת ובחילה. כשהגיע תורי התייבשתי בכיסא מול... הייתי מרגיש קצת יותר ביטחון אם זאת הייתה אחות, אבל היא בעצם סתם ילדה בגיל שלי או קטנה ממני, עם משהו דוקר שאמור לגרום לי לדמם על דף.

אמרתי לה שאני נורא רגיש בעניין דם ומחטים. היא ענתה לי שאני הודיע לה כשאני מתחיל להרגיש שאני מתעלף והיא תעביר אותי למיטה. נשמתי עמוק ואמרתי שבסדר. היא לקחה את פד האלכוהול, הניחה על האצבע שלי ובאותה השנייה אמרתי לה "טוב, עכשיו". היא העבירה אותי למיטה. הנקירה עצמה לא הייתה כל כך נוראה, במיוחד כשמתחשבים בכך שעצמתי את העיניים. אחרי שהיא הוציאה ממני מספיק דם לא יכולתי לזוז. היא אמרה לי שאני אשאר שם, והיא כבר גם תעביר לי את החיסונים בשכיבה. כאילו הייתה גם אופציה אחרת.

אני: "אז כמה זמן החדירה?"

חיילת: "6 שניות"

אני: "יותר מדי."

היא החדירה לי חיסון אחד מאחורי הזרוע השמאלית, וזה האמת לא גרם לי להרגיש ממש רע, שזה ממש טוב. אך לפני שיכולתי להרגיש אושר, היא חיסנה אותי נגד טטנוס. ישר בשריר. וזה כאב וזה דימם.

יצאתי משם כשיש לי שני חורים בזרוע וחור באצבע.

להפתעתי ולשמחתי שני אנשים מהכיתה שלי היו בחוץ, חיכו לי. וזה היה ממש טוב כי בדיוק באותה השנייה צנחתי על הרצפה ואם הם לא היו תופסים אותי היה חבל.

כשהרגשתי יותר טוב קמתי וקיבלתי את החוגר שלי עם הדיסקית. צעדנו יחדיו ככיתה מאוחדת לתוך האפסנאות.

מזלי שפר עלי וקיבלתי שק משנת 1098, גופיות ענקיות, גרביים ענקיות, מדים שגדולים עלי ובגדול, הכל גדול.

ולא היה להחליף, לכן, כעת, אני נראה שמן.

למרות שבויפרנד אמר שאני חתיך על מדים ואליו מצטרף אפילו חבר טוב שלי.

יצאנו מהבקו"ם בשעה 7 בערב ונסענו לבסיס.

שם מתברר, מזלי המשיך כמו שהיה לאורך כל היום.

הוציאו אותי מהפלוגה שהייתי אמור להיות בה. הזיזו אותי לפלוגה שאני לא מכיר בה אף אחד. מה שקצת יותר מתסכל היא העובדה שהכיתה שאני נמצא בה כרגע כבר מאוחדת ומגובשת ורק אני בצד.

כשחילקו אותנו לכיתות, התפללתי כל פעם מחדש כשראיתי מי המ"כ של אותה הכיתה. היו שם מס' מפקדים שלא נראו כמו אנשים שהיו שמחים לגלות שאחד הפקודים שלהם הומו. לשם האירוניה, היו שם מפקדות שנראו יותר גרוע מהמפקדים.

אבל הפעם, המזל שלי השתנה וקיבלתי מפקדת דווקא ממש סבבה.

אחרי שהכניסו אותנו לחדרים ביקשתי לדבר אתה בפרטיות לכן יצאנו מהמבנה והתמקמנו בדיוק בכניסה שלו, כאשר ישנה זרימה קבועה של חיילים פנימה והחוצה.

ביקשתי ממנה לזוז עוד קצת, כי רציתי שזה יהיה פרטי. זזנו קצת.

כאילו מה?

היא באמת חשבה שאם היא עושה צעד של חצי מטר ומסובבת את הראש פתאום כל העולם נעלם ורק שנינו נשארים יחד לבד?!

ביקשתי ממנה לזוז עוד, והיא עשתה הפעם מטר שלם. ראיתי בפנים שלה שהיא מתחילה קצת להתרגז אז פשוט החלטתי להפסיק לקוות לקבל באמת פרטיות ובפשוט להגיד לה, בתקווה שאף אחד אחר לא מקשיב.

אני: "הקשב המפקדת, אני רוצה להתקלח לבד כי אני אה...."

ולא הצלחתי לסיים את המשפט. וניסיתי שוב, ושוב לא הצלחתי. ואני לא יודע למה.

אבל היא לא שמה לב להלם שנכנסתי אליו, שנראה לי כמו נצח אך לה כמו שנייה, והיא אמרה שבסדר אבל שאני אחכה שנייה.

היא הלכה למ"מ.

היא השאירה אותי לעמוד שם רבע שעה כשאני מתחיל להיכנס לסרטים ומרגיש שאולי עשיתי טעות כשביקשתי את זה. היא חזרה, ואמרה שהיא בדקה מה יהיה הערב.

פשוט היה כבר רבע ל2 בלילה והיו צריכים פיתרון לכך שאני אתקלח לבד.

הפיתרון היה כזה שבבוקר קיבלתי עוד שעה להתארגן ולהתקלח. הייתי אמור להתייצב מתי שהדתיים אמורים היו לחזור מבית הכנסת, ובכך בעצם הסודיות נשמרת.

למחרת, שוב נגררנו לתוך הלילה. העמידו את כל הפלוגה כאשר הסמלת הפלוגתית (שכמובן היא גם הסמלת של המחלקה שלי, עם המזל שלי. והיא כלבה שאפילו לוציפר היה זורק מהגיהנום) מסבירה מה הנוהל בזמן שרפה. מתישהו, היא אמרה שאם המים לא עוזרים אז שנשתמש במטאטא אש. על בני אדם.

זה הרי ברור מאליו, לא?

הבנאדם נשרף, אז בטח הכוויות לא מספיקות, בואו גם נחבוט בו!

ככל שנכנסנו ללילה כך הייתי בטוח שהמפקדת שכחה אותי,

עד שהיא הפתיעה אותי ואמרה לי מה הפתרון להלילה. בכיבוי האורות אני הולך להתקלח ובבוקר יש לי עוד 20 ד' התארגנות.

משום מה, ואני די בטוח שזה בגלל המפקדת שלי, לא הייתה לי שמירה בלילה. אני לא מתלונן.

בבוקר, עשינו שגרות.

ניקנו וקרצפנו את הכול.

פתאום שמתי לב שכל המפקדים, גם אלו שלא של,י לא קשורים אלי ובכלל לא במחלקה שלי, יודעים מה השם שלי כאשר הם לא יודעים את השם של הפקודים שלהם.

איזה יופי, האושר.

להיות הומו זה כמו להיות סלב.