אם הייתי יכול לחזור לרגע אחד ספציפי בהיסטוריה שלי,

אחד המועמדים היה רגע שקרה לי היום עם בויפרנד.

ישבנו במטבח עם עוגיות וקפה, הוא צחק. קרנות האור נבחרו בקפידה ונכנסו מבעד לתריסים,

העולם רעש מבחוץ אבל כל מה ששמעתי היה רק את צחוקו.

ראיתי רק את עיניו החייכניות ובזויות עיניי יכולתי להבחין בשיניו הצחורות קורנות בין שפתיו.

הוא צחק עלי.

מה שגרם לי להסמיק מעט.

הוא יודע שאני מורעל על צה"ל, הוא יודע שאני רוצה להיות קצין.

הוא יודע שאין לי מושג במה זה באמת כרוך ואני לא יודע מה זה באמת להיות בצה"ל.

לכן,

כששוב הזכרתי בפניו שאני רוצה להיות קצין הוא אמר שתי מילים והתפקע.

"חכה חכה", והמשיך.

"אתה עוד לא התגייסת, אבל חכה נראה מה יקרה."

כשהוא סיים, בהיתי בו, הוא בהה בי והתחלתי לתאר בפניו את עיצוב הסלון שיהיה לנו כשנגור יחד.

אמרתי לו שאני לא מוכן שהדירה שלנו תראה כמו דירת סטודנטים.

אז, איבדתי אותו.

מקסים ככל שיהיה, הוא הומו ממש גרוע.

יש לי בעיה אתו.

עוד שבועיים בערך יש לו יום הולדת.

היום, באשמת סנטה, הוא צפה שוב במתנה שהבאתי לו לחודש שלנו. יותר נכון בברכה שלה.

לעזאזל, היא ממש יפה.

הוא אוהב לקרוא אותה לפעמים.

בחנתי אותה טוב. היא מושקעת, גם מבחינת תוכן וגם מבחינה פיזית.

אז, הייתי כל כך גאה בעצמי, הרי בכל זאת, ייצרתי אחלה של יצירה.

עכשיו עברה לי הגאווה.

לעזאזל, איך אני אוכל להתעלות על זה?!     

אין לי שום רעיון!

והזמן אוזל!

יש לי רק את מחר ובערך זהו כי אני בצבא.

אוף!

להיות הומו קיטשי זה נוראי!

אין לי אנרגיה.

לכלום.

לא עסקתי באף ספורט היום, אלא אם כן מחשיבים את הטיפוס למיטה ככזה.

אני לא יודע מה יש לי.

זה ספק תסכול, ספק דיכאון, ספק פחד מהשמנה, ספק אתזגרופביה, ספק חששות מהצבא, ספק אכזבה.

אני חושב שזה ערבוב של הכול. אני לא יכול להצביע על משהו אחד מסוים, שנותן לי את התחושה שאני חש כעת.

אני לא עייף, אך יחד עם זאת אין לי כוח לעשות דבר.

אני לא רעב, אך יחד עם זאת יש לי תאווה לחטיפים.

אני לא צמא, אך יחד עם זאת הגרון שלי צורב.

אני חולה.

אני מצונן.

אני לא מרגיש בשיאי בכלל.

אפילו לנשום נראה לי קשה פתאום.

להעלות את בית החזה, ולהוריד חזרה.

עם כל נשיפה לעצום את העיניים, 'זה עבר'.

נדבקתי לE.S. Posthumus, דרמתי, מתאים לי.

אני רוצה שהחופשה הזו כבר תסתיים.

ההמתנה הזו לגיוס, אירוני ככל שיהיה, הורגת אותי.

אני מעדיף להיות שם.

שם, אין זמן לחשוב.

שם, אין זמן לשטויות.

שם, אתה עסוק כל הזמן.

אני צריך תעסוקה. אני צריך לברוח מהשממה הזו, אני צריך לחוש חי.

פתאום הדברים שאנשים אחרים רואים בהם חיים, גורמים לי להתנער מהם.

המוות יאה לי.

והוא, הוא חמוד. ואוהב ודואג ומנסה לעזור לי.

והוא לא רוצה לחשוב על הצבא, ואני רוצה לחשוב רק על הצבא.

והוא לא רוצה שאני ארגיש רע, ואני מרגיש רק רע.

הוא מתוק.

אני אוהב אותו.

אפילו שאין לי כוח לכלום, כשאני חושב עליו כעת, אני מחייך.

זה מוזר שמצאתי לעצמי שיר שאני רוצה שינגנו בהלוויה שלי?

כשאתם מתחילים לרוץ, היכן שתמיד כולם מתחילים, אתם תמיד מוקפים באנשים.

כשאתם כבר רצים, עוקפים ונעקפים, הצפיפות יורדת.

כשאתם כבר רצים מעבר לגבולות, למקומות שמעולם לא הגעתם,

אל תתפלאו אם אתם לא מוצאים איש סביבכם.

רצתי על קו החוף דרומה, מדי.

יותר מדי מחשבות. יותר מדי תסכולים, יותר מדי אכזבות, יותר מדי כעסים.

כשPompeii של E.S. Posthumus מתנגן לי באוזן על עוצמה מקסימאלית כמעט ולא ניתן לעצור אותי.

ככל שמהירות הגרגירים הנרמסים תחת כפות רגליי גדלה,

ככל שהתנגדות האוויר כלפי גדלה,

ככל שהדופק שלי עולה,

ככל שהזיעה ניגרת ממצחי,

ככל ששרירי מתאמצים יותר ונותנים את הטוב ביותר שלהם,

ככל שהכאב גדל,

ככל שהנשימה מתעתקת,

ככל שהעולם סביבי נעלם בתוך אנדרלמוסיה של חושים מבולבלים,

כך תהפוכות ומסקנות ראשי מורצים אל תוך ליבי ושם מבצעים את הלחימה הגדולה.

סך הכול לא רציתי שהזיכרון האחרון שלהם ממני יהיה אותו מצב אחרון שהם עזבו אותי בו,

בוכה.

הרי, זה מסתיים. התקופה הזו. צבא מנתק יחסים.

המסך ירד והתמונה האחרונה היא טרגדיה בוכייה.

בהתחלה וויתרתי, אחר כך נלחמתי. אני לא אהיה פומפיי.

גם אם זה אומר שאני אהיה לבד כשהכול מוכן לבואם של עשרות.