תמיד היו לי רגשות נחיתות, תמיד הרגשתי הטיפש שבחבורה, תמיד חשבתי שאני לא שווה כלום.

תמיד הסתרתי את זה, תמיד האצלתי את עצמי, תמיד הכנסתי לעצמי לראש שישנם אנשים פחותים ממני.

אני לא טיפש, אני חכם. אולי לא גאון, אבל אני בסדר.

אני טוב יותר מאחרים, זה משהו שאני צריך להיות מודע לעצמו, הרי, לא ייתכן ואני גוש מהלך של בזבוז אוויר.

חשבתי זאת כשאני לפעמים מאמין לזה ולפעמים לא, תלוי בסיטואציה אליה נקלעתי.

זה עבד בסדר, עד שהגיע הזמן לצבא.

כשכולם קיבלו מנילות וזימונים, אני נשארתי בבית.

הבעיה אתי, שלא משנה מתי, תמיד כשהסיבה הכי נורמלית תעמוד מול הפרצוף שלי, אני אבחר לא להאמין בה ואתחיל לפקפק בעצמי, להגיד לעצמי שאני לא מספיק טוב ולכן זה קורה.

במהלך הלימודים במכללה הייתי בטוח, שלא כמו כולם, אני בטעות שם. טעות אנוש.

כשניסו ללחוץ עלי להמשיך לתואר ראשון, המשכתי לפקפק בעצמי.

ראיתי את עצמי נחות ובעניין הזה לא הייתה לי מחשבה אחרת, הרי,

איך המציאות משתלבת עם זה שאני קטן ולכן לא קיבלתי אף זימון ומנילה?

אז מה אם סיימתי את התיכון לפני 17 וחצי וכבר הייתי חתום על עתודה לכן לא היה שום פואנטה לשלוח לי דברים כאלו?

זה השתנה לפני שבוע, והשבוע בעיקר.

במיוני קצונה ישירה.

הנתונים שלי גבוהים, לכן שלחו אותי לשם.

המיונים עצמם היו בסדר, אני לא יודע עד כמה בלטתי וכששאלו את הקבוצה מי בלט, לא אמרו אותי. מה שכן, בשיחות ובדיונים כן הבעתי את הדעה של וניסיתי להיראות פרקטי עד כמה שאפשר. בתור קבוצה, עמדנו במשימות שלנו אבל לא הייתה לנו מעין הנהגה מוצהרת. כששאלו אותי לזאת עניתי מעל המצופה ממני, נראה לי. בראיון האישי, לא חפרו לי והוא לא היה ארוך כלל. שאלו אותי אולי שלוש שאלות.

'ההורים שלך תומכים בקצונה?' | 'אתה רוצה להיות קצין?' | 'קלטנו שאתה אינטליגנט, אני לא יודע בדיוק איך לנסח את זה, אבל אתה יודע... רוב האנשים שנמצאים בחיל הם... איך לומר... ערסים. איך לעזאזל תסתדר אתם?'.

מוחמא מהשאלה האחרונה, עניתי בהיגיון רצוף. הוספתי ואמרתי שאף על פי שאולי לא בלטתי כמו שהייתי רוצה או "צריך" יש להבין שבמקומות כאלה הרדיפה אחר תשומת הלב היא מרהיבה. כל אחד רוצה להראות עד כמה הוא כריזמתי ובעל קול חזק. אני לעומתם, בטוח בכריזמה שלי, אני גם מאמין שיש פעמים שצריך לשתוק מאחר והרמת הקול לאו דווקא עוזרת, אם לא רק מבטלת את אחת השני.

יצאתי מרוצה מהמיונים. אני מאמין שגם הם. אי לכך ובהתאם לזאת, בעוד 12 חודשים אני סג"מ.

מאושר מעצם העובדה ש"יאי אני לא באמת טמבל אלא יש לי נתונים גבוהים!" קיפצתי לי כל השבוע,

והוא היה העמוס ביותר מכל השבועות. מי שלא שם לב, לא היה לי זמן לכתוב פה ובכלל לא היה לי זמן לדבר עם אנשים, מסכנה פום פום. כל פעם התקשרה אלי ב9 בלילה ואני אומר לה "היי, אין לי זמן לדבר, בדיוק סיימנו ללמוד ואני צריך להתארגן לשינה."

לעומת נאורות והארות אלו, הבנתי שההנחה המקורית שלי שגויה.

אני חלול כבמבוק.

אני באמת האמנתי שהריבים שלי על ציונים שמגיעים לי, משנים משהו למישהו במערכת הצבאית.

זה לא. זה חרא. אני לא מרוצה מהציונים שלי, שאינם מושלמים בשל תקלות של המערכת.

מה שמעצבן אותי היא העובדה שלא משנה עד כמה המערכת תדפוק אותי, אני עדיין ארצה להיות קצין ולעשות כל מה שאני יכול בשביל הצבא והמדינה.

מה שמצחיק היא העובדה שאני לא רואה את עצמי בתור פטריוטי, בכלל, אבל מה שעצוב שאני באמת מוכן לתת את הגוף שלי למען המדינה.

מה שכן, הרס"פ שלי ממש עצבן אותי, לא משנה עד כמה נחמד הוא היה בשבירת הדיסטנס. הוא עדיין חרא ואני עדיין לא סולח לו. חבל שהוא משתחרר עוד חודשיים, הייתי שמח להיות קצין אחראי עליו כדי למרר לו את החיים.

מילא. דפקתי לו את הכומתה.

את שבירת הדיסטנס עשו לנו אתמול. בשמונה וחצי בערב אחרי מבחן אמרו לנו להתייצב על אזרחי ב9 ורבע. זה הסתיים ב2 בלילה כשהמפקדת שלי בוכה על זה שאין לה שעות שינה.

תמיד אהבתי אותה. היא יפה ואני אוהב את האישיות שלה. אני הייתי קרוב להתאהב בה, עד שגיליתי אתמול שהיא שומעת מזרחית. איפה היא חושבת שהיא, במטבחים?! (לא, לא באמת להתאהב)

כשסיימנו, כי היא הייתה עייפה מדי, הלכתי להתקלח. יצאתי מנקודת הנחה שיהיה מטומטם לחכות עד 4 בבוקר כדי ללכת להתקלח, מה שעשיתי כל הקורס.

מה שמצחיק היא העובדה שמלבד ההומו שאתי, אף אחד לא שם לב לכך. רק אז, למקלחת אחרונה, שכל הכיתה שלי הלכה והם ניסו לגרור אותי אתם הם שמו לב. "רגע, אבל אתה אף פעם לא התקלחת אתנו"

החזרתי להם במגננה כשאני מלשין על ההומו השני, "אבל גם הוא לא".

מתישהו, למען עצמי, אני אצטרך ללכת למפקדים שיהיו לי ולהגיד להם שאני הומו. אני לא חושב שאני אוכל לקום מוקדם יותר ולתפקד במיטב בקק"צ.

ורק הרשו לי להגיד לכם- הרשות למקלחת נפרדת להומואים בצה"ל היא למען ההומואים. שלא יזיינו לכם בשכל אחרת.

ראיתם פעם חבורת גברברים מתקלחת?

זה נוראי. אני בטוח ב100% שאם אני הייתי נכנס למקלחות, אתם, הייתי בשנייה הופך לסטרייט.

בכל פעם שהייתי הולך לשירותים ובמקרה דלת המקלחות הייתה פתוחה, הייתי טורק אותה בלי להסתכל במחזה האימים הזה.

כשסיימתי את המקלחת ראיתי שכמוני כל הכיתה שלי בחוץ. זה הלילה האחרון שלנו, שאנחנו נישן?!

טוב, אז כן. היינו חייבים. על מנת שלא נחזור ביום ראשון דחסו לנו השבוע חומר של שבועיים ולבוקר נקבע לנו מבחן שלב אחרון, שזה כמו בגרות.

אחרי קצת מעשיי קונדס כמו לשפוך על אנשים ישנים מים, הדלקת אורות והקפצת פתע הלכנו לישון.

בצהרים, אחרי המבחנים, כשאנו בלחץ של זמן חצי מהכיתה ואחד המדריכים שלנו הלכנו לאכול צהרים.

הודעתי לכיתה שלי שכעת, אנו הולכים בשביל המפקדים. את המדריך שלחתי בשביל החניכים.

בכניסה לחדר האוכל, כנהוג, יש לתת הקשב.

הוא עמד לו שם בדד, "לקבלת הקורס המפקד יימתח להקשב, 2-3, הקשב!"

זיינתי לו בשכל, כמו שהמפקדים תמיד היו עושים לנו ואז נכנסו לאכול.

הוא היחידי שאין לי טענות כלפיו, הוא פשוט אחלה של בנאדם, הוא ממש תותח.

הוא למשל, שלא כמו שאר דרג הפיקוד שלי, לא שכח לפתע את השם שלי. כלומר, אני כבר חודש וחצי איתכם, מה נזכרתם לשכוח את השם?!  

כעת, יש לי שתי חולצות, חגורה לנשק, שיפצור לדסקית, תעודה וסיכה אשר מוכיחים לעולם שאני, דאם דאם רב התכליתות, מוסמך ומזומן להתחיל את שירותו הצבאי.

שמחת זקנתי הצולעת,

לעזאזל, אני צריך להתחיל לעשות ספורט. 

אני חוזר לשם, לשבוע אחרון.

אני לא רוצה שזה יהיה שבוע אחרון. אני נהנה שם.

אני אחזור לאותו הבסיס, ואם אני אצא לקצונה אז בכלל אבלה בו קרוב לשנה,

אבל זה לא יהיה אותו הדבר. לא אותה המסגרת, לא אותם המפקדים.

אני חוזר לשם, כשהאצבע שלי עדיין חתוכה וכל מגע בה מכניס אותי לכאבי תופת.

אני חוזר לשם, כשהברך שלי עדיין כחולה ותנועות מסוימות משתקות אותי.

אני חוזר לשם, כי אני אוהב את זה.

להגיד שאני "מורעל" על צה"ל יהיה מטופש, אני עוד לא באמת יודע מה זה צה"ל. מה שכן, אני כן מורעל על הקורס שלי. זו תקופה שעומדת להסתיים, כשאני בכלל לא רוצה או מוכן.

אחריו, החיים מתחילים.

הטירונות ובעזרת סנטה קורס הקצונה.

ואם לא אפול, אז הקורס יהיה רק מזכרת רחוקה ממה שפעם חשבתי שיהיה תפקידי.

עוד לא יפלו עלי דברים ששוקלים עשרות קילוגרמים ואני עוד לא אוכל לקרוע לעצמי את האצבע, כי היא מפריעה לי במהלך תיקון רכיב מסוים.

אחרי שבוע זה תהיה לי חופשה של שבועיים.

אני צריך אותה.

אני צריך להשקיע בה בבויפרנד.

אני לא יודע עד כמה הוא מאושר אתי, כרגע. שנינו עוד לא רגלים לכך והאמת שהתנאים לא נותנים לנו למצות את הכול.

עם כל הקשיים שהיו לנו, נוסף עוד אחד. הוא אינו מכשול, הוא לא מונע, אבל הוא כן הופך את הדרך להרבה יותר קשה.

אין לי שום צל של ספק שגם בו נעמוד והאהבה שלנו תוכיח שלמרות הכול היא חזקה וקיימת.

אבל לעזאזל, זה לא יכול להיות קל יותר?

האם לא הוכחנו מספיק?

אני לא רוצה להתעורר בוקר אחד ולהבין שהוא לא לצדי רק כי הייתי מותש מדי מהצבא וחלון הזמן היחידי שלנו נעלם לגמרי.

השבת לא עושה לנו טוב. אני שונא אותה.

אני אוהב אותו. גם כשאני לא הכי מראה את זה, גם כשאני מסיט את ידיו ממני כשאנשים עוברים לידנו, גם כשאנו לא מחזיקים ידיים ברחובות.

אני אוהב אותו בכל מצב.

לכן קשה לי לראות אותו עצוב. לכן אני אעשה הכול כדי שהוא לא יהיה עצוב.

אבל אני לא יודע מה לעשות, והוא גם לא נותן פיתרונות. לו בעצמו אין.

ואולי אנחנו לא חושבים מספיק ואולי אנחנו חושבים יותר מדי.

להעמיד פנים, להיראות חכם, להיראות כריזמתי אבל לא שתלטן, לשמור על הפה שלי, לדבר רק כשצריך, לדבר רק אחרי שחושבים, לעמעם את האישיות שלי, להתחיל לעשות ספורט, להחזיק מעמד כשיהיה קשה, לעשות הכול כדי לרצות את כולם,

להגיע לקצונה.

השבוע בצבא התחיל טוב, היו לי שני מבחנים ביום שני, עיוניים, שבהם קיבלתי 89 ו97. הכול היה טוב ויפה עד שהגעתי למבחן מעשי. בו הנגד שלי בחן אותי על חומר Y כשהייתי צריך להיבחן רק על חומר X, בפקודה מהמפקדים.

קיבלתי 84.

מתסכול מהחוסר אכפתיות של הצבא התפרצתי.

למחרת בערב הסמל נכנס והרצה לכיתה שלי על "עד כמה אסור להרים את הקול ולהתחצף על המפקדים שלך".

אבל לא התחצפתי, במזל.

מה שכן, בתום השיחה העבירו לי הוראה ללכת לשיחה אתו אחרי ארוחת הערב.

למזלי, אני יודע גם להסביר את עצמי ממש טוב כלפי אנשי סמכות ולפתח אצלהם רגשות אמפתיה, אחרי שאני צורח עליהם.

הוא אמר לי שהוא לא מוכן לסבול התנהגות כזו כלפי הצוות שלו. אני לעומתו דברתי ברוגע, בקצב אחיד והסברתי לפרטי פרטים את המקרה. הוספתי ואמרתי שאין להפריד את ההתפרצות מהתסכול שהצטבר. אי אפשר פשוט להתעלם מהטריגר ולשפוט רק את התוצאות, תמיד בוחנים מה היה לפני.

ציינתי שגם פניתי אליו, ובעצם לכל מפקדיי, והם לא עשו עם זה כלום או שאין ביכולתם לעשות משהו. זה אינו המבחן הראשון שאני "נדפק" בגלל "דפיקות המערכת" ואני לא חושב שאני צריך לסבול מזה. אני באתי להצליח והציונים האלו חשובים לי. אני לא חושב שזה הגיוני בכלל לבחון אותי על חומר שאני לא אמור להיבחן עליו באותו היום אלא רק למחרת.

כמו שאתם רואים, אני יכול להמשיך ולשפוך את ליבי הענוג עד שיימאס לכם לשמוע ממני.

אך כמו בכל מערכת צבאית, העונש נקבע מראש.

הסמל שלי התייעץ עם מפקד התחום שלי והוחלט על כך שתרד לי שעת ט"ש ואני אצטרך להעביר בשבוע הבא שיעור לכיתה שלי על אלימות בצה"ל.

דבר זה מצביע על מספר דברים, כשהבולט ביניהם הוא העומד שלי בפני המפקדים.

העונש שקיבלתי, אם יותר לי להגיד, ממש קל.

את שעת הט"ש הנפולה שלי בזבזתי בהקשבים לסמל וטלפונים לבויפרנד. כשזה בעצם מה שבכל מקרה הייתי עושה בה, למעט ההקשבים.

ברביעי, כמו שאמרתי בפוסט שעבר, הוציאו אותי מהכיתה משיעורי הערב שלי ואמרו לי שביום שני יש לי מיונים לקצונה ייעודית.

החלטתי שאני רוצה ללכת, אני רוצה להצליח.

תמיד רציתי להיות קצין ועוד לפני שהייתי במשהו שאיכשהו קשור לצבא החלטתי שאני לעולם לא אסרב לאופציות שיהיו פתוחות בפניי, לרבות יציאה לקצונה.

אז נכון, אין לי ניסיון, אני לא יודע מה זה צה"ל, אני בכלל לא עברתי טירונות, אבל אם אני ממש רוצה מה יכול לעצור בעדי מלנסות?

הרי אני תמיד יכול במשך הקורס לחתום על וויתור.

יש אנשים שאומרים שהמסלול הרגיל לקצונה, השנה הזו בצבא, חשובה כי זה נותן פרספקטיבה בריאה יותר להחלטה כזו.

אבל אם מראש אני יודע שאני רוצה להיות קצין, אם מראש אני יודע שאני אשאף תמיד לתת מעצמי כל מה שאני יכול בשביל צה"ל, למה לא לעשות את זה עכשיו?

ואם לא ימצא חן בעיני, אני אפרוש. זה לא בזבוז זמן, אני אגיע בדיוק לאן שהייתי צריך להגיע לפני שהלכתי לקצונה.

אני לא חושב שאני מפסיד משהו, למעט עבודת השטח, המקצוע שלי.

אבל לעזאזל, למי אכפת, אני אהיה קצין :P

ובלי קשר לקצונה או לא, העובדה שיש לי את הנתונים הגבוהים האלו נותנת לי נחת.

עד אז הייתי כל הזמן ברגשות נחיתות כי מעולם לא קיבלתי אף זימון ולא מנילה.

הייתי יכול לחשוב בהיגיון והראות לעצמי את העובדות, הייתי על תנאי בעתודה מאחר ואפילו לא היה לי צו ראשון שאני יכול להגיד שהייתי בו.

הייתי בטוח שהנתונים שלי ממש נמוכים ורק בטעות נתנו לי ללכת לעתודה, טעות אנוש.