אני שונא את זה.

אני שונא את עצמי כי אני זה שעושה את זה.

אני מרגיש חרא של בנאדם, אחד שצריך להשמיד. לא מישהו שראוי למישהו או למשהו.

זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. זאת לא הפעם הראשונה שאני מצטער שזה קרה. זאת לא הפעם הראשונה שאני אומר לו את זה. זה לא תהיה הפעם האחרונה שאני אענה בשלילה.

אני צריך אותו.

אני צריך שהוא יהיה לידי.

אני יודע שהוא שם בשבילי, כל הזמן. אבל זה שם.

זה לא פה, זה לא במרחק שליחת יד.

זה קשה, וגם זאת אני יודע.

אני לא חי באיזו פנטזיה, אני מודע לכך שהמציאות לרוב לא נותנת לך לעשות את כל מה שאתה רוצה.

ובכל זאת, אני לא יודע עד כמה אני אוכל לקבל את זה.

עד מתי אני אוכל להמשיך ולראות את הכול חולף לידי, לראות את כל ההזדמנויות ולהיפרד מהן כאילו איני רוצה בהן.

זה כמעט ואינו בר שינוי, העובדות עומדות בפני עצמן.

זה שהוא לא מגיע זה לא כי הוא לא רוצה אלא כי הוא לא יכול.

הוא כבול בהתחייבויות קודמות. הוא כבול בארון, הוא כבול בחיים שלו.

אני, אם לומר את האמת, נמצא בקצה חייו השניים, המשניים, המוסתרים.

אני יודע שכשהוא אתי הוא אתי ב100%, אבל אני מקבל את ה100% האלה רק פעם בשבוע לזמן מוקצב מראש.

ואולי בעצם,

אני הוא האשם.

ואולי המציאות.

והערבוב של הכל רק גורם לי לחשוב שאולי עדיף לו בלעדי, למרות שיש לשמור על הס תמידי כי הדבר הזה בלתי מתקבל על הדעת.

האמת האחת והיחידה, הקביעה האבסולוטית הבודדת שעומדת בפני עצמה בקשר שלנו ולא עומדת באף ספק, היא העובדה שאנחנו לא רוצים להיפרד. שום כוונה.

ואולי עובדה זו, היא מה שמכאיבה לי.

אנחנו נמשיך להיות בקשר. אני אוהב אותו. אני מאוהב בו. אני לא רוצה לעזוב אותו.

אבל אני צריך שהות אתו.

אני צריך להעביר לילות אתו.

זה לא משהו מוגזם, אלא פעם בתקופה מסוימת, כשיש הזדמנות. והן לא רבות.

ובכוונה לא אמרתי שאני רוצה להעביר אתו לילות, בשבילנו זה ברור מאליו.

אני צריך להעביר אתו לילה כי כשזה לא קורה, אני מרגיש שמשהו ביחסים שלנו חסר. פרק מסוים שצריך להיות בסיפורנו.

אז כשהוא לא בא,

אני מרגיש רע. אני לא יכול להראות זאת לאנשים כי אז הם ירגישו רע. אז אני מדחיק ושמח ומקפץ ולפני שאני שם לב אני נצמד למישהו ומחבק אותו כל הערב. מטריד ומציק.

האלכוהול זורם לדמי כאילו אני תמיד שותה, כשבעצם הפעם האחרונה ששתיתי הייתה בפעם הקודמת שהוא לא בא, בפורים.

ועם קצת סחרחורת הדברים נראים טוב יותר, ועם קצת ריח של וודקה והעובדה ששתיתי יש לי מעין גושפנקא להתנהגות שלי,

וככל שהערב מתקרב אני נגעל מעצמי יותר. וככל שהזמן חולף אני לא יכול להפסיק. אני נכנס עמוק מדי להצגה שהעלתי במופע של חיי,

מופע זול מבחיל ומגעיל של מילוי מקום.

מחפש חיבה במקומות הלא נכונים, אצל אנשים שנותנים בי אמון ולכן נותנים להתקרב כך אליהם,

מכניס אותם לסיטואציות שאינן פרייות בשבילם.

"ואולי הוא סתם שיכור וכך הוא תמיד מתנהג"

זה לא בסדר.

אבל אני לא יכול להפסיק כי אני צריך את החיבוק הזה, במיוחד אז כשאני רק חושב על זה כל הזמן.

מה הייתי יכול לעשות עם בויפרנד ואני לא כי הוא לא פה.

הבעיה שהאלכוהול כן לוקח חלק, הוא כן משפיע, הוא רק גורם להכול להיות יותר נוראי.

ובסוף,

בסוף אני בבחילות.

נזכר איך העברתי את 24 השעות האחרונות,

ומבין שאני אידיוט.

כשאני מצטער, כשאנשים כבר שמים לב להתנהגות המרוחקת ומדוכאת שלי, אני אומר שאין מה לעשות. אני אומר את האמת.

אני אומר שזה מחסרונו.

והם, בצער אמיתי או לא, מנהנים בראשם להבנה ואומרים שיהיה בסדר.

אבל זה לא בסדר.

זה הכי לא בסדר.

אני לא אמור להתנהג כך.

ואפילו שאני מפחד להגיד את זה, ואפילו שאני מת מפחד מההשלכות של הדברים האלו,

אפילו כשאני רק רוצה להתעורר מהסיוט הנוראי הזה ולהגיד לעצמי שאני בעצם חולם ואני לא באמת חושב על זה,

אולי עדיף לו בלעדיי.

לא משנה מה זה יעשה לי.

לא משנה אם יישבר לי הלב או לא.

אולי הוא כבר התפתח והוא מוכן לעבור למישהו אחר.

הרי בסך הכל, מה אני אם לא איזו פסולת אנושית שחיה במרדף מגוחך אחרי רגשותיה של האהבה וחיבה?

אני רוצה למחוק שורות אלו.

אם היה לי את הכח הייתי מנפץ את צג המחשב, במקום שכתבתי את דברים אלו.

אבל אולי באמת,

אולי אני לא שווה אותו.

ואולי הוא צריך לעזוב אותי.

אני לא יכול להמשיך לכתוב. אני לא רוצה להמשיך לכתוב. אני לא רוצה להמשיך לחשוב על זה.

אני רוצה שהסיוט הזה ייגמר. אני רוצה להפסיק לחשוב שאני צריך למות. אני רוצה להפסיק לחשוב שאני חרא, למרות שאני יודע את זה.

אני לא רוצה שישבר לי הלב. אני לא רוצה להמשיך לבכות כמו עכשיו.

אני אוהב אותו.

אני צריך אותו.

ואם הוא לא אותי?

רציתי לכתוב את זה אתמול.

בעצם, כתבתי את זה אתמול. ולא רק שכתבתי אלא הקשתי דרך הפלאפון.

אבל רק עם מזל כמו שלי זה לא יישלח.

עכשיו אני יושב מול המחשב ורק מחכה לזמן הנכון.

אני לא יודע מתי זה יהיה, אני מניח שאולי בערב. כשלא יהיה חם כל כך. אני לא יודע מה הקשר.

בראשון, לפני שיצאתי לצבא, נכנסתי כהרגלי לבלוג.

אך הפעם שלא כמו שאר הפעמים נכנסתי לבלוג דרך המחשב של אחותי, מאחר ושלי היה כבוי ולא היה לי כח לחכות שהוא יעלה את עצמו.

כשבאתי להגיב לאחת התגובות שמתי לב ששם המגיב האחרון הוא אינו המשתמש שלי.

הוא שם של מגיב אחר, שהיה לי בבלוג ושאל אותי שאלות פרטניות.

הבנתי שזאת הייתה אחת מהאחיות שלי והן פשוט לא שמו לב לשמירת הפרטים.

הפעם אבל, שלא כמו הפעם שהבנדוד שלי הגיע לבלוג, לא רצתי ישר להחליף מספר.

המשכתי בסדר יומי כרגיל והזכרתי לעצמי שאני צריך למצוא כינוי ושם בלוג חדשים. ולהחליף כמובן את המספר ואת העיצוב ובעיקרון שוב, לרדת למחתרת.

לברוח שוב ממה שברור, לחשוב שאם מתעלמים מזה, זה נפתר מעצמו.

אבל יותר מכך, חייתי בהרגשה שמה שהולך אצלי בראש, מה שעובר עלי בלב ועם מי שאני יוצא, זה פרטי לי. זה לא אמור להזיז לאף אחד מלבדי, זה לא עניינו של איש מלבדי ושל בן הזוג שלי.

אתמול, לאחר שסדרתי לעצמי בראש כינוי ושם בלוג חדש, עם תיאור כללי של העיצוב החדש,

הבנתי שאני לא רוצה.

אין לי כוח לברוח. אני לא רוצה לברוח.

מספיק עם זה.

אני אקום, אני אלך, אני אודיע לה שאני יודע שהיא יודעת ושזה לא עניינה.

לאן זה יתפתח,

אין לי מושג.

אולי פתאום היחסים שלנו למשהו חם ומלבלב, ואולי לא.

בכל מקרה אני מוכן לכל מה שיבוא.

אין לי כוונה להפסיק את הקשר שלי עם בויפרנד ואני פשוט כבר לא פוחד שידעו.

אז שידעו.

כן, אני בי.

כן, יש לי חבר.

אנחנו יחד מעל לשבעה חודשים ולאף אחד מאתנו אין כוונה לקום וללכת.

אם זה מפריע למישהו, שיבושם לו.

אני כבר מאושר, אני לא זקוק לאישור של אף אחד. הקשר שלנו כבר הוכיח את עצמו, הוא זה שאישר את עצמו.

בנוגע לצבא,

המפקדת המסכנה שלי הופנתה למרפאה ביום שני בערב ע"י שני בחורים חסונים. מסכנה, כמעט והרגנו אותה.

היא על ג'-לים מאז ואני מתגעגע אלי. אני רוצה לראות אותה שוב.

במיוחד כדי להוריד לה סטירה כי היא הדביקה אותי. סתם, אין לי בעיה להיות חולה. בכל מקרה לא ספרתי למיליון הסמלים שיש לי כדי שלא יפנו אותי הביתה ואני אפסיד חומר.

רוב החולי שלי כבר עבר, מלבד מה שאני מניח שזה דלקת באוזן. ביקשתי מהאחיות שלי להזמין לי תור, אבל החמודות לא עשו זאת ועכשיו אין לי.

אבל ברצינות, אני באמת מתגעגע למפקדת שלי. היא ממש שולטת, אני כמעט ומאוהב בה. ויש לי בכיתה מספיק בנים שמאוהבים בה.

למשל בשני כשהלכנו לחדר האוכל לארוחת צהרים עברנו לבסיס עם חדר האוכל, כשעצרנו אוטובוס בכביש.

אחת החיילות באוטובוס התחילה לצעוק ולצחוק עלינו, "איזה מכוערים, יא צעירים", כשאנו מבצעים נוהל מעבר חצייה כמו חיילים (או במקרה שלנו אזרחים מפגרים שנכנסו למדים) טובים.

כמובן, שאל לנו להגיב מאחר שכשצועדים אין לדבר.

כשאני כמעט ומתפרץ עליה, נשמעה צעקה.

"לא, כי את יפה, עכשיו תדחפי את הפרצוף המזוויע שלך חזרה לאוטובוס ותסתמי את הפה שלך יא בהמה!"

כל הכיתה סובבה את הראש לאחור וצפתה במפקדת כשהיא נועצת את מבט ה"למה-מי-את-חושבת-שאת" בחיילת. פרצנו בצחוק.

החיילת בבושה העלימה את פרצופה באוטובוס.

המפקדת פנתה אלינו, "טוב, מה נעצרתם פתאום? תמשיכו ללכת!"

אוף אני מאוהב ><

מחר אנשים אמורים לבוא אלי.

אתם אגב,

מוזמנים.

בואו.

ועכשיו,

עכשיו אני יורד לחדר שלה.

למרות שעדיין לא ערב.

התיק שלי פתוח כבר שעות.

מדי פעם אני מציץ בו ורואה ששום דבר לא גדל. המיטה שלי מלאה בדברים שאגרתי.

בכל לילה הסטתי את הדברים לצד השני, לצד שבו בויפרנד ישן לצדי.

זה נותן לכלום נפח, זה רך בשל מרכביו, כביסה פוך ושאר שטויות.

בכל פעם שאני חוזר הביתה אני מצטער שאני עוזב. בכל פעם שאני עוזב הביתה אני תוהה לעצמי למה אני לא נשאר בבסיס.

בכל פעם שאני חושב על זה, אני נזכר בו. אני יודע שהכול שווה אותו. לא משנה מה אני עובר, לא משנה כמה זמן, לא משנה עד כמה זה כואב, הוא נמצא שם. אני חייב לראות אותו, אני צריך לראותו. לכן אני חוזר לאותו מקום מקולל, רק כי אין מקום אחר.

וזו מעין תחנת עצירה, כמו מרכזית ישנה.

אף אחד לא רוצה להסתובב בה בלילות, אבל בלית ברירה גם זאת עושים.

מזמן לא סידרתי את החדר. מזמן לא היה לי זמן לסדר את החדר. מזמן לא היה לי זמן, בכלליות.

כשאני חוזר מהצבא הביתה אני רק רוצה לברוח ממנו, אבל אני מותש.

שום שינה, שום אכילה, שום משקה אנרגיה, שום דבר לא יכול לעורר אותי מלבד דבר אחד.

חיבוקו.

כשידיו עוטפות אותי עם מגע של משי ומעבירות בי צמרמורת של חום והתרגשות, עם אותו המגע לחוש מוגן ונח כמו שמעולם לא הרגשתי. לנשקו ולהגיד לו את אותן המילים שאנו כל הזמן חוזרים עליהן אבל לא מרגישות ריקות מתוכן,

אני אוהב אותו.

אני לא יכול לשכוח את אותה הפעם שהוא שכב לצדי בשבת בבוקר, חיוכו הישנוני הופנה כלפי. פניו הקרינו הילה זכה של אושר נוגה ועיניו היו כה מלאות אהבה.

הוא נשק לי קלות, תחת שמש הבוקר.

כה מקסים כה מתוק, בשבילו רק שנינו היינו. בועה קטנה של אחווה.

כמובן אבל שזה היה הכי רחוק מזה. אבי היה על המחשב, פחות ממטר מהמיטה.

בויפרנד לא שם לב, הוא לא חיפש אותו, הוא לא שיער שיש מישהו בחדר.

לי זה לא אכפת. בין אם הוא ראה או לא, אני מתגעגע לאותה השניה.

ושוב אני ניצב מול הרמת השטויות שתפסה את מקומו. בלב מלא ספק אני מפרק, מכניס קצת לתיק, מסדר את השאר.

רואה את הבבואה של אותו זיכרון נמחקת כלא הייתה, וזה בסדר מבחינתי.

אני רוצה שהוא יהיה שם. שהוא ימלא את מקומו ולא בגדים שלא היה לי כוח לסדר.

מוזר ככל שזה יהיה,

אני מצטער כל פעם אחרי מקלחת. אולי הורדתי את שאריות ריחו ממני.

מטופש.

אני מתגעגע אליו.