נתחיל עם הצבא, כי אז אולי אני אמצא חן בעיניו והוא ידפוק אותי בעדינות.

בשיעור הראשון שלנו לאחר החופשה המפקדת אמרה משהו כמו "הדבר הראשון שבודקים ברכב הוא שמן, במקרה והוא אינו עובד."

עכשיו, זה רק אני או שקודם בודקים אם למשל סובבו את המפתח?

באותו השיעור, אחד החניכים נרדם.

אני: "חבל שלא קוראים לו נחום...."

המפקדת, לפני שהיא באה לפקוד עליו לעמוד: "למה?"

אני: "תקום!!!!!"

נחום- תקום... עזבו, הומור של אנשים עייפים.

לפתע, על צג ההקרנה עמד לו שיעור גיאומטריה. אני בשוק שואל לפשר הדבר והמפקדת עונה שלא כולם יודעים. למדנו מה ההבדל בין מיתר לקוטר. וואו, מי שעובר את הקורס הזה צריך להיות ממש אידיוט. הלך לי האגו.

מסיבה לא ידועה הוסיפו לנו מדריך חדש, בין המשפטים הראשונים שהוא לימד, אשר נחקקו בראשי, היה אחד מרכזי: "רדדי פי עשויים מ... פח."

זה מצטרף למשפטי המרצה שלי לפיסיקה: "שטח הוא שטחי כזה ונפח הוא... יותר נפחי."

ברביעי בערב הכינו לנו הפתעה, ערב הווי של הבסיס. העבירו את כול החניכים שבשני בתי הספר לאולם. כמובן שכולם הלכו בשתי שורות יפות. היינו בין האחרונים. אנחנו שונאים להיות אחרונים והמפקדת אתנו. היא אמרה לנו לעקוף משמאל את הקבוצה שהייתה לפנינו.

עקפנו אותה, את זו שלפני ובעצם את כולם. דפקנו ריצה- הליכה כשהמפקדת כמעט ולא מצליחה לא להתפוצץ מצחוק, כשהיא נגררת אחרינו בדילוגי ריצה. מפקדי שאר הכיתות לא הבינו מה שאון הרכבת עובר לידם.

אני ואחותי רבנו היום ריב גדול. היא לקחה ממני שוב את הפלאפון שהיא השאילה לי אחרי שסרבתי לממן אותה. לאחר זאת היא באה אלי בדרישה לכסף, על זמן השימוש בו.

וזה לא שהיא משתמשת בו, מה פתאום. יש לה פלאפון אחר. זה שהיה אצלי פשוט שכב אצלה. זה לא שעשיתי ממנו שיחות אלא רק קיבלתי נכנסות.

לא הסכמתי להביא לה אגורה, בייחוד אחרי ששילמתי לה 50 וזה לא הזיז לה. היא לקחה את המכשיר לפי הקריזות שלה. בשל זאת, היום, כשבויפרנד בא אלי, הלכנו וקנינו לי פלאפון בכסף שסבא וסבתא נתנו לי.

אז אני שוב מרושש, אבל לפחות עכשיו הקשר שלי עם העולם לא מסתכן ע"י קריזות של בת.

כשחזרתי, היא דרשה ממני כסף, סירבתי, שוב. היה לנו הסכם, היא אפילו החתימה אותי. אני מקבל את המכשיר עד אשר אני מקבל משכורת ראשונית מהצבא ואז אני מחזיר לה אותו אחרי שאני קונה חדש. היא לקחה אותו לפני, היא שברה את ההסכם, בעיה שלה ואין כסף. היא לא קיבלה את זה ואמרה שבכל זאת היה לי את המכשיר שלה חודש וחצי. התעלמתי ממני ואמרתי לה לעוף מהחדר שלי.

התחלתי לרפרף על ההסכם שחתמתי עם פלאפון, כשהיא חטפה לי אותו מהיד. היא לא הסכימה להחזיר לי אותו ודרשה כסף. רתחתי, מזמן לא כעסתי כ"כ, כ"כ שנאתי את הטרטורים שהיא עשתה לי עם כול לקיחה והחזרה. היא קרעה את ההסכם.

אני לא יודע מה עבר עלי, אבל פשוט תפסתי אותה בשיער והעפתי אותה על המיטה, לארון, לרצפה ואז החוצה מהחדר. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, אבל אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהרבצתי לה, או למישהו. אספתי את הקרעים מהרצפה והיא צרחה עלי ששברתי לה את המשקפיים, אבל הן בין כה שבורות והיא מחכה לחדשות כך שזה לא מזיז לי.

מה שכן, הם היו עקומות לגמרי. זה גרם לי לצמרמורת, הן היו עליה כשהן התעוותו.

אני ברגשות אשם, אני תוהה לעצמי אם באמת הייתי צריך להרביץ לה.

למרות שאני מכיר אותה ושום דבר אחר לא היה מנער אותה ממני, אולי אפילו זה גם לא עזר אלא רק הרחיק אותה זמנית.

בכל אופן, אני מרגיש ממש רע.

אבל לפחות יש לי פלאפון.

מעפן.

ישמרכם סנטה

רציתי לעשות פוסט מיוחד, בשבילו. ל7 חודשים שלנו.

היה לי רעיון וכבר שכתבתי בראשי את דברי.

זה לא הגיע לכדי מעשה.

ניסיתי לתת לעצמי את הגושפנקא להפריד את שאר החיים שלי ולכתוב רק לו ולי... בפרהסיה.

לא הצלחתי להביא את עצמי למצב הזה.

זה התחיל בכך שאמרתי לעצמי שאני הוסיף שני ציטוטים שולטים של פום פום, מהשהות שלי אצלה ומשם זה המשיך הלאה.

זה הוציא את כל האוויר מהפוזה. זה לא היה יוצא פוסט אהבה טהור כי אני לא יכול לנתק את עצמי מכל נתיביי חיי, אני לא יכול להתרכז רק בדבר אחד. אני מפוזר מחשבתית ואני לא מפסיק עם זה.

לכן, בהחלטה גרועה, וויתרתי על הרעיון. לא כתבתי כלום.

הפוסט האבוד יישאר במחי, ארוז מבריק ומוכן לשימוש. באח"י, כמו טנקי ההיסטוריה של צה"ל.

אני אוהב אותו. ואני מוקסם ממנו ואיני מסוגל להפסיק ולחשוב עליו,

אני לא יכול שלא לשבת ולחלום עלינו, על דברים שאנו לא יכולים לעשות.

כל הזמן מדמיין סיטואציות ודברים שאני רוצה לעשות אתו, שאני חושק לעשות אתו, כשאני מתעלם בנאיביות מופגנת מהארון שעוטף אותנו.

אני לא יכול לעשות את זה יותר. אני מתאכזב.

לא ממנו, לא ממני, מהסיטואציה. מהעובדה שאנחנו פשוט לא יכולים לעשות את זה.

זו יכולה להיות המחשבה הכי טובה עם הרעיון הכי מרהיב, וזה לא יעזור.

ייזרק לביבים כי אנו כלואים בפחדים שלנו.

אמרו לי שאני מדכא, הפוסטים שלי פשוט נועדו על מנת לשבור את נפשותיהם השמחות של העליזים. לא נכון. זה מטופש להגיד דבר כזה.

אם כתבי, הנלעגים, מדכאים נפש כלשהי, זה לא אני. זה היא. הזרע היה קיים באותו האנוש, אני פשוט הצבעתי עליו.

ואולי כל התסביכים שאני נמצא בהם, אינם כאלה. העומק שאני נותן לעצמי אינו קיים ואני פשוט קיום סתמי, אחד ככל השאר. אינו מיוחד, אינו חשוב, סתם.

עובר דברים כמו כולם, לא משהו שמייחד רק אותו.

אני לא יודע לאן אני הולך עם כל זה.

אני אמור להמשיך ולנבור בנפשי עד אשר אמצא פיתרון או משהו שנראה כדומה לזה?

שוב אני תחת העלטה הקסומה של כיסופיי השינה, רק לשכב כגוויה ולהקשיב לעלים נושרים, אחד אחר אחד כמו כל תקווה.

כשהייתי אצל פום פום שמענו מוזיקה, כשאני שוכב על המיטה עייף, ביקשתי ממנה לשים את Whisper של Evanescence שמחתי שאיני יכול להתקשר לשיר הזה. אני כבר לא אחד שרק נמצא שם, אם אזעק בויפרנד יענה לי. בעצם, אני לא צריך להרים את קולי מלחישה חרשית. הוא יהיה שם עם חיבוקו החם. כבר איני צריך לברוח, כבר איני צריך לפחד שיעזבו אותי, אני יודע שהוא תמיד שם, צופה, מחכה, ממתין, רוצה להיות אתי כמה שיותר ומוכן לעשות את הכל למעני.

לעולם אני לא אוכל לקלוט עד כמה הוא אוהב אותי.

אני שונא בנות.

אחותי מחזירה אותי כל כך קצר שזה מטריף אותי.

אני צריך לספק כל גחמה ולענות על כל מענה שלה, בו ברגע.

ולא, היא תקח את הפלאפון שלה.

אתמול היא עשתה את זה, ורק בגלל שהייתי עייף כי בדיוק חזרתי מת"א אחרי כמה ימים אצל פום ורק רציתי שקט. נמאס לי מהקריזות שלה. נמאס לי מהעובדה שהקשרים שלי עם העולם מותנים במשהו שאין לי,

אני צריך להתחנן ולזחול על המרצפות על מנת שהיא תביא לי אותו, למרות שהיא בכלל לא משתמשת בו. וזה לא משנה מה אני עושה, אם היא בקריזה היא פשוט תיקח לי. והיא כל הזמן מחטטת בו, ואני כל הזמן צריך למחוק את ההודעות מבויפרנד.

אני חייב כסף. אני חייב לקנות לעצמי פלאפון. אני צריך שהצבא המפגר ייתן לי הקלות, אוף המערכת הזו כל כך דפוקה!

אני לא רוצה לסיים בנימה פסימית.

לכן אני אצטט לכם שני ציטוטים של פום פום בזמן שהיא שפוכה מתה, מתנהגת כמו שיכורה בזמן כשאנו חוצים את העיר שלה.

אני: "את מתנהגת כמו שיכורה"

פום: "אבל אני לא מסריחה מאלכוהול.... אני מסריחה משומנים!"

וטראח הבאתי לה כאפה.

בהמשך הדרך, ששקלנו האם ללכת לאכול היא אמרה שהיא שמנה.

אני: "לא, את לא. אני שמן."

פום: "לא, אתה לא שמן."

אני: "אני אחושרמוטה שמן!"

פום: "לא נכון!" נעלבת.

       "אתה לא שרמוטה ואתה לא שמן"

        חושבת

      "בעצם, אתה כן שרמוטה. אני קוראת בבלוג שלך."

הלוואי וסנטה יחלק לכם לזניות

בחמישי, בדיוק לאחר שפרסמתי את הפוסט אבא בא ואמר לי שהוא יוצא. בהיתי בו בתמיהה ואמרתי לו "אתה מודע לכך שאני תופס אתכם טרמפ לכרונוס, נכון?"

"אז רד מטה", אמר וירד.

נשארתי ישוב על הכיסא כשאני בשוק. כמו שכתבתי, הייתה אמורה להישאר בערך שעת חלון עד שהיינו אמורים לצאת, ועכשיו היא נעלמה כלא הייתה. לא היה לי שום דבר מוכן. בפאניקה התחלתי לדחוס לתיק שלי כל מה שאני חושב שאני צריך, כשאחד הדברים שרצתי מעלה לאחר ששכחתי אותו היה קרם השיער שלי.

זה בערך הדבר הכי מטופש שיכולתי לעשות מאחר ובבוקר למחרת בויפרנד היה אמור לספר אותי כדי שהרס"פ לא יספר אותי על מינוס 13.

נתקענו בפקקים בדרך אבל לבסוף, לאחר נסיעה הליכה ועוד הליכה הגעתי לביתו של כרונוס.

העיצוב של ביתו משדר יוקרה, גם האנשים שחיים בו. תמיד אמרו לי שכרונוס הוא אחד מהאנשים האלה שישנם רבים שחושקים בו. אבל זה לא רק הוא. אחותו הקטנה גבוהה בלונדינית ויפהפיה שנראת שכאילו הרגע יצאה מתוך פנטזיה של צייר מוכשר. היא בקלות יכולה להיות דוגמנית.

כשתהיתי לעצמי מהאין היופי והגנים המשובחים האלו הגיעו ראיתי את אמו. גבוהה, משניהם נראה לי. ניצבה מולי זקופת קומה עם שיער מרהיב. יש לה נוכחות אריסטוקרטית.

אחרי שהוא הכיר לי את ביתו, הלכנו לבויפרנד. השתקמנו אצלו בסלון כשאנו מחובקים וכרונוס לידנו, רדום.

תהיתי לעצמי בקול האם להעיר אותו, או לא. בסוף הערתי, אבל הוא סרב לעזוב מאחר והוא לא רוצה להפריד ביני לבין בויפרנד. מטופש. הוא עייף, אני ישן אצלו, לכל הפחות אני יכול לעזוב את החבר שלי שאני הולך לראות למחרת בין כה ולשוב אתו חזרה לביתו. אבל לא.

כמעט בחצות יצאנו מבויפרנד וחזרנו לביתו של כרונוס. הוא ניסה להעמיס אותי באוכל לפני השינה, אבל סרבתי כי הייתי שבע ממשמש. בבוקר צפינו בסרט מוזר של מונטי פייטון. הדבר היחידי שקישר בין המציאות לתסריט היה הכסף שאנשים שילמו על מנת לראות את הסרט.

לאחר מכן יצאנו לפגוש את בויפרנד, והוא סיפר אותי. גזז אותי לגמרי. הייתי רוצה להגיד שהרגשתי בטוח תחת זרועותיו, אבל הוא אהב להזכיר לי שזו הפעם הראשונה שהוא  מספר מישהו.

התוצר הסופי היא כמובן העובדה שאני אידיוט על זה שהבאתי קרם שיער לשיער הקצוץ שיש לי עכשיו. מילא. אמרו לי שזה יפה לי.

אחרי ששטפתי את עצמי יצאנו לכיוון מצעד הגאווה. באוטובוס פגשנו שתי פאקצות ששאלו אותנו אם אנחנו יודעים איפה צריך לרדת בשביל המצעד. כרונוס הסביר להן. הן לא הבינו. הסביר שוב. תקעו בו מבט של שה תמים שלא מבין שעוד שניה הולכים להפוך אותו לטלה רך בתור ארוחת הצהרים של כרונוס.

לבסוף, כרונוס אמר להן שהן צריכות לרדת אתנו. כשהן שאלו אם אנחנו הולכים כרונוס אמר ישירות "כן!" אני ישירות עניתי "לא!".

הגענו למקום ההתכנסות. רק לי זה נראה אירוני לאסוף את כל הקהילה בפארק לכלבים?

סתם, יש שם אחלה של בניין חדש, היפ היפ הוריי.

היו שם הומואים. ולסביות. ודברים לא מוסברים. אחרי שניה אמרתי שזה נחמד. באנו, ראינו, בוא נלך מפה. לא הרגשתי שייך במיוחד, זאת הייתה תחושה מוזרה. אין לי בעיה עם העדפה המינית שלי אבל כנראה כמו שכרונוס אמר אני "ארוניסט לחוץ". כשהתחלנו לצעוד נוצר מצב שאני ובויפרנד לבד כשכרונוס עם חברים שלו. חיפשתי אותו נואשות, רציתי להקיף את עצמי באנשים שאני מכיר וליצור לעצמי מעין שכבת הגנה.

אבל בדיעד, היה נחמד. לא כמו שחשבתי, אני לא יכול להגיד אם אני מרוצה או מאוכזב כי פשוט מעולם לא דמיינתי את זה כך.

אחרי צעידה של שעה אני בויפרנד נטשנו את המצעד ולבסוף נפרדנו גם מעצמנו. הוא שב לביתו ואני נסעתי הרחק לפום פום.

כשהגעתי אליה ישבנו על המחשב עד שהכרחתי אותה להפסיק את הכל וללכת להכין לי משהו לאכול כי הייתי רעב.

ב11 יצאנו ופגשנו את דמטר, אלת האדמה. כמו אמא אדמה חייכנית היא תמיד ודואגת לכולם (היא רצתה להיות תיאמת אבל היא יכולה להיות אלת האדמה בלי לקרוע את עצמי לשתיים לפני). הצטרפו אליה פריה, אלת האהבה והפריון ולוקי, האל המתעתע, הנורדים.

התיישבנו בתחנת אוטובוס כמו חבורת הומלסים ועשינו בונדינג. לאחר מכן לוקי ניסה לצלם את פום פום והיא בתגובה ברחה. רחוק רחוק. כשתפסנו אותה פגשנו אלה נוספת, חפרי, התגלמות השחר המצרית. רק מה, היא הייתה יותר מסטולה מוויטני יוסטון.

לא נורא. יעבור לה. אני מקווה. היא צרחה עלי הרבה.

בסוף נשארנו רק פום פום דמטר לוקי ואני, מתחילים לקפוא בקור. דמטר כהרגלה עשתה לנו בוק. כהרגל נוסף, כולם יצאו כאילו הרגע הפליצו אותם ממיכל גזים רעילים שממיסים את הבפנוכו שלהם.

בדרך חזרה אני ופום המורעבים עצרנו בצהוב לאכול. פום החליטה להשתגע ולקנות סנדוויץ' שבחיים היא לא הייתה קונה. מה חבל, שהסנדוויץ' הזה די הריח כמו גוויה מה שנתן לנו דימיון מקדים למה קורה לאדם שאוכל ממנו. מסכנה. אני אכלתי שניצל. ב4 בבוקר -.-"

משומה, ב8 היא כבר הייתה ערה צופה בטלוויזיה, ניסיתי לראות אתה אבל כמעט ונרדמתי. לאחר מכן היא השמיעה לי מוזיקה כשאני שכוב על המיטה מדמה את עצמי לגוויה.

עכשיו נפל לי האסימון שמחר אני לא בצה"ל. אז במקום לחזור היום הביתה אני נשאר לישון אצל פום פום עוד לילה ומחר נוסע אתה לת"א לפגוש כמה אלים.

יופטידו אכלתי גלידה.

סנטה שמח לכולכם,

שין צ'אן.