כעוד אביזר אופנה,

כעוד גאדג'ט,

כעוד ערך מוסף,

כעוד יהלום נוצץ,

כעוד פריט חובה,

כך הרגשתי אתמול.

לבנות יש נטייה להתייחס להומואים כאל חיית המחמד שלהן.

כאל דבר מה יקר ערך אשר שייך להן ויש להתגאות בו, לצאת אתו לחברה ולהשוויץ.

וכמו כל פריט,

כמו כל אביזר,

גם אני נזרקתי לאחר שימוש.

ננטשתי לבד בפאב ב3 לפנות בוקר בת"א ללא כל התחשבות או חשיבה.

אני מרגיש זול, מלוכלך, מגעיל.

אין אף כמות אלכוהול שבעולם אשר יכול להשכיח ממני את ההרגשה.

אין אף סוג אלכוהול אשר יכול לרכך את המלומה.

ולחשוב שקנו לי עוד כוס, בשביל שאעסיק את עצמי בינתיים.

כאילו זה יכול לקנות אותי.

אני צריך להפסיק לשתות.

הפכתי לאלכוהוליסט, הכמויות שפעם היו הורגות אותי כבר לא משפיעות.

אין לי על כוונה לצאת יותר. 

הוא אסף אותי מהרכבת לאחר שהמתנתי לו בקור יחסי כעשר דקות.

הוא דאג להפעיל את חימום המושב שלידו.

שאל אם אני רעב ועניתי בחיוב. נסענו אליו הביתה.

בית בפרבר עירוני.

לבן, גדול, עם שער כניסה הנפתח אוטומטית מברזל. מרפסת ענקית עם גינה ענקית עוד יותר. חצינו אותו והגענו לכניסה,

נכנסו פנימה ושם קיבלה את פני מבואה צחורה אשר השיש נצנץ יותר מן הנברשת שמעל.

חלפנו על פני מספר חדרים ונכנסו לשלו. הנחתי את התיק אשר נראה לא קשור לאותו מקום.

קצת מרוט, קצת מלוכלך. שם הכל היה נקי אשר העביר בך תחושת טוהר וזוהמה על היותך שם.

נכנסתי למקלחת מנצנצת וספגתי לתוכי שלל ריחות, סבונים, נרות, וקרמים.

כשיצאתי לח מן המקלחת ועטוף בבגדיו, חמים ובהירים שלא כמו מדיי, סקרתי את המסדרון שחלפתי בו.

כל הסיטואציה למן ההתחלה של התישבות בכיסא המכונית המחומם זעק בורגנות פלצנית מתיימרת.

ובכל זאת, התאהבתי בכך.

כי הייתי רוצה שעתידי יראה.

בורגנות פלצנית מתנשאת של לבן טהור.

כאשר הגעתי למטבח כבר חכתה לי ארוחה, וגם כאן לא היה רבב.

הסכום נצץ יותר מבמסעדות הטובות ביותר שהייתי.

העוף הריח נהדר והתמוסס בפי יחדיו עם השעועית.

הוא מזג לנו כוס יין אדום ואני רק תהיתי לעצמי עד כמה נוראי יהיה הדבר אם במקרה היא תשפך.

משם עברנו לסלון הלבן עוד יותר בשביל להאזין למוזיקה תוך כדי שיחה ערנית.

החלטנו לא לצאת ולכן נכנסו לחדר השינה.

שכבנו כל אחד בצד השני של המיטה כאשר השמיכה מכסה את שנינו.

הוא ניסה לנהל שיחה אך ניכר היה שהוא נרדם.

הנחתי לו, הוא היה צריך לקום היום מוקדם.

כששכבתי שם, לאחר ערב מושלם חשתי את חום גופו קורא לגופי.

בהתחלה בלחש, אך עם כל דקה, כל שנייה,

קולו המוזר גובר.

החום של גופי גבר.

פתאום נראה לי מטופש להתכסות בפוך.

הקרבה הזו והמרחק הכה רב זעק להסגרות,

צרח למגע, דרש התגופפות.

נשמתי נעשתה כבדה.

הוא נע ונד. שינה טרופה.

הסתובבתי לצד השני.

זו לא הפעם הראשונה שאני נכנס לשם. זו לא הפעם הראשונה שאני חולם על עתידי ורוצה שהוא יראה כך.

זו גם לא תהיה הפעם האחרונה.

גם הפעם פצעתי את עצמי מאותן תחושות.

גם הפעם לא אמרתי לו.

גם הפעם לא שיתפתי אותו.

גם הפעם נפרדנו בחיבוק חברי וכל אחד פנה לדרכו.

סירנה.

אזעקה.

ושוב אני חושב שזו תרגולת.

היא נמשכת, קצת צורמת, הרבה מציקה אבל לחלוטין מתמשכת.

כשאני תוהה לעצמי מה פישרה נשמע לפתע בכריזה בנוסף לאזעקה קריאה, "צבע אדום, צבע אדום!".

ירדתי לקומה הראשונה, כי זה מה שתמיד אמרו לי וכך תמיד תדרכתי.

האזעקה פסקה. שקט.

נעמדתי ליד חייל אחד כשאני מרים את ראשי מעלה ולא רואה כלום.

פניתי אליו, "מוגן פה, נכון?"

בום.

מחריש אוזניים.

ראיתי את החייל מתעופף לתוך החדר שממנו הוא יצא ותהיתי לעצמי עד כמה מטופש היה להישאר בחוץ ולא להיכנס לשם.

לא עפתי אבל הרגשתי את ההדף.

בדקתי שהחייל בסדר, ומלבד התלוננות על כאבים לא הוסיף. הוא לא נשבר, לא נפצע, לא דימם.

יצאתי מן מרפסת הבניין שעמדתי בה ורצתי 40 מטר קדימה,

אנשים כבר הגיעו מכל עבר עם מטפים.

רצתי לעמדת ההג"ס והוצאתי את צינורות המים עם הזרנוק, חיברתי לברז כיבוי האש שבתי 15 מטר אחורה והתחלתי להשפריץ על אחת המכוניות.

אותה אחת שקיבלה את הפגיעה הישירה של הרקטה.

פיצוצים משניים הדהדו ברקע.

לאחר שנייה נוספת כבר המקום שרץ רס"נים וסא"לים ובכך פניתי את מקומי ונתתי להם לבצע את מטלות כיבוי האש.

התרכזתי בלסלק את החיילים מהמקום.

כוחות כיבוי האש והרפואה הפתיעו אותי במהירות ההגעה שלהם.

אך יותר מכל הפתיעה אותי הנפילה.

אנו לא בטווח.

אני חי במרכז. הפעם הראשונה ששמעתי אזעקה הייתה ביום ראשון.

אמרו שתפקדתי בקור רוח.

אני לא.

אני פשוט דפוק.

רקטה מתפוצצת 15-18 מטר ממני בלי שום דבר שמגן עלי וכל מה שאני עושה זה להמשיך הלאה כאילו כלום.

לשנייה חשתי כיוסריאן גיבור מילכוד 22, שכולם רוצים להרוג אותו,

אבל לא הצליחו להרוג אותי ולכן גם מחשבה זו חלפה הלאה מראשי.

שאלו אותי אם אני בסדר, הייתי האדם הכי קרוב לפיצוץ.

כן.

כאבו לי האוזניים וגם זה עבר.

לא סיפרתי לאף אחד למעט קאלי וגם זה קרה רק היום כי היא התקשרה וזה בא כדרך אגב.

היא טענה שאני לא בסדר.

אני טענתי שאני סבבה לגמרי ואני לא מבין על מה המהומה.

אז כן, כל הזכוכיות בבניין נופצו, כל הקירות והספסלים מלאים בחורים מהרסיסים, מכונית אחת נשפרה לפחם ו5 נוספות הפכו לפגר.

אם הרקטה הייתה סוטה קצת ימינה לא הייתי קיים יותר.

אבל אני כן,

אז מה הקטע? לבכות? לא.

אין לי כל תגובה רגשית לנפילה. אני בכלל חושב שזה מטופש.

מתתי? לא.

אז אפשר להמשיך הלאה.

ובלי קשר לזה,

אני חסר סבלנות בלמצוא קשר.

איכשהו כל ההומואים שאני יוצא אתם...

הומואים. אבל ממש. מה הקטע המטופש הזה של לפחד מזוגיות?

באמשלי שזה מעצבן אותי יותר מגראד שפספס אותי.