אני בהדחקה.

עד כה לא התייחסתי לזה. הרגעתי אנשים שנלחצו מזה.

זה לא צבא, הצבא רחוק ממני. הצבא תמיד היה רחוק ממני ולכן הוא תמיד יישאר רחוק.

אז מה אם מחר אני כבר נמצא בו?

זה לא ישנה כלום.

ואולי זה ישנה הכול ואני פשוט עוד לא תופש את זה, מסופקני אם ברצוני להבין זאת בכלל.

אבל זה לא באמת צבא, זה קד"צ (קורס קדם צבאי) אז אולי זה כמו קייטנה?

לא חשבתי על זה. אני לא חושב על זה. אני לא רוצה לחשוב על זה.

לא להיות בקשר עם אנשים.

בכלל, זה נורא.

לקום כל יום בחמש בבוקר על מנת לעשות ספורט.

מה ספורט מה?!

אני עתודאי, כל הפואנטה בכך שנאי עתודאי היא העובדה הבסיסית שאני רוצה להישאר עצלן בטטה ולא לאמץ את שרירי.

הארוחות קבועות ואין לי בעיה עם זה מלבד העובדה שארוחת הערב  ב6 ואני אלמד עד 9.

בנוגע למקלחות, אין לי שמץ של מושג. אני לא יכול להיות בהן ואני לא יכול שלא.

ושוב, זה להיות רחוק. כשיהיה קשה, לא יהיה לי למי לפנות.

היו הלכתי לבקר את סבא וסבתא לפני שאני עף לצה"ל. הם הביאו לי ממתקים. הייתי עייף.

בדרך חזרה הביתה הלכתי כמסטול מעייפות ותהיתי לעצמי מה יקרה מחר.

הגעתי למסקנה שבטוח שב4 אני אארוז את הדברים שלי אגיע לש"ג וכשהוא ישאל לפשר הדבר אגיד לו שאני הולך הביתה.

יש לי גם תירוצים.

-"אמרו לי: 'בוא, תלמד, יהיה מעניין'- עבדו עלי"

-"ירוק זה לא הצבע שלי"

-"שכחתי את האש על הגז"

-"אני צריך להשקות את הדגים שלי"

- "sono scapato, Veni, vidi"  (באתי, ראיתי, ברחתי)

הגעתי למסקנה שלא בא לי.

כלומר, כן, אני רוצה להתגייס.

אבל למה זה פתאום כל כך קרוב אלי?

ישמרני סנטה

נ.ב

אני אוהב את בלון השיחה, כך שלא אכפת לי מה אם תגידו שהעיצוב הומואי. אני חשבתי על זה לבד ואני גאה בעצמי^^

ואני אוהב אותך.

ואני אתגעגע.

ואני מדחיק את זה שאני לא אדבר אתך כל יום כי זה קשה מדי.

וזה סבבה גלידת רום צימוקים, ההדחקה.

הולי שיט.

אני נעלם.

נתראה בחמישי?

יחי האתזגרופוביה, בטח ישכחו אותי.

אתם לא, נכון?

בהתחלה זה תוכנן אחרת, בסוף, הינני פה.

אצל פום פום רחוק רחוק מביתי.

סופ"ש אחרון לפני שאני הולך לצה"ל.

שקלנו מה לעשות היום. רצינו לעשות מרשמלו, בכל זאת, ל"ג בעומר והישנה דרך יותר טובה בלהנציח את מרד המכבים אלא ע"י שריפת המרשמלו?

אבל לא הייתה לנו מדורה. לכן  שקלנו להדליק את הגז. לאחר מכן חשבנו על להצית אותם במצית.

לבסוף פשוט בהינו בהם דרך השקית ולא עשינו כלום.

כשתהינו לעצמו לאן נצא לאכול ארוחת ערב אמא של פום פום שאלה אותי אם אני רואה את הארווזיון.

בשוק ובהלם עניתי שלא. בהתקף לב תהתה לעצמה איך.

אני אוהב בנים, כן. אז? זה אומר שאני חייב לראות את הארווזיון? מעולם לא ראיתי אותו, מה פתאום שאני אתחיל?

אבל היא אמרה, היא רוצה, ואני לא אחליט לראות סרט במקום.

פום ואני יצאנו והלכנו לאכול ארוחת ערב בנאפיס. ובויפרנד יכול לקנא כמה שהוא רוצה. תמיד אמרתי לו שאני רוצה ללכת לשם, ואף פעם לא הלכנו. אז הינה, הלכתי. נה!

הייתה לנו מלצרית חמודה ומזדנב שלה, מתלמד. שנראה כמו ילד אבוד שרק מחפש את אמא שלו.

במהלך הארוחה פום צחקה הרבה. לבסוף הוסיפה: "אני צוחקת כי כואב לי הראש, לא כי אתה הצחקת."

טוב, לרוויה.

בסיום הארוחה, בדיוק כשאנו קמים מהשולחן אחרי שהנחנו טיפ,שמתי לב בטעות  ששכחתי כסף בין הקבלות. וזה די נחמד ששמתי לב בטעות מאחר והכסף שנשאר היה חצי מהסכום שבו קנינו.

הגענו הביתה בדיוק בזמן לארוויזון.

פום, עייפה כאובת ראש, נשפכה על הספה מול הטלווייה.

"וואי איש עם תחפושת", כשהיא מתכוונת לקנטאור המקפץ לו על הבמה.

כל מה שיש לי לומר, אחלה הבחנה בת חווה.

כמובן שיש לי הערות כאלו ואחרות בנוגע לשירים ולמבצעים שלהם.

כלומר, מה באמת אתם מצפים כשאתם מושיבים הומו מול דבר שכזה?

להלן הפירוט:

איסלנד: טובים. השיר קופצני, שמח, השמלה של הזמרת ממש יפה. מגרעות: נעלים. WTF?! כלומר, כן, ורוד הולך עם שחור. אבל לא כשכל הלבוש הוא שחור ורק הנעלים ורודות!

שוודיה: המיקרופון נראה כמו חתיכת דילדו עקום ומכוער. אבל עזבו את זה, ראיתם את הזמרת?! היא ערפד ועוד דראג. אימה מהלכת.

טורקיה: סחטיין על הגבות של הסולן. מעולים, באמת. ממש טובים.אני לא אתפלא אם הם יהיו בן ה5 ראשונים. מגרעות: הם בטורקיה ולא נגיד פה, אתי, במיטה.

אוקראינה: התבלבלו עם מגזין פלייבוי.

ליטא: יצא מהאופרה, רק שלו לא הייתה החוכמה לשים על המסכה על הפרצוף. והפנטום הזה היה צריך.

אלבניה: ארקדי דוכין עם ציצי... ועם כוס.

שוויץ: מלחמות זה לא יאה להם, כך גם ניצחונות. שסנטה יעשה טובה ויהפוך אותם לאילמים.

הרפובליקה הצ'כית: יצאו מ"מועדדות צמודות."

בלרוס: הקטע של לפני, הפרסומת של אופטלגין. בחי סנטה אותם כדורי כדורסל! התחלה יפה, השאר לא.

לטביה: טובים, תלבושות נחמדות של שודדי ים רק חבל שהם נראו בדיעבד כמו צוות בידור והווי של בית מלון באילת.

קרואטיה: הסנדק, המחזמר.

בולגריה: טמבלים. הם חשבו שהם הגיעו לתחרות "נולד לרקוד". מלבד זאת, הזמרת הייתה אחושרמוטה שפנפנה.

דנמרק: מספיק בקושי. באיזה זמן הם חושבים שהם חיים?

All night long- זה המקביל ל"לא נפסיק לשיר" בעברית. יואו שידחפו להם משהו לפה.

גאורגיה: לא, זאת לא אורגיה. זאת מדינה. (תאשימו את פום להסבר) מעולים, באמת. אפילו שהזמרת עיוורת. זה רק הוסיף לקסם ולאווירה של השיר.

הונגריה: מה לעזאזל הם חשבו לעצמם כשהם עטו על עצמם את התלבושות האלו?!

היה משהו עם FLY, טוב, עופי כבר!

מאלטה: וודקה. אבסולוט ראביש. הצופים באמת זקוקים לוודקה על מנת לבחור בשיר הזה.

קפריסין: זמרת יפהפה. מעבר לכך, אין.

מקאדוניה: הסולנית היא קופי הדמות של קארן מ"וויל גרייס". אותו פרונט ענק שמלבדו אין כלום.

פורטוגל: הסולנית נראתה בדיוק, אבל בדיוק, כמו הגרוק מהמומינים. בהצלחה לה.

אגב,  שמתם לב שהצבעים היחידים שיש במזרח אירופה הם אדום ולבן?

מה הקטע?

ועכשיו אני אחזור למסיבת הפיג'מות שלי עם פום פום,

המרמשלו כבר מת,

ישמרכם סנטה מאש הרסנית.

נ.ב

פום אמרה לי לכתוב בכותרת הארוויזיון על המשמו שלו.

אני הולך לישון אתה באותה המיטה. אני צריך לחשוש?

"שיקרתי שאמרתי שהכול כל כך נפלא

                                                   כי שום דבר בעצם לא היה נכון..."

בזמן האחרון שולטת בי התחושה שאסור לי לכתוב כאן דברים שהם אינם בגדר הומור מובהק. אנשים לא אוהבים את זה, אנשים לא מגיבים על זה, אנשים בורחים מזה.

אלו שלא, מבקרים אותי על זאת. קוראים לי פחדן טיפש וחסר תועלת.

תמיד בזתי לאנשים שאינם מסוגלים לכתוב את דבריהם בבלוגם בשל קוראיהם.

תמיד אהבתי את אותם האנשים, שהרי הם ניחנים בחברים ויש להם מספיק אינטליגנציה שאומרת להם שיש דברים שלא צריך להגיד על מנת לשמור על הקשר.

תמיד חשבתי שהרגע בו האדם לא יוכל לכתוב בבלוגו, יהפוך אותו לאבסורד מהלך.

אתם לא חייבים לקרוא, אתם יודעים.

אין כאן חוכמה, כמו שאנשים נוהגים להגיד לי.

אין כאן לשון חדה, כמו שאנשים אוהבים להזכיר.

אין כאן שפה צחורה, כמו שכל אחד שיודע עברית יכול לראות.

אני מתוסכל, מדוכא, מפוחד, תשוש, כועס, זועם, מאוכזב, עצוב.

ראיון הפרט שלי הלך טוב. שיתפתי, סיפרתי וכהרגלי שפכתי את התעללות חיי בקור רוח.

משקית הת"ש החליטה למלא לי טפסי חייל בודד. הוציאה לי רשימת מסמכים שאני צריך לשלוח להם ולקחה אותי לקצינה שאני אצהיר בפניה. אמרה גם שיהיה ביקור בית כי זה פרטני אצל כל אחד.

יצאתי מהלשכה וחשתי איך לפתע החוסן שהיה לי והביטחון נעלם.

התחלתי לרעוד וחשתי בחילה. הסתובב לי הראש וראיתי שחור.

מה לעזאזל עשיתי?

מעולם לא הוצאתי את זה לגורם חיצוני, שגם יכול לעשות עם זה משהו.

הבושה עלתה וצבעה את פניי באדום עז. החום הסחרור ואי האכילה גרמו לי להתיישב על המדרגות מחוץ ללשכה.

אני לא יכול לשלוח את המסמכים. אני חייב להכשיל, מספיק הייתי מטומטם וסיפרתי לה הכול.

יהיה ביקור בית. הביקור בית יכשל. יראו את תלוש המשכורת של אבא וירימו גבה, ישאלו והם ישקרו.

כשהגינה ירוקה לאף אחד לא אכפת מה הולך בתוך הבית.

זה שההורים שלי לא מכלכלים לא ישנה לצבא דבר, אם הורי יגידו שהם יכולים לכלל. במיוחד עם המשכורת של אבא. אז מה אם הם לא מתכוונים לכך והם מתנכרים לי?

אני לא רוצה להיכלא לסיטואציה שבה הביקור נכשל ואני נשאר לעמוד לבד מול זעמם.

אני מפחד לפתוח את תיבת פנדורה, אני לא מספיק כוסית בשביל זה.

"התבונה האנושית היא חרב פיפיות מסוכנת." (מישל דה מונטן)

אני מאוכזב, יותר מעצמי והפגיעה שיצרתי אצלי (למרות שקרוב לוודאי שהדבר נעשה למעני), מאשר מאחרים.

אני צריך להפסיק להאמין ביחסי גומלין שוויוניים. ידידות כנה יש רק בסרטים, אני מניח.

נפגשתי עם טלי היום, לפני שעתיים בערך. הוצאתי עליה את כל התסכולים שלי מהכול. ממנה, מאותו אחד שראיתי בו החבר הכי טוב שלי, מהצבא, מהלוויה, מהכול. כול מה שהעיק עלי יצא עליה. היו צעקות, היו צרחות. התעלמויות, שתיקות מעיקות ושוב צעקות. בסוף חיבוק והבטחה לעתיד טוב יותר. ספרתי לה על ההלוויה. ספרתי לה שבכיתי כשראיתי את סבתא שלי בוכה. עלו לי דמעות כשסיפרתי. אפילו עכשיו.

עדיין לא התאבלתי. עדיין לא בכיתי. כשהייתי עם בויפרנד לא חשתי צורך, אבל עכשיו שוב הכל עולה ויחד עם הכל זה כמעט והרסני. אני חושב שאתו לא חשתי אֶבל כי אני מרגיש בטוח ומוגן.

כשחזרתי הביתה, הילכתי ליד הרדוף הנחלים כשאני מעביר את האצבעות שלי על עליו ואז על שפתי. התיישבתי מתחת למנעול הדלת כשאני לא יודע לאן אני הולך, לאן אני אמור, והאם בכלל כדאי לי לסובב את המפתח.

עכשיו, כשאני מסיים את הפוסט אני לא יכול שלא לתהות לעצמי אם אני זה שגורם לעצמי את כל זה.

אני מרחיק ממני אנשים? נותן להם את התחושה שאין הם יכולים לדבר אתי?

אני מבולבל.

אולי לא באמת כדאי לי לגלות מה אנשים חושבים עלי, זה יפגע בי.

למה אני לא טיפש?