אני אוהב מקלחות, אני תמיד מרגיש מיוחד וכדבר יקר.

נגיד כמו לובסטר.

הרי זה תמיד הולך כך, נכנסים למקלחת ומכוונים על חמים ונעים (למרות שאם ממשיכים לחשוב בכיוון הלובסטר זה 'חמים וטעים'. למרות שבאמת שאין לי בעיה להתחכך עם מרלין מונרו [Some Like it Hot] אחד ה-סרטים).

כמובן שבין מה שהתכוונתם שיקרה לבין מה שקורה יש את הגרנד קניון.

בלי להסתבך בפירוט זה הולך בערך כך: קר- חם- חם מדי- רותח- לבה טהורה- קפוא.

כשאתם עומדים שם, מנסים להבין אם אתה קופאים נמסים או מתרסקים לרסיסים קטנים,

נכון שהמחשבה שעולה בראשכם היא: לעזאזל ה' והסאדיסטיות שלה!

כלומר, אין לי בעיה עם לסביות.

כל עוד הן לא נכנסות לי בין הרגליים ומעיקות עלי.

וה', ה' אחושרמוטה מעיקה, וכאילו מקלחת זה דבר פרטני ואישי, מה היא ממתערבת לי?!

וכאילו, אין לה דברים יותר חשובים לעשות מאשר כל פעם לשחק לי בזרמי המים כשאני מנסה לנקות את עצמי?

עם כל הכבוד להוד אלוהיותה, אני לא נותן לשום דבר לראות אותי ערום אלא אם כן הוא החבר שלי.

היא החבר שלי? לא!

אבל אין בעיה, אני גם יכול לשחק במשחקים האלה. יש לי קשרים בחלונות מלמעלה.

אני אגיד לסנטה לזרוק עליה קרח כשהאי תתקלח, הרי לא חסר לו, הוא בקוטב הצפוני. אז נראה מי חזק ממי.

בזמן האחרון ממש משעמם לי כי החברים שלי לא רוצים לראות אותי. אחמ אחמ.

משום מה, אתמול, צפיתי בגולף. לא יודע למה, פשוט לא היה משהו אחר לראות. וזה בכלל לא מרתק כמו תוכנית בישול טובה של גורדון רמזי.

מה שכן, זה העלה לי תהיות.

איך לעזאזל המשחק הזה הומצא?!

כלומר שני אנשים בבריטניה הקפואה משתכרים, סקוטי אחד אומר לחברו: "יש לי רעיון לספורט חדש!

דופקים כדור בעזרת מקל לתוך גומחה!"

השיכור השני מסתכל עליו, "אה, אתה מתכוון לפול?"

הסקוטי משיב :" פול?! פאק יורסילף יו מיזרביל טוואט! לא עם מקל ישר, עם חתיכת מקל דפוק ועקום!

אני חובט בכדור והוא עף לגומחה."

השיכור השני מבולבל מגיב: "אהההה אתה מתכוון כמו קריקט?"

הסקוטי השיכור מתנדנד ועונה: "פאק קריקט!

                                           אני שם את הכדור מאות מטרים מהשחקן!"

חברו: "אההההה כמו באולינג?"

הסקוטי: "לאאאאאאאאאאאאאאא

             לא במסלול ישר, אני שם שטויות באמצע הדרך כדי להתעסק במח של השחקן, כמו עצים שיחים

             ודשא גבוהה כדי שהאידיוט הזה יוכל לאבד את הכדור המזדיין שלו ולהתחיל לחבוט בכל דבר!"

עוצר הסקוטי לפתע בנאומו ועושה פרצוף רציני.

"הולי שיט! רגע! יש לי רעיון אדיר!

לקרת הסוף אני אשים חתיכת אדמה שטוחה עם דגל שייתן פאקינג תקווה למפגרים!"

ממשיך לאמץ את מחשבתו, ולבסוף מחייך,

"אבל אז אני אשים ברכה וחול רק כדי לדפוק שוב את המשחק!"

חברו בוהה בו: "אה, אז אתה תעשה את זה פעם אחת?"

הסקוטי, קורן מאושר: "לעזאזל לא! הם יצטרכו לעשות את זה 19 פעמים!"

איזה ספורט גברי! ספורט שאתה יכול להתלבש כמו סרסור ולאף אחד לא יהיה אכפת.

הם לובשים בגדים שאפילו הומו עיוור יגיד: "או-י מא-י גא-ד! זה כל כך עלוב! זה לא קרנבל, לעזאזל מה לקחת?!"

זה ספורט כל כך מרתק. לחבוט בכדור- לשבת במכונית. לחבוט בכדור- לשבת במכונית, לחבוט בכדור- לשבת במכונית. ההתרגשות!

וכמובן שחייבים להיות בשקט, כל הזמן מבקשים מכולם להיות בשקט.

הם אוהבים לשמוע את הדשא צומח.

הלוואי

ולעולם לא תתקלו בסקוטים שיכורים, גמככה קשה להבין מה הם אומרים.

שסנטה ימלא את כל משאלותיכם,

אם הם עונים על האינטרסים שלי^^

אני לא נוהג למחוק פוסטים.

אני פשוט אכתוב עוד אחד היום.

אז חשבתי.

וחשבתי יותר.

ואחרי שבכיתי וכאבתי, בה הכאב הפיזי.

וזה לא עוזר וזה לא פותר זה רק כואב, יותר.

אני מותש לגמרי.

יישארו לי צלקות מהערב הזה.

יש לי גם כוויות.

אבל הכאב הפיזי הוא כאין וכאפס לעומת מה שיש בפנים.

אני מרגיש יותר מדי, מתברר.

פני יבשות כעת.

לא אבכה עוד.

לא אתלונן.

בכלל, אני מעדיף לא להרגיש.

אני לא רוצה להרגיש.

החלטתי לא להרגיש.

בסוף, אחרי שחשבתי, אחרי שחטפתי מכות, אחרי שריסקו אותי פיזית ונפשית ישבתי עם עצמי וכוס תה.

אני לא סובל תה.

אני אף פעם לא שותה תה.

עכשיו אני תחת עייפות.

אני רוצה לשקוע לתוך אמבטיה חמה.

להרגיע את כל השרירים הדואבים, במיוחד המרכזי שבניהם.

הגזמתי.

הלכתי שולל אחר מחשבותיי.

אני מפסיק לכתוב על החיים שלי.

אני אחזור להומור.

זה הדבר היחידי שאנשים מעריכים אותי בו.

מטופש ככל שזה יהיה, אני סתם ילד שרוצה שיאהבו אותו.

מטופש ככל שזה יהיה, זה לעולם לא באמת יתקיים.

הרגשת הנחיצות בקיום שלי דעכה היום כמעט ולגמרי,

נתנו לי את ההרגשה שאני לבד לא שווה, שאין להתאמץ בשבילי.

ואולי, זה נכון.

איזה נכסים יש לי?

אני רוצה לישון.

פתאום גודלה של המיטה לא מפריע לי. אני לא מתעצב מהידיעה שהיא תרגיש לי ענקית וריקנית כי בויפרנד לא שם.

הוא רחוק, כל כך רחוק.

כולם לפתע, כל כך שונים. רחוקים.

סנוורתי את עצמי בחודשים האחרונים, הלכתי שולל אחרי האורות שאני הדלקתי. לא אחרים. לא פלא שהם אינם משייכים אותם אליהם.

עייף. כל כך עייף.

אני הולך לישון עכשיו.

אני לא רוצה להתעורר.

אבל אל תדאגו,

יהיו עדכונים.

מצחיקים ומבדרים, כמו שאוהבים.

למרות הרתיעה שלי, נסעתי.

כשהגעתי לבית הקברות חשתי בחילה.

אני לא בדיוק התחרטתי שבאתי, אבל ממש לא רציתי להיות שם.

ראיתי שם את כל המשפחה. כולם הגיעו. עשרות אם לא מאות.

ואני מכיר את כולם ויודע את אילן היוחסין בע"פ, אבל אני לא בטוח שהם יודעים מי אני.

ניגשתי לקרובים שיכולים לדעת מי אני בלי ההורים שלי, בלי להגיד "אני הבן של..." ואמרתי שלום ותנחומים.

הרגשתי מוזר. לא שייך. לא מצאתי את הנישה שלי. לכל מקום שלא הלכתי לא הרגשתי בנח.

הייתי עם אשתו של בנדודי מאמריקה. אבל גם אתה לא היה נח כי לא ידעתי אם זה המקום שלי, אם אני אמור להיות שם, בכל זאת, זה גיסה שקוברים היום.

לבסוף ראיתי את דודי סבתי וסבי מגיעים.

הלכתי אליהם, אתם הרגשתי בטוח.

לקחתי את סבא לאחותו, האם המנוחה.

אז הופיעה הכלה שלה, האלמנה השנייה.

לפני 10 שנים בן אחד נפטר מדום לב. עכשיו השני. נשאר רק אחד וכולם דואגים לו, אם זה לא משפחתי אז מה זה?

הופיעה האלמנה הראשונה, הכלה של הבן הבכור. בוכייה כמו הראשונה כי מי כמוהה יכולה לדעת מה זה לאבד בעל בגיל צעיר?

אז הופיע הרב של רמת בית שמש אשתו ושלושה מעשרת ילדיו. שחורים אדוקים.

הרגשתי עצב.

המשפחה שלנו לא אמורה להיות כאן.

היא אמורה להיפגש רק בערב, אצלהם, לחגיגות הבר מצווה של הבן הלפני אחרון.

כבר אין חגיגה.

כשההלוויה החלה עמדתי מאחור, בצד, כשאני רק רואה את קצה הגופה שמתכריכים. לא רציתי להתקרב, פחדתי מזה.

מלב זאת עמדו לפני בנות. אני לא יכול להידחף, משפחה דוסית, אני מכבד אותם.

סבתי נגשה אלי ופינתה את הדרך. אמרה לי לעמוד ליד סבא ולא לעזוב אותו.

הייתי שם, מקדימה. קצת מאחורי סבא כשהוא תומך באחותו בקבורת בנה השני, שתומכת בכלתה שעכשיו אלמנה.

הבכי והקינה החליפו את ציוץ הציפורים.

ראיתי אותו. הוא נראה רזה יותר, נמוך יותר, מכוסה טלית. יהי זכרו ברוך.

אחות האלמנה הספידה ואחריה דודי. הזכיר את השמחה שהייתה באדם, את העזרה שנתן לכל מי שרצה, את הילדות שהוא ואחיו בילו אצל סבא וסבתא. איך הם הלכו לים, איך שיחקו כדורגל. הוסיף ואמר שעכשיו, אחרי שהוא הלך, אין מי שידאג לאמו כמו שהוא דאג. ובאמת שאני לא יודע מי יעשה את זה.

אני בטוח שידאגו לה, יתמכו בה, אין לי שום ספק. אבל זה לא אותו הדבר, זה לא כמו שהוא היה.

בתום ההספדים לקחו אותו על עגלה ואנחנו אחריו, כעדר שחור ושקט, כשרק מדי פעם עולה קול הבכי על קול הצעדים.

אחות סבי התייפחה. כלתה לא הפסיקה לבכות.

במדרגות אישה מבוגרת מעדה, במדרגה אחרת מבוגר אחר. החזקתי את סבא חזק כשאני רואה איך כל העולם מגיע לקצו.

אבל כלום לא קרה. הם קמו והמשיכו במסע.

בקבר עצמו היו ברכות, היו תפילות, היה מענה. רק אני לא יודע מה להגיד ומה לעשות כשכולם יודעים בע"פ את כל התפילות. החזקתי את סבא חזק יותר כשהורידו את אחיינו לבור.

אשתו התקרבה לשפה והסתכלה, דברה, קראה לו לחזור, התלוננה שעזב אותה בגיל צעיר כל כך.

לא בכיתי, אבל נקשרתי. עלתה במוחי המחשבה מה היה קורה אם זה היה בויפרנד שמונח עכשיו בבור. לא יכולתי לסבול את המחשבה הזו וישר החלפתי אותה באחרת.

אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היא עוברת.

הסתובבתי לאחור, בחיפוש אחר סבתי. היא הייתה מאחורי. בדיוק מנגבת את דמעותיה. מעולם לא ראיתי אותה בוכה.

אז בכיתי. לא יותר מכמה טיפות, אבל בכיתי. לא רציתי להמשיך לבכות, אני לא יודע איך היו מקבלים את זה.

הם הורידו את החול וסתמו את הבור.

שקט. אף אחד לא זז.

"אפשר להניח עכשיו את הזרים."

אשתו נגשה ושמה זר, ואחריה כל המשפחה עד אשר לשנייה אחת היה אפשר לחשוב שזה לא יותר מאשר גינה שמחה, ירוקה, חיה ומזמרת.

הנחתי אבן במקום סבא, הוא לא היה יכול להגיע לקבר. הצפיפות שם מרהיבה, אין מקום לזוז ולהגיע לקבר זה בכלל בעיה.

סבתא הלכה לבד, היא מעדה ואחיינה, הבן שנותר, תפס אותה.

דדנו למכוניות ונסענו. משאירים מאחור את הקבר, את האלמנה, את האם המנוחה, את היתומים מאב, את הנכדים שסבם לא יראה אותם גדלים.

אני אשמח אם לעולם לא אצטרך להיות בעוד הלוויות.