מחר הייתי אמור לנסוע עם סבא לירושלים, לבר מצווה.

במקום זה, המשפחה נאספת בצהרים.

בבית קברות.

בן דודתה של אמי לקה בדום לב ונפטר.

הוא כבר הבן השני שנפטר. עכשיו נשאר רק עוד בן אחד מהשלושה.

הכרתי אותו, הוא לא היה עוד קרוב משפחה מרוחק שנפטר ואני לא יודע מיהו.

אמא כבר שאלה אותי מספר פעמים אם אני רוצה לבוא להלוויה.

אני מפחד שסבא שלי יבקש ממני ללוות אותו.

מעולם לא הייתי בהלוויה.

חשבתי שאין לי בעיה עם מוות אבל פתאום אני לא שש לרוץ לבתי קברות.

עם אזכרות, זה בסדר כי עבר זמן מה, אבל לא עם הלוויות.

אני לא רוצה לעמוד שם כשאחות סבי קוברת את הבן השני שלה, אחרי בעלה.

מה נשאר לה?

בן אחד שחי בארה"ב.

אז כן, יש לה נכדים ויש לה כלות אבל לא משהו ממשי מרחמה.

אני נחשב ילד קטן כשאני בורח מהלוויות?

אני מודה שאני מפחד.

אני מפחד, כי אני לא יודע איך זה.

אני מפחד, כי אני לא יודע איך אני אגיב כשאני אראה אנשים נשברים לידי.

אני מפחד שזה לא ישפיע עלי.

עד כה אף מוות לא השפיע עלי.

אני לא רוצה לגלות שאין בי אף רגש,

או גרוע מכך שאני מפוצל רגשית.

בצד אחד להיות הכי חם ואוהב ומצד שני להיות קר ומנותק כאילו אני לא קשור לשום דבר.

היום התעוררתי ב11 וחצי כשאחותי נכנסה לי לחדר והניחה לי על השידה מכתב.

אני: "ממי?"

היא: "מצה"ל."

אני: "צו גיוס?"

היא: "לא, זימון."

אז קמתי מהמיטה.

חשבתי שזה זימון בנוגע לתפקיד מסוים, ישר ידעתי שאני צריך לסרב.

אסור לי להגיע רחוק.

אסור לי להיות חכם.

מאז שנכנסתי לעתודה כיוונתי לזאת.

אני לא רוצה להגיע לפיתוח, אני לא רוצה להגיע לסדנאות.

אני רוצה להיות בדרג הכי נמוך, הכי לא נחשב.

שישימו אותי בגדודים.

כי כשאני אהיה בגדודים, אני אחשב קרבי.

כשאני אחשב קרבי, תהיה לי משכורת של קרבי.

אז אני אצליח להסתדר.

עם משכורת של ג'ובניק אני לא אצליח.

אבל זה לא זימון כזה.

זה זימון למדור פרט.

מי שאחראי על הטבות בשירות, בין השאר חייל בודד.

אני לא יודע איך הם הגיעו אלי, ולמה דווקא אלי ולא לאחותי שגם היא לומדת אתי את אותו הדבר.

אני לא עשיתי כלום, לא פניתי לאף אחד.

אני מתבייש.

בדקתי מה האופציות שהצבא יכול לתת לי.

כלום.

חיילים בודדים מיועד לחיילים בודדים. אני לא בודד.

יש לי בית יש לי הורים והם מסתדרים יופי.

חבל רק שזה לא קשור אלי ואותי הם זורקים לזבל.

לכל דבר צריך מסמכים של הבנק ושל עובדת סוציאלית.

אין לי עובדת סוציאלית, מאיפה אני אפליץ אחת כזו?

אבל אני אלך, אני אדבר. זה לא יכול להזיק.

למרות שאם זה לא יסתדר אז...

יהיה מעניין. אני לא יכול להגיד שיהיה קשה כי אני רגיל לזה.

להעביר לילות בשוטטות מאחר ואין איפה לישון.

ככה לפחות תהיה לי מיטה רוב השבוע.

עוד פחות מיומיים.

עת מתראנחט. (חצות)

אחרי זיקוקי הדינור,

אחרי ההתלהבות הסוחפת של עצמאות השישים,

באמצע הופעה מרהיבה,

בין אלפי אנשים מאושרים,

בין ריח הבשר, הבושם והשיכר,

הוא ואני.

ללא מילים,

ללא תנועה,

אולי בכלל בלי אף מחווה.

בזמן שאנשים יאכלו, ירקדו, יצרחו, ישתו, ישתכרו, ישירו וייהנו,

הוא ואני נבהה אחד בשני.

מבט אחד שאומר הכול.

שתיקה שבכוחה לעצור את הזמן תשרור בנינו,

הרגשה מוזרה של הבלתי נמנע.

עם כל שנייה, המצב ישתנה.

נשמע את פעימות לבנו,

ושנייה תחלוף,

נרגיש את הדופק כרעידת אדמה,

ושנייה תחלוף.

לפתע הטמפ' תעלה, תגיע לשמיים,

ושנייה תחלוף.

הסומק יעלה, יכסה את פנינו,

ושנייה תחלוף.

עקצוץ יעבור בין כל גפינו,

ושנייה תחלוף.

צמרמורת תעלה במעלה גבינו,

ושנייה תחלוף.

מוזיקה תשמע לפתע מתוך תוכנו,

ושנייה תחלוף.

חיוכנו יבצבץ,

ושנייה תחלוף.

כחלק ממערכת מושלמת נמשך אחד לשני,

ונתחבק.

אז,

העיניים יעצמו והמבט הנצחי יעבור לשלב ערטילאי יותר, של המודע. הוא שם. עדיין, למרות החושך.

בתנועה חלקה בדרך הקצרה, כאילו זה נעשה כבר אינספור פעמים,

שפתינו יתנגשו.

רכות, חמות, מזמינות.

נתנתק, רק על מנת לשוב לאותו המבט.

והכול יחזור.

הרעש, הריח, הזמן, העולם.

ובחלוף הדקה, נהיה כבר חצי שנה.

אוהב אותך.