ואני בסדר לכל מי שתוהה.

מתברר שעדיין יש לי גישה למחשב.

אבל זה בגלל שאני רוב הזמן במכללה, לומד להצגת הפרויקט.

אני כל הזמן לחוץ ואני בטוח שאני אכשל.

חבל, זה סתם מעצבן.

אני כבר לא יודע אם אני מרגיש.

אני יודע שהרגשתי יותר מדי, אז.

אני לא יודע מתי זה בדיוק קרה אבל עכשיו אני שם לב שאני נשאר ללא תגובה.

לא משנה לי מה קורה לי.

אפילו ברמה הקטנה של תלונות לעצמי. לא אכפת לי.

אין לי חשק לנסות ולהרגיש.

ובשביל מה להרגיש?

מה שהכי מפריע לי זאת העובדה שנותקתי מהעולם.

עכשיו אין לי קשר עם העולם החיצון.

אפילו עם בויפרנד אני כבר לא מדבר כמו שדברנו. אני מתגעגע אליו.

וכשזה נוגע לו אין לי שום צל ספק, אותו אני אוהב. אני לא צריך לתהות לעצמי אם לחוש בנוגע אליו זה שווה את זה או לא, מהפחד של אכזבה. אני יודע שכן.

לא ראיתי אותו הרבה זמן.

אני לא אראה אותו הרבה זמן.

אני לא יודע מתי בכלל אני אראה אותו שוב, למרות שקבענו.

כשעכשיו אני חושב על זה, יש לנו עוד שבועיים חצי שנה ושכחתי מזה. אני לא יודע מה לעשות.

אין לי כסף לקנות לו משהו.

אין לי כסף לקחת אותו למסעדה.

אני לא יודע אם בכלל נוכל לבלות לילה יחד לכבוד המאורע.

אני לא יודע אם בכלל יש לי כסף לנסוע לראות אותו כי כרגע אין לי.

אני מתנתק ממנו. לא בכוונה כמובן, אבל זה קורה. אני מתרחק כי אני מתרחק מעצמי.

אני חושש שאני חוסם אותו ממני. למרות שגם הוא חסום.

איך הוא יכול לדרוש ממני להיות פתוח אתו כשהוא עצמו לא נותן לעצמו להיות פתוח אתי?

איך אני יכול לדרוש ממנו להיות פתוח אתי כשאני יודע שהוא עבר את מה שאני עברתי ולכן הוא אטום?

אני יודע שאני היצור הכי קרוב אליו, אבל אולי...

אולי זה לא מספיק בשבילי?

זו דרישה כל כך עצומה מהבן זוג שלי? שיהיה פתוח אתי?

ככל שאני חושב על זה, כך אני מבין עד כמה הוא חסם אותי. כשהוא אמר שהוא בסדר כשהוא לא היה, כשהוא מנע ממני להגיע אליו כשהוא היה במצב רע.

זה לא נגדי אלא נגדו. הוא כבר ניסה להסתמך על אחרים וזה התפוצץ לו בפרצוף. עכשיו הוא עושה הכול לבד.

זה רק אני או שכך מתנהג אדם בודד?

הוא בודד?

אני גורם לו להרגיש בודד?

או שאני סתם שוב מכניס את עצמי לתסבוכות שאני לא אמור להיכנס?

אולי זה בכלל לא קשור אלי?

אני שונא להיות רחוק ממנו.

כשאני רחוק אני מפקפק.

לא באהבה שלי כלפיו, ביחסים שלנו. עד כמה הם באמת עמוקים ומרגישים נכון.

אנחנו יכולים לשבת ולדבר עלי לילות שלמים. ומה עליו?

היה אפשר לחשוב שאם אני כל כך לחוץ ויש לי מלא דברים לעשות ואני אהיה עסוק לא יהיה לי זמן לתהות על דברים אחרים, נכון?

אז לא.

חבל.

התאהבתי שוב בטקסטים באנגלית.

הדודים הגיעו, אתם היין.

דודי, כמו איש שיודע מה הולך להיות ומכיר את אחותו ישר הלך למטבח ותר אחר פותחן בקבוקים.

אבל בתור הגאון של המשפחה הוא לא משהו בפתיחת יין. הוא שבר את הפותחן.

סבא, בנו, אבא, בנדודי ואני בהינו בכמיהה ביין כשאבא שלי אומר לי שאם לא יהיה יין הוא לא יצליח לעבור את הערב. כן, כולם יודעים שאמא פסיכית.

לכן דוקטור, תואר שני, תואר ראשון, שני הנדסאים וסבא אחד ישבו וחשבו איך אפשר לפתוח את היין.

אני הצעתי לבוא עם מקדחה ופשוט להפוך את הפקק לכלום. משום מה כולם הסתכלו עלי עקום.

אמא התחילה עם השיגעונות שלה, וצעקה על סבתא כשהיא נכנסה לעזור לה במטבח.

אבא לקח את אחד הבקבוקים ודחף את הפקק פנימה. עכשיו אפשר לצאת ממצרים.

לפני החג דוד שלי טס לבלגיה, לראיון עבודה. הוא שאל אם אנחנו צריכים משהו, אמרנו שיביא שוקולד.

לפני שישבנו לשולחן, אחרי שחגגנו את פתיחת היין (וכבר בקבוק אחד נגמר) פתחנו את השוקולד. היו כל מיני שוקולדים. כשבת דודה שלי נגסה באחד והראתה לנו את התוכן אמרתי לה

"את יודעת כמו מה זה נראה, נכון?"

היא הודתה לי והניחה את השארית בצד.

ישבנו לשולחן וסבא התחיל לקרוא את ההגדה, כמו בכל שנה. אחרי 20 ד' ללא הגעה לאוכל אמרתי לו שאני אחליף אותו. הוא התרעם לשנייה אבל בנדודי פלט "תודה לאל."

קראתי במהירות, והגעתי לקטע שאומר משהו כמו "והוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח"

לאחר שקראתי שורה זאת סיננתי, "תגידו, זה לא היה משה?"

החלטנו לחלק את קטעי ההגדה כך שכל אחד קורא קטע, על מנת להגיע לאוכל יותר מהר מאשר שעם ישראל הגיע לארץ.

כשהגיע תורה של סבתא היא אמרה שלה יש שמלת כלה עם תחרה. כולנו הרמנו גבה עד שהיא הראתה לנו שבאמת בהגדה שלה יש דבר כזה. שלה היו עם פרסומות. אני מניח שלה היה יותר מעניין.

הגענו לשולחן ערוך. הגיע אוכל. טחנו, שבענו.

אז הגישו מנה שנייה.

כשסיימנו לאכול נחנו ואז סבא פתאום המשיך לקרוא את ההגדה.

סבתא: "אוי ויי, מה אתה קורא את כל ההגדה?"

וסבא ממשיך בשלו.

סבתא: "איפה איפה הכוס השלישית?!"

באותה ההזדמנות שמתי לב שכל האלכוהול התנכז אלי. חבל שאני לא שותה.

בת דודי טבעונית. היא הביאה עמה טופו. כשהיא חלקה לכולם סבתא הסתכלה על זה ואמרה שצריך להוציא את זה אל מחוץ לחוק. איך זה שאוכלים משהו שלא נשם פעם?

כשהגיע החלק של השירים שמחתי.

רציתי לשיר את חד גדיא, אבל בת דודי אמרה "בחיאת, דאם דאם, אני טבעונית."

כיבדתי אותה ולא שרנו את השיר. כשרציתי לשיר את אחד מי יודע היא אמרה "בחיאת, דאם דאם, אני בת אדם."

ששוב חזרנו לסלון, חזרנו לשוקולדים. הפעם אני קיבלתי את אחד השוקולדים עם הקרם ה"מיוחד" שבפנים. בת דודי נגשה אלי ואמרה: "אבל אתה יודע כמו מה זה נראה, נכון?"

הלוואי. הלוואי ולשפיך היה טעם כזה.

ביום שלישי נסעתי שוב לת"א, על מנת לפגוש את ספונג' בוב גיי פינס. אני מכיר אותו כבר שנה, וגם מס' חברים שלו אבל מעולם לא נפגשנו כי הוא תמיד הבריז למפגשי האולימפוס. הפעם אמרתי שאני חייב לראות אותו.

הסתובבנו והפעם נהניתי יותר מאשר מיום שני. אולי בגלל שזה היה רק הוא ידידה שלו ואני, מצומצם וכך היינו כל הזמן יחד ולא התפלגנו כל הזמן. כשהגענו לדיזינגוף סנטר נכנסו לאוטקו וכשאני בפנים נכנסה בחורה, הסתכלה עלי טוב ואז אמרה "שרשרת יפה!"

אני גם חושב. היא אחת האהובות עלי. רגל של נשר מחזיקה גולה שחורה. חבל רק שהיא לא נגיד אמרה את זה על הפרצוף שלי.

היה בא לנו סושי אז יצאנו מהמרכז והלכנו למסעדה נחמדה ולא יקרה בהמשך של דיזינגוף. כשישבנו שם לספונג' בוב גיי פינס היה טלפון. כשהוא הנמיך את הטלפון הידידה שאלה אותו מי זה, ספונג' אמר שהוא עדיין על הקו. חבל כי אני והיא התחלנו לרכל עליו.

לידידה שלהם יש יומלדת אז קנינו לה כל מיני מתנות וגם פאזלים. אני סחבתי את הפאזלים. תהיתי לעצמי מה יקרה אם הם ישכחו את זה אצלי ויהיה לי אותם בבית. התחלתי לאהוב את הרעיון עד שנזכרתי שאולי התמונה יפה, אבל לפני זה צריך להרכיב אותה. למי יש כוח לשבת ולהרכיב פאזל של 1500 חלקים!?

כשסיימנו הלכנו לדוכן גיהוץ החולצות. פעם היה שם מוכר, הומו.

באחד המפגשים של האלים היינו שם כשהבחנו שהם מחפשים עובדים. שאלתי את ההומו אם זה שאני אמצוץ לו יעזור לאחד האלים לקבל את העבודה. הוא הובך וזה נתן לי את האות להמשיך ולהביך אותו. זה מצחיק.

הוא כבר לא עובד שם. הוא עבר. מצאתי גם את החנות שהוא עכשיו נמצא בא, אבל זה לא יותר מדי קיצוני? כלומר סך הכל גרמתי לו להסמיק בטירוף ולרצון לקבור את עצמו איפשהו. אבל להתפטר?

כשבהינו בחולצות תהינו איזו חולצה הכי תתאים לי.

התלבטנו בין "המרכז לטלוויזיה החינוכית" כי אני הכי חינוכי שיש,לבין "קקי קורה" כי אני אהבתי, לבין " I am the chosen one" שזה ככל הנראה כי מתאים לי. אבל לא קניתי חולצה כזו. אין לי כסף. ואין לי בגדים. חבל.

באחת הפעמים שעלינו במדרגות הנעות אותה ידידה עצרה. אמרתי לה שצריך גם לעלות על מדרגה נעה על מנת לנוע ולא בקרבתן.

בערב בנדודי בא. יצאנו עם טלי, אכזבה. חזרנו בלילה לסבא וסבתא כדי לישון אצלם. הם התעוררו.

סבא: "רוצים לאכול?"

אני: "לא, תודה סבא. אכלנו."

סבתא הכינה לנו מיטות. סבא נכנס לחדר.

"רוצים לאכול?"

סירבנו. כולנו בהינו בסבתא.

סבא: "ועכשיו, אתם רוצים לאכול?"

החלפנו לפיג'מות.

סבא: "אולי אתם רוצים לאכול?

אני: "סבא! אנחנו יודעים שאתה פולני, אבל אכלנו כבר."

סבא: "טוב"

פונה לבנדודי- "רוצה לאכול משהו?"

נכנסנו למיטות ודברנו קצת.

סבא נכנס שוב לחדר.

"רוצים לאכול? סבתא יכולה להכין משהו."

אני גם די בטוח שבהמשך הלילה הוא חזר ושאל אותנו, רק שישנו.

בבוקר התיישנו לשולחן במטבח, כי בכל בית פולני זה המרכז.

סבא צעק מקצה השני של הדירה לבנדודי שישנה מגבת לבנה שמחכה לו על מנת שיתרחץ.

סבתא חזרה על זה. סבא גם.

אז גם אני, כשאני רואה אותו צוחק. מולי.

לפתע סבתא הבינה וגם התחילה לצחוק.

חי זקנו של סנטה נבהלתי.

ממתי סבתא מבינה את הציניות שלי?!

אחרי 19 שנה, 4 חודשים ו9 ימים אכלתי לראשונה בשר אמיתי. לעזאזל זה טעים. למה עד עכשיו לא אכלתי?!

בברכת חג מלבבת מסנטה,

מותו.