אני תשוש, נפשית. מרוקן לגמרי.

הרה צדקה כשהיא בכתה עלי.

אתמול בנדוד שלי בא אלינו ויצאנו עם טלי. היא לא הסכימה לנסוע לפאב כי אני אמרתי שהוא מסריח ומעשנים שם.

היא התעלמה מהעובדה שהבנדוד שלי אסמתי שעבר לאחרונה התקף קשה ואני לעולם לא אקח אותו למקום עם רמת חמצן ששואפת לאפס.

היא לקחה את זה רחוק מדי, בילדותיות מושלמת, ואמרה שהיא לעולם לא תצא אתי לשום מקום כי אני רק מתלונן כל הזמן.

וזאת הייתה פעם ראשונה.

כי אני באמת לא סובל עישון.

היא לא רואה מעבר לעצמה.

אני לא חושב שהיא רוצה לנסות בכלל.

אני מתלונן ונח לה לכעוס ולזעום, אז היא זועמת עלי.

היא החרימה את היציאות שלנו.

לא שהיו לנו רבות, אבל עכשיו זה בכלל מחוץ לחוק אצלה.

זה כשלעצמנו אינו כה נבזי כמו שאני יכול לראות את זה.

אני פשוט עצוב.

כי הרה צדקה.

כי למרות זאת, אני אחזור לטלי כשהיא תצטרך. ואפילו אם אני לא אזום כלום מתישהו היא תתקשר אלי בבכי ואני ארוץ אליה.

כמו שקרה עד עשיו.

ואי אפשר לדבר אתה על זה, היא לא מבינה. היא ילדותית. היא אגואיסטית.

אני סתם סמרטוט.

"אופי האדם אינו משתנה; הוא אינו לומד מן ההיסטוריה."  פייר בייל.

אם האופי שלי כל כך מרהיב שאינו יכול להרשות לעצמו להשאיר אדם עצוב ובדיכאון לבד בלי כל ניסיון לעודד אותו,

איך הוא יכול להיות כל כך מטומטם?

וזה נכון. כי אני לא אשתנה. אני לא רוצה להשתנות. אני רוצה שאחרים ישתנו.

טיפשות.

אני רוצה להיות בתוך אגם עם מים צוננים. שהקרירות תעביר צמרמורות לאורך גופי.

אני רוצה לשקוע אט אט ולעולם לא לחזור מעלה.

השתיקה של המים קוסמת לי.

כשחזר אלי הפלאפון, בראשון בלילה, חגגתי אתו ע"י בכייה לבויפרנד בטלפון.

ואני לא מתכוון להתבכיינות אלא לבכי אמיתי עם דמעות והשתנקויות.

כשעכשיו חושבים על זה, חבל. בזבוז של כסף וזמן. זה לא הביא אותי לשום מקום אחר וזה הלחיץ את בויפרנד.

אני לא אגיד שזה לא היה משחרר, שזה לא היה מעין הספד עלי, אבל בכל זאת, חבל.

הראיות בלתי מחיקות. כמו שבויפרנד אמר "אתה מדהים."

כי אני באמת לא מכיר אדם נוסף שמוכן לקום, לקחת את קצת הכסף שיש לו ולנסוע לכל מקום בארץ רק על מנת להרים את רוחו של האחר, כשהוא לאו דווקא מכיר אותו.

זאת ידעתי שאין לדרוש מאחרים, זה דפקט שלי. אבל לא ידעתי אבל שאני צריך להילחם על הדרישה של אכפתיות מצד האנושות על דבר קיומי.

בסיום השיחה אתו אמרתי לו שאני בוחר שלא להיכנס לדיכאון. זה גם לא יוביל אותי למקום טוב יותר.

לא ישנתי בלילה. לא הצלחתי. חכתי שהשעון יתחיל לצלצל. שיקטע את רצף המחשבות שלי ויכריח אותי לקום ולעסוק בדברים אחרים. כל דבר, אפילו הקטן ביותר.

"בין הדברים שיכולים לייאש אדם חושב היא העובדה שהלא- הגיוני הוא הכרחי עבור המין האנושי." (פרידריך וילהם ניטשה)

לרוב רגשות הם לא הגיוניים. האנוכיות והאגואיסטיות של האנוש גורמת לי צמרמורת.

יותר מכל אני כועס על עצמי, בתור חסיד של ניטשה יש להלקאות אותי על ששכחתי את הרעיון הבסיסי ביותר- אין עניין לאדם מלבד האינטרס שלו.

איך יכולתי לחשוב שהכול פועל בדו צדדיות בעולם הזה? הרי הוא לא אידיאלי.

אם אני השתנתי אין זה אומר שהעולם גם כן.

אתמול ב2 בלילה דברתי עם בויפרנד. שמעתי בקולו הנסדק את הנאיביות ששלטה בי.

"איך שלא הבנת זאת עד עכשיו?", אמר.

איך באמת העזתי לחשוב שהאדם ימצא בי עניין כאשר מענייניו אינם בי?

האדם מגדר טבעו אינו יצור ברור. הוא שולח את מיטב רמזיו על מנת לגרום לאנוש להבין, בתחינה שקטה של צער.

כרונוס אמר לי שאני איני כשאר האנשים. לא כולם מסוגלים לקרוא אנושיים כמוני.

אני לא מסוגל להבין זאת. זה בא לי כל כך בקלות, לקרוא את כולם. לראות בין השורות מה אנשים רוצים שיראו רק בלי להציג זאת לראווה. איך אנשים אחרים לא מסוגלים?

ואולי אני מיוחד בכך כי עד היום לא פגשתי מישהו שיכול לנתח כמוני.

בויפרנד אמר לי שאני מסוג האנשים שקל להיפתח אליהם, ככל הנראה כי אני משדר אמון. אפילו לאנשים הקשים ביותר הצלחתי לחדור, כמעט וללא קושי.

אמרו לי שישנם אנשים שלא יודעים מה לעשות. זה לא כי הם לא רוצים אלא כי הם לא יכולים. הם עומדים מול המראה ולא יודעים איך להגיב.

איך זה שאני תמיד יודע מה להגיד?

למדתי.

אני כן מיוחד. אני קורא ומנתח ולא כולם מסוגלים לכך. אני על פסגת הר האולימפוס, לבד.

אולי אתרחק, אולי אקפא, אולי אקפיא אולי אשתוק ולא אדבר.

כפיות טובה אינה עושה לי טוב.

ואף על פי זאת, זה האופי שלי. כשיזדקקו לי אני אהיה שם. לא משנה מי ולא משנה כמה הוא פגע בי. גם כשיתכן שיפגעו בי שוב, וככל הנראה זה יקרה. על זה הרה בוכה עלי. על זה אני עונה "אבל זקוקים לי."

אני אמשיך להיות שם בשביל כולם, אני אמשיך להיהפך לאוויר שלא יזדקקו לי יותר.

כי כמו שהאופי שלי אינו ישתנה, כך גם של האחרים.