כמו כשקרה לי לפני שנה וחצי בקירוב, כשסבי הראשון נפטר, כך גם עכשיו גיליתי על סבי דברים אשר לא ידעתי.

נזכרתי בדברים נשכחים והערכתי אליו גברה.

זוהי דרך השבעה.

יצאתי היום מהבסיס מוקדם ונסעתי לגבעתיים לסבתי.

איכשהו לא הסתבכתי בדרך למרות שמעולם לא נסעתי לשם לבד באוטובוסים, אם בכלל.

נכנסתי בשקט לדירה ופגשתי את אבי, דודתי וסבתי. בחדר דודי ישן קצת ולכן רק הנחתי את התיק ושבתי לסלון.

ניקיתי, רחצתי והכנתי להם אוכל.

סבתי, תימניה קטנה וטרחנית עקבה אחרי פיזית ושאלה אם אני רעב, צמא ומה להכין לי.

אני לא חושב שהיא מצליחה להבין את הרעיון הזה של השבעה.

למרות מוצאה היא פולנייה כסבתי הפולנייה בצד השני.

כשאנשים באו והלכו אני נשארתי שם לנקות ולסדר.

איכשהו התמזגתי עם הקירות ולא שמו לב לקיומי, אלא לפתע ראו שניקו פה ושם, מילאו את מגשי הכיבוד והגישו תה וקפה לכולם.

לא הצלחתי להבין מי עשה את הכל עד שהגעתי, ואז נזכרתי בסבתי.

יותר מדי פעמים הייתי צריך להכריח אותה לשבת ולא להתרוצץ, בשביל זה יש אותי.

פעם אחת תפסתי אותה בוהה דרך המרפסת כשהיא יושבת מצומקת בפינה. ריחמתי עליה. אחרי 60 שנות נישואים היא לבד.

כשאני תוהה לעצמי אם לגשת אליה או לא נכנסו לדירה חברותיה מהמועדון. קשישות כמוהה.

שמחתי.

שלא כמו אבי ודודי היא הייתה לבד. כמעט ולא הגיעו אנשים אליה,

כך בדיוק היה גם בצד השני כשסבי נפטר וסבתי הייתה לבד.

כך קורה כאשר אנשים מפליגים בגילם.

סבי הראשון נפטר בן 91, סבי השני נפטר בן 92/93, לא סגורים על זה.

בין לבין הצלחתי לשבת קצת בצד ולעבור על אלבומי תמונותיו. כשהרמתי אחד נפל דף מצהיב על הרצפה.

הרמתי אותו וראיתי שזהו מכתב שסבי כתב מכלא לטרון למשפחה.

התאריך היה 22/8/46.

קראתי אותו וגיליתי שסבי היה חד לשון כמעט כמוני. מצחיק ומבדר. הוא דרש שבפעם הבאה שבאים לבקר אותו יביאו לו אפרסקים.

סיכות ביטחון, שרשרת כסף ועוד כל מיני דברים.

הוא היה באצ"ל.

הוא היה בכלא מספר פעמים, ואף הוגלה מהארץ.

סבי היה טרוריסט.

הוא מאותם בחורים חביבים שהלכו, ראו גשר, ופוצצו לו את הצורה.

יש לו אינספור תעודות הוקרה והערכה, אחת אפילו מגבי אשכנזי.

הדבר היחידי שלי יש מהבחור זה חתימה על תעודת הקצין שלי.

אני מתגעגע אליו.

משב רוח נוסף חולף על פני ומנפנף את צעיפי על פני וחזי בליטופים מהירים,

מצליף את מעילי על בת דודתי שצמודה אלי חבוקה מסתתרת מתנועת האוויר.

מחבק אותה, וזוכה לרגשי התפלאות מהמשפחה.

תמיד עקצתי וקינטרתי אותה באירועים וארוחות משפחתיות, מעולם הם לא ציפו להתפרצות כזו של חום בנינו.

אני חושב שגם היא עצמה הייתה קצת מופתעת, אך אני לא. אני מגלה עניין באנשים ע"י עקיצות.

ובכלל, יש בי רגשות חום ואהבה חזקים כלפי מה שמוגדר "משפחה". בעיקר בשל העובדה שזה ניגוד מוחלט לקור שגדלתי בו.

באותה הנשימה אמי שלי הפליאה אותי וגרמה לי להרים גבה,

לא יכולתי שלא לשים לב לאירוניה.

אמי הלכה צמוד לסבתי ותמכה בי.

אמי, וסבתי.

כשכל המשפחה נעה בתהלוכה שקטה ונראה כאילו לאף אחד לא אכפת מאותה זקנה תימניה שלא כזה מקרטעת.

נקודה נוספת שלדאבוני אני חייב להודות שאני דומה בה לאמי.

אני גם תמכתי ונצמדתי לבת דודתי רק בשל העובדה שאני יודע עד כמה סבנו היה יקר לה.

ראיתי אותה מבולבלת, צפיתי בעינייה המחפשות משהו אשר כבר לא בין החיים ומתחילות להאדים. חבתי בכאבה ולפני שהספיקה להתייפח תפסתי אותה.

צעדנו כולנו בשקט מעורר צמרמורת כשבראש אבי אחיו ואחותו לצד עגלת תכריכים וטלית אשר הכילה את סבי ז"ל.

עברנו יערות של מצבות, נעים בשבילים ימינה ושמאלה כדרך הנראת כנצח.

נכנסנו תחת גג כשהקירות מולנו, מאחורינו ובעצם מכל עבר הינם קברים.

טמנו את סבי בקיר.

היו הרבה אנשים. אמרו הרבה תפילות.

צפיתי כמנותק מהצד כשרק אחיזתה של בת דודתי מזכירה לי שאני נוכח.

בסיום כשכולם התפזרו ורק המשפחה הקרובה נשארה שם צפיתי באותו חור בקיר אשר סבי מונח בו.

חור שלבנת בטון חוסמת אותו מלבד חריצים קטנים.

לא היה מקום להניח עליו אבן.

יצאתי מאותו חלל קברים ומצאתי בחוץ אבן שהתאימה לי. הרמתי אותה ושבתי לקבר.

עמדתי צמוד אליו מניח את ידי על האבן, כאילו אוכל להרגיש את פעימות לבו של סבי.

היא הייתה קרה וקשה.

לקחת את האבן ודחפתי אותה פנימה.

האבן לא תנוח על הקבר אבל היא תנוח לידו.

מעין עיוות של מסורת יהודית.

כשאני בזרועותיך,

כשאני חש את חום גופך עוטף אותי,

כשאני מניח את ראשי על חזך,

כשאני נע עם נשימותיך,

כשאני רואה רק עם עין אחת כי השנייה עצומה עליך,

כל העולם כבה.

אתה ואני ניצבים שם.

מתנחמים בחום גופו של האחר.

אתה גדול יותר, חם יותר, מנחם יותר.

פורק עליך את כל מכאוביי, כל רצונותיי, כל תשוקותיי.

העולם כבה, ואתו הרע.

אתו נעלמות אותן סיבות אשר מדירות שינה מעיני.

אתו אני נכנס לגן עדן, מקור חום ואהבה.

לא זרה לי הסיבה להאחזות בך.

שאלת ה"מדוע" שגורמת לי להרגיש רע רק מתמוססת נוכחותך.

ניסית כל כך חזק להיות אותו האחד,

ניסיתי כל כך חזק לשמר זאת,

ניסיתי כל כך חזק.

ובכל זאת התעוררתי.

השעה 5:00 בבוקר ואני שוב הולך ללבוש את המדים אשר גורמים לי בושה.

ההתלבטות אינה חזקה.

אני מעיף מעלי את הפוך וחושף את גופי העירום לאוויר הקר.

המיטה הזוגית ריקה מלבדי.

שום קור, שום כוויה, שום מכה, שום נפילה, שום דבר אינו דומה לתחושותיי הפנימיות.

חוסר אמון, אכזבה, והבושה... כמות הבושה...

ובאוטובוס כשהברזלים מתנגשים בחלון ויוצרים קול אני שותק.

מביט, ומתאכזב.

אני לא אוהב את מה שהפכתי להיות.

ואין לאן לנקז זאת.

רק בחלומות.