לפני שבועיים החלטתי לחזור לאטרף.

הדעה שלי לא השתנתה בנוגע לאתר הזה, אך העובדות גם לא. אני לא יוצא למקומות של הומואים ולכן אני לא פוגש אותם.

אני מניח שהסיבה היחידה שבגללה שבתי לאתר היא בשל העובדה שזה הצליח במידה מה לRaֹge.

נכנסתי לפני שבוע וחצי בערך.

האמת שאני כמעט ולא מבלה באתר יותר מדי. בעיקר בשל העובדה המרתקת שאני בצבא ואין לי שם אינטרנט, וכשאני בבית אני מעדיף לא להיות בבית.

עם זאת, איכשהו, יצא לי משהו.

הייתי בפגישה עם בחור שמחפש מה שאני מחפש, קשר רציני ולא שטות. בגרות.

האמת שהוא לא היה הצלחה ממש כבידה. אפילו די רחוק מכך.

בעיקר בשל העובדה שלא נמשכתי אליו, ובנוסף הוא גר ק"מ ממני. זה היה יכול להיות נפלא אם זה היה פרקטי, אך זה לא.

הציקה לי העובדה שיצאנו לאן שאני תמיד יוצא. ניסיתי למשוך אותו למקומות אחרים אך זה לא צלח.

זה הפריע לי. אני לא רוצה לצאת לדייטים לאן שאני יוצא לבלות עם חברים שלי. זה יהרוס את כל האיזון והרגשת הביטחון שלי.

מצחיקה אותי העובדה שבסיום הדייט אתו, כשאני עוד לא טורק את דלת מכוניתו, כבר הייתי בשיחה עם מישהו אחר.

יותר מוצלח, או כך לפחות זה נראה.

למחרת פגשתי גם אותו והבנו שזה לא זה.

עכשיו חזרתי מפגישה נוספת. לא הייתי אופטימי גמור ממנה מאחר ואני תמיד מחפש משהו פרקטי ועד כמה שהבחור מקסים זה לא היה יכול להיות פרקטי, וכאמור זה גם לא הצליח.

אפילו לא שמתי לב שהיום ולנטיין אלא רק כאשר קראתי עיתון בצהרים.

אני לא מצליח לשחזר את מה שהיה בעבר. אז כשנפגשתי עם בחורים היה עניין כימי, משיכה. עכשיו לא.

אבל אני מניח שמוקדם מדי בשביל לשפוט, בכל זאת, רק שבועיים עברו שמתוכם אפשר להגיד שבכל פעם שנכנסתי לאתר יצאתי עם מספר של מישהו.

מעודדת אותי העובדה שאני כן מוצא אנשים שמחפשים מה שאני מחפש. קשר. זה קצת... חידוש בשבילי. במיוחד כשזה בא שוב ושוב.

אני צריך להיפתח יותר, להוריד קצת ציפיות, להתחיל לשבור את הדמות שבניתי לבעלי לעתיד. אני צריך להפסיק לסנן כל כך.

אני לא בררן אך אני יודע מה אני רוצה.

הבנתי שמה שאני רוצה לא יכול להימצא איפה שאני מחפש. אני צריך להגדיל את טווח החיפושים שלי. להתאים את תכולת הציפיות שלי מאדם וקבלה של גזרות כאלו ואחרות.

נו מילא,

לפחות אני יוצא עם אנשים.

הרבה זמן לא עשיתי את זה בלי באמת סיבה.

אלך לי עכשיו למצוא מישהו חדש להיפגש אתו.

מי ידע, אולי מתישהו, איכשהו, אמצא.

הזמן חולף ועובר.

השלכת, היא הביטוי האולטימטיבי לזליגתו.

בכל סרט, בכל תמונה, בכל טקסט.

שלכת.

והזמן מש.

עלי הירוקים מזמן כבר נשרו.

צנחו על הרצפה חומים. יבשים.

נדרכו, נשברו, נרמסו.

פריכים.

עד תום.

אבק.

ואז באה הרוח.

במארש צה"ל ישנו קטע אשר נשמע קצת כמו מתיחה, כבדיחה נלעגת אשר אינה מקומה בצבא ועם זאת מתאימה לשם בול. מעין דימוי מוזיקלי לאירוניה הנמצא ביסודו של ארגון זה.

כך הרגשתי בסיום פגישה עם המח"ט שלי.

משועשע קלות ומבולבל נוכח המציאות.

חוסר אונים מוחלט כשהשפעתו היחידה היא זעקה אדירה לאבסורד.

בעיני המח"ט זו הייתה פגישת עבודה.

בעיניי זו הייתה פגישת 'יחסנו לאן' כשהמטרה היא החוצה.

היא הייתה עניינית ועם זאת מאכזבת במקצת.

אכן, חשפתי אותו לדברים שהוא לא היה מודע אליהם והוא אודה לי על כך שפקחתי את עיניו לתהליכים אשר הוא לא התכוון אליהם.

בסיום התייחסותו בפן המקצועי אשר בו הוא אמר שיש דברים רבים אשר אני צודק בהם,

הגענו לפן האישי, בו אמרתי לו שאני מאוכזב, מתבייש ומבקש לסיים תפקיד.

אלו הרגשות אשר לא ישתנו בנוגע ליחידה הזו. עם המקצועיות אני יכול להתמודד, אבל אלו לא ישתנו. לא העובדה שאני מאוכזב ממפקדיי, לא העובדה שאני מתבייש לייצג אותנו כלפי חוץ. בחיים שלי לא התביישתי כל כך לענוד את תג היחידה.

הוא הסכים אתי, ובכל זאת, הוא אמר לי לשוב אליו עוד שבועיים.

עוד שבועיים שבהם... מה? מה אמור לקרות? פתאום תצוץ אצלי גאוות יחידה?

לא.

כשסיימתי את הפגישה עמו קבעתי עם הקצין סגל ראיון אצל המח"ט לעוד שבועיים.

הוא אמר לי שהוא לא אוהב לסיים לקצינים תפקיד מוקדם. בין אם זו החלטה שלו או החלטה שלהם. אני מניח שאני צריך להעריך את השהייה הזו, אני מניח שאני צריך להבין שהוא חושב שיש לי מה לתרום... אבל אני לא חושב שהוא הבין שאני חלוט בהחלטתי.

הוא ציין שסיום תפקיד לא יעזור לי בעתיד.

אני יכול להיות ציני עכשיו אך אשאר רציני.

אני מודע לכך.

כהמשך ישיר להחלטתי אני לא רואה את עצמי בצבא מעבר למה שחתמתי כך שהעתיד לא מהווה איום כלפי.

אני מאוכזב.

אני פגוע.

רגשות אלו לא מתאימים לצבא.

אני לא מתאים לצבא.

אני מבין, אני מפנים, אני מקבל, אני אשרת את מה שהתנדבתי לו וכשאסיים כך אסיים את שירותו.

רק עוד שנה וחצי.

ולעזאל, שאני אצא כבר מהיחידה הזו.