מהדברים שמסתובבים אצלי בפייסבוק;

הקצינים בוכים בלילה.

# "הבעיה עם ילדים קטנים שמתרוצצים סביבך זו העובדה שצעד שלי זה ברכייה לפרצוף שלהם."

# "פסח? כי אנו חוגגים יציאה מעבדות ל...
      אה, לא. סגרנו גם עכשיו."

# "איזה בוקר מעולה לבראור!
     אמר אף אחד. "

# "יש משהו מעצבן במשקל.

     התוצאה."

# "החלטתי להקשב לחדשות ולא לבצע פעילות מאומצת היום.

     אפילו אגדיל ראש ואחליט שלעולם לא."

# "יש משהו קסום בלא לצאת הביתה.

     כשאעלה עליו אשתף."

# "הבעיה עם קריוקי זה...

     הקיום שלו."

# "התאומה שלי אמרה לי שהיא חושבת על לחזור בתשובה.

    אמרתי לה שעדיף שתעשה סמים במקום."

בצבא, ובעצם בכל מערכת המכבדת עצמה, ישנם אחרי תרגילים גדולים תחקירים אשר באים לשפר ולשמר את הדברים הטובים על מנת שבתרגיל הבא נצליח יותר.

אחת הנקודות שלי לאחר שבוע מלחמה הייתה קריטית.

"אין להשתיק את הטלפון בעמדה שלי בחמ"ל", כן. בדיוק. בשיחת המוטיביציה עם פתיחת התרגיל כבר הטלפון צלצל וחירפן לי את הצורה ולכן השתקתי את צלילו.

מאחר וזה אני, שכחתי להגבירו חזרה וכך יצא שבתרגיל האחרון היה לי סבבה ושקט יחסית.

גאונות.

באחד מחיתוכי המצב בשבוע מפקד התרגיל התחיל משפט באומרו: "על אף התרגיל...", מה שישר גרם לי לפלוט: "מישהו אמר לאפה?!"

כשרואים אותי עם הסמח"ט שלי מבינים דבר אחד מוחלט המצביע על היחסים בנינו.

אין אנשים עם בעיות. יש בעיות עם אנשים.

לאחרונה עברנו תקופה עמוסה טקסים, מעבר לטקסים הממלכתיים היחידה שלי חוותה החלפה של 3 מג"דים.

בתוק קצין מטה חטיבתי נכחתי בכל הטקסים ולקחתי חלק בהם.

באחת הישיבות הסמח"ט הסתכל עלי והוסיף: "דאם דאם, הכל תלוי בך. בין אם יצליח ובין אם יפול- אתה האחראי לכך".

אבל בלי לחץ.

כשנתקעתי באחת המשימות שלי ולא הצלחתי לפתור אותה התקשרתי לעדכן אותו.

משום מה הוא התרגז שבאתי אליו עם פער ולא עם פיתרון.

...

תגיד, אתה סתום?

אם הייתי יכול לפתור את זה בעצמי זה כנראה לא היה פער!

בישיבה של לפני טקס הזיכרון לחללי מערכות ישראל והעצמאות עברנו על ספר הבמה (מה שממש שיעמם אותי, אני לא קצינת חינוך או משהו) ודנו במה שהולך לקרות.

הייתה התלבטות מדי המח"ט אמור לדבר, אם בכלל.

אז העלתי נקודה נחמדה.

"אם המח"ט רוצה להגיד משהו, כדאי שזה יהיה לפני פקודת היום של הרמטכ"ל. כאילו איך זה יצא?

-פקודת יום מאת רב אלוף בנימין (בני) גנץ- ואז המח"ט:'אה, כדרך אגב, גם לי יש מה להגיד...'".

ובתפנית מפתיעה נעבור לבנים.

מתוך אחד הדייטים שלי: הבחור מסתכל עלי, סוקר אותי כף רגל ועד ראש ואומר, 'אתה יודע, אני לא מחפש יופי. אני מסתכל על נפש האדם'.

...

לא הבנתי.

הרגע הבחור אמר לי שאני מכוער?!

בערב העצמאות היה לי את אחד המפגשים הכי הזויים אי פעם.

פגשתי בחור ויחד הלכנו לגבעת נפוליאון לצפות בזיקוקים של גוש דן.

ירדנו מטה ואז הוא אמר לי שהוא עייף. הסתכלתי עליו בהרמת גבה.

אתם בכוונה מטופשים או שיצרו אותו במיוחד בשבילי?!

מה קשה להגיד 'לא מתאים' לפני שאני הורס את הנעלים שלי?!

מאחר וכבר הייתי תקוע בחור הזה שנקרא המרכז התקשרתי לחבר שיבוא ויקח אותי למסיבה.

לאחר השיחה הלכתי לאיבוד ברמת גן.

זה היה ספורט חביב יחסית.

במסיבה עצמה ידידה שלי לימדה אותי לרקוד, ודי התלהבתי מכך.

אני לא איש מסיבות, כי אני לא יודע לרקוד.

אבל מתברר שאחרי שמסבירים לי אני יודע להזיז את האגן ממש טוב!

זה, ואלכוהול.

לאחר שעה של ריקודים מישהו קפץ עלי מאחור.

כשהסתובבתי אליו ראיתי שזה חייל שלי.

חייל שאני די מחבב, ובתפקידי הנוכחי זה לא דבר שכיח.

הוא נתן לי חיבוק דוב מיוזע ומגעיל ובירך אותי על הטעם המשובח שלי.

מבין כל הפלוגה שלי באמת שאני חש גאווה עליו ואני מתחבר אליו נהדר.

אז תחקרתי אותו איך הוא חוזר הביתה וווידאתי שהוא לא שותה ונוהג.

מפקד או לא מפקד?

אחרי שלוש שעות רצופות של ריקודים הבנתי למה המציאו את נעלי הספורט.

משהו בנוגע לכך שהן בנויות לפעילות מוגברת.

אני לעומת זאת, לא.

לקח לי שעה להגיע לתחנה המרכזית. שבעיקרון זה 15 ד' מהמסיבה.

כשנחתתי בעירי וכשקרטעתי הביתה שמעתי ציוץ ציפורים של בוקר.

בחיי שזה מעצבן רצח.

ניגשתי אליו וביקשתי את מספרו.

"מצטער, אני תפוס", ענה לי.

...

נו, ו...?

הרי אנחנו הומואים, מה לעזאזל הסיכוי שזה יחזיק מעמד?!

כך סיימתי את הסופ"ש.

מסיבה לא ברורה הדבר לא הוריד לי את תחושת האושר שמוזיקה עושה לי. הגעתי לבסיס בחיוך מאושר ושם התבשרתי בבשורה משמחת אף יותר.

מפקדי אמר לי שאחד הקצינים שפגעו בתפקוד שלי קשות הודח בבוקר.

כמהשך ישיר לכך בשוק טוטאלי הוא היה חייב לדווח בצעקות לכל האגף שמעולם הוא לא ראה אותי מאושר כל כך.

נכון.

אני אמור להיות עצוב? לא. סוף סוף צה"ל עשה משהו חכם והחליט להדיח את הרס"ן הזה מהתפקיד שלו, אמרתי לו שבפעם הבאה שאפגש עם המח"ט אתן לו ח"ח!

עם חיוך מאוזן לאוזן שמתי פעמי אל עבר הצפון, להיפגש עם קאלי ורייג' כפרידה ממנו.

באמת, בחור מקסים הוא היה. מלבב, עוקץ, מרהיב, מדהים, יפה, סוחף, מרתק והטוב ביותר- הוא כלל לא מכיר בערכו שלו ובכך מעלה את שוויו. למרות שזה רק בעיני אלו אשר מצליחים לאמוד אותו.

בחמישי הוא מצטרף לארגון הירוק שלנו ולכן אני בטוח שהוא לא ישוב להיות מה שהיה עד כה.

אבל נו, מילא.

הרבה אנשים מתגייסים ומשתחררים והם בסדר.

אני לא בסדר ולכן אני עדין לא משתחרר אבל זה כבר נושא אחר.

בדרך נזכרתי בפרט קטנטן שהצליח לחמוק ממני.

אנו בסוג של חורף וקר. אז קפא לי התחת.

מחוסר בבחור אשר יכול לחמם אותו החלטתי להציע אותו להשכרה. באמת. מי רוצה לחמם אותי?

לקח לי רק שלוש שעות, אבל בסוף הצלחתי להגיע ליעדי- הגיהינום.

באמת. מסיבה לא ברורה, אף לא לה' כל יכולה עצמה- הם בחרו ללכת לים.

כן, אני יודע מה אתם חושבים ואתם טועים. זה לא המקום הזה שמשחקים במטקות ורואים חתיכים. זה המקום הזה שיש זקנים מקומטים וחול שנכנס לכל חור שהוא לא צריך. ומעולם לא פגשתי חור שחול צריך להיכנס אליו.

משם נכנסו לחנות במקום כלשהו עם גג וקירות ללא חול וקנינו לילדון גופייה טרמית ומעיל קצינים בשבילי.

עוד אחד. כי נגיד השניים שיש לי לא מספיקים.

אסביר לכם כמו שהסברתי לקאלי- מעילי קצינים הם מעילי סטאטוס. כל קצין באשר הוא, מלבד עתודאים, משתדלים כמה שיותר לא לשים על עצמם מעיל. כאשר אין כל פשרה אחרת אנו מוותרים על כך מלבד הזמן שאנו עולים לדרגת סגן. החל מהסתובבות עם שני ארונות אין זה מתקבל על הדעת ללבוש מעיל שאינו מעיל קצינים. צה"ל כבר לא מחלק אותם והם רק עוברים בירושה, אלא אם כן יש לכם ממש יותר מדי כסף מיותר ואתם יכולים מסיבה בלתי נראת להרשות לעצמכם להתבזות ולקנות אחד.

את מעילי הקצינים שלי קיבלתי בירושה. אחד גדול ירוק נוסח נזלת אך מפצה על זאת ע"י פרווה סבירה, ושני גם כן גדול אשר מעוטר בכתמי שמן.

לאור העובדה שאין לי בן זוג אשר עליו יכול אני לבזבז את כספי ובכך לחמם לי את התחת,

החלטתי להיות בלתי סביר מוחלט ולקנות לעצמי אחד.

אז עכשיו יש לי מעיל קצינים שיושב עלי טוב ואפילו נראה סבבה. רק שהוא קשה כמוני בבוקר.

ולרייג' יש גופייה טרמית שיכולה לחמם אותו כשיהיה לו קר בטירונות ללא בחורים חטובים שיכולים לעטוף אותו. או שכן...?

לאחר שיצאנו מחנות זו, כאשר אני חתיך מתמיד בשל המעיל, הסתובבנו קצת בחיפה והגענו לגנים הבהאיים.

מה לעזאזל...?

כלומר, מעולם לא הייתי בהם אבל ראיתי תמונות. אגלה לכם סוד- אם אתם מגיעים מלמעלה כל מה שאתם רואים זה מליון מדרגות אשר נעולות במליון שערים.

מטופש.

יותר מכך? הדת הזו.

הבבאשמיה שלהם מת ולכן הוא הצטרף לבבא-אללה? מה...? אחדות ואהבה אינסופית בין כל ילדי האל...?

מישהו ראה פעם תחרות מלכת יופי?

כן? יופי. זו לא בדיוק אותה החרטה שהן מלעגות מפיהן בשביל להיבחר? שלום-עולמי-שקר-כלשהו -בשביל -להיות-מלכת-האנורקסיות?

ואיך אני יודע שזו באמת אותה הדת?

אסור לאכול בגנים! עלק המקום טהור וקדוש, אתם כופים הרזייה!

כשסיימנו לרדת על הגנים ועל הדת שלהם (בקול כי אנו דוגלים בפלורליזם, והם בטיפשות ולכן כדאי שהם יהיו מודעים לכך) הלכנו לאכול סושי. כי אנו הומואים ויש לנו סטנדרט שיש לשמר.

לקינוח הזמנו משהו שנשמע ממש ממש טוב.

כל כך טוב שלחלוטין בTHE VOICE כלל השופטים היו מסתובבים אליו. כהמשך ישיר לכך,

לאחר שקיבלנו אותו וראינו אותו הדחנו אותו.

זה היה סוג של נייצ'ר ואלי חם עם בננה.

מה...?

אי לכך ובהתאם לזאת, יצאנו משם ואכלנו גלידה.

אגב, גלידה זה קר. בשילוב קור חיפאי הנושא רגיש ומקפיא.

מזל שהיה לי מעיל חדש להתכרבל בו!

מכאן אאחל לרייג' גיוס קל ונעים, ומקסימום תזכור תמיד- על כל תלונה שנותנים לך אני מוכן לתת 2 כנגד אותם מפקדים.