כאמור הרגשתי היום חרא. הרגשתי כל כך חרא שהחלטתי שאני צריך להשתכר.

פתחתי את המקרר, הוצאתי בירה, שתיתי אותה בשלושה שלוקים.

אחרי שלא קרה כלום הרמתי את הבקבוק.

סעמק. בירה שחורה.

מאחר ונכשלתי בניסיון הראשון שלי להשתכר, התקשרתי לבויפרנד כדי שינענע אותי.

חכתי שהוא ישאל אותי מה הוא יכול לעשות על מנת שאני לא אהיה בדיכאון, כשהתנחלה אצלי בראש תשובה מאוד ברורה: "זדיין אתי!". אבל מתברר שהוא מכיר אותי יותר מדי טוב, ולכן הוא לא שאל. כששאלתי אותו למה הוא לא שואל אותי הוא אמר לי שאז הייתי אומר לו את זה.

נו ו...?

שיזדיין. אתי.

מאחר ולא יכולנו להיפגש היום, חיפשתי מישהו אחר לעשות אתו משהו.

גיהצתי צחצחתי התבשמתי והייתי מוכן לצאת. כל מה שהייתי צריך לעשות זה למצוא מישהו שמוכן להיות אתי. לא מצאתי.

חשבתי על לצאת לבד כי הייתה שמש חמימה אבל הבנתי שזה די ישבור לי את ההילה של "Waaaa life sucks" אז הגפתי את התריסים בחדר שלי והלכתי לישון. הייתי חותך ורידים אבל זה קצת איכסי.

כשהתעוררתי עדיין הרגשתי רע, ועדיין לא היה לי מה לעשות. הייתי חייב לעשות משהו.

התקשרתי שוב לכל העולם והתחלתי לדבר עם טלי כשלבסוף היא אמרה לי,

טלי: "דאם דאם, אתה לא לבד. יש לך אותי!

        ........................ טוב אני חייבת ללכת, ביי" ~ניתוק~

אני: אומלל בודד עם אתזגרופוביה מוכחת.

לבסוף מצאתי ידידה אחרת, ששמעה בקול שלי שאני לא בסדר, בכלל, אז אמרה לי לבוא למגרש ההחלקה.

יצאתי מהבית כששני קפוצ'ונים מכסים את האין שיער שלי. כשעמדתי באחד הרמזורים הבחנתי בזוג שהבת אמרה לבן "נו, אבל יהיה לך קר, קח את זה חזרה" כשהיא מתכוונת לסווצ'ר שהיא ככל הנראה קיבלה ממנו.

הסתכלתי עליו טוב. לא, לא יהיה לו קר. אבל ממש לא. בסיביר הוא יכול להסתובב ערום ולא יהיה לו קר, אני בכלל לא מבין למה הוא התאמץ ולבש חולצה קצרה.

כשהגעתי למגרש ההחלקה ראיתי אותה, הדלוקה ועוד חבר שלהן מחליקים להם בכיף ברולר. כשהם התקרבו אלי בחשש הורדתי את הכובעים.

דלוקה: "לאאאאאאאאאאא, איכססססססססס למה?!-"

ואז חייכתי. תודה לסנטה לפחות יש משהו אחד טוב בזה שהשתגעתי וקצצתי את השיער, היצור הזה לא ירצה לשכב אתי!

"- טוב, לא משנה. אתה בכל מקרה חמוד. רוצה לשכב אתי?" ~מצחקקת לעצמה ואז תוקעת בי מבט זימה.~

שיט. הלוואי וישרף לסנטה הזקן. ארורים יהיו ברואיה.

לשנייה היה לי נחמד, כי הרגשתי שמתייחסים אלי וטוב לי. זה חלף כאשר הם פשוט חזרו לרולר שלהם ונתנו לי לשבת בצד. שעתיים. כי הם לא הסכימו שאני אלך, כי רע לי.

הם ממש לא מבינים שזה בדיוק מה שעושה לי רע, שזה מה שהביא אותי למצב הזה. ההתעלמות המופגנת הזו.

אני בטוח שהם לא עשו את זה בכוונה. רוב רובם של האנשים לא עושים את זה בכוונה, הם פשוט נהנים ואני לא ממש קשור. לכן אני תמיד רוצה ללכת, כך לפחות אני יכול לחלום שאם הייתי מספיק זמן הם כן היו שמים עלי. אבל לא הלכתי ולא היו חלומות ופשוט הרגשתי רע. ממש רע. אתזגרופוביה על כל פארה.

אחרי שעתיים שהם מחליקים ואני בצד, הם התעייפו. הצלחתי לשכנע אותם ללכת למקום שאני גם ארגיש קשור, אז הלכנו לגלידה. אבל אין לי חשק לכלום, בטח שלא לאכול. אני אוכל רק כי בויפרנד חושב שאני רזה מדי והעצמות שהוא חושב שבולטות לי מפריעות לו. אכלתי עם הידידה גלידה שדמתה יותר לחזרת מאשר לגלידה. לא גירה במיוחד.

בדרך חזרה הביתה ראיתי קרטון של מקרר שהיה שלם. נכנסתי לתוכו וככה הלכנו, הם לפני ואני אחריהם בתוך קרטון. היה משעשע. מעולם לא צפרו לי כל כך הרבה פעמים.

אני כל הזמן מחפש את הקוקו שלי, אני לא זוכר שאין לי כלום.

אני מרגיש ערום.

ורע.

היום לפני שנה כתבתי את הפוסט הראשון שלי.

בהתחלה לא הבנתי מה אני רוצה מהבלוג הזה, אבל לאורך הזמן מקומו בחיים שלי נהיה יותר משמעותי ובזכותו ובערתו הבנתי את עצמי יותר. אני יודע שהוא עזר לי, מכל בחינה אפשרית שרציתי.

כשפתחתי את הבלוג היו לי שתי מטרות ברורות, רק שלא ידעתי איך ליישם אותן.

עכשיו, כשנה לאחר מכן, אני שם לב שמזמן השגתי את מטרותיי.

אולי הבנתי שאני לא כותב טוב במיוחד, אבל כן גיליתי שיש משהו בכתיבה שלי שיכול למשוך אליו אנשים.

למרות שאני כותב כבר שנה, יש לחלק את הבלוג שלי לשתי תקופות. התקופה הראשונית, מהותית, משמעותית שבה הילכתי בגאיות של צללים פחדים חרדות ומלחמות כמעט ללא אדם,

ותור הזהב. דבר קיומי לדאם דאם. אני לא בטוח עד כמה אנשים מכירים אותי לפני שהפכתי לדאם דאם. כמה באמת זוכרים את מי שאני הייתי לפני שעשו לי אאוטינג?

אני אפילו לא בטוח שאני זוכר.

ואני יודע שבכל זאת חייו של דאם דאם לא היו שייט בנהרות הטוב אבל זה עדיין לא מתקרב למה שהיה לפני.

אקזיסטנס.

זה נשמע זר ומנוכר.

אני לא בטוח שניתן לראות את אקזיסטנס בדאם דאם אף על פי שאנחנו אותו האדם.

השתנתי לחלוטין. אני אוהב את השינויים. את רובם.

מאדם שאוהב להיות אנטיפת הפכתי למגנט אנשים. אני אוהב את השינוי שחל בי. את רובו.

אני לא מחבב במיוחד את העובדה שאני אנורקס בולמי, שהייתי, אבל מלבד זאת אני לא רואה כל דבר פסול.

אתמול אתום שאל אותי מה הייתי משנה בי.

חשבתי על זה. עמוקות. ניתחתי, שיערתי, חשבתי, השוואתי והגעתי למסקנה המתבקשת- גובה.

מלבד זה שאני 1.70 אין לי שום בעיה עם עצמי.

מעולם לא הייתה לי בעיה עם האישיות שלי, תמיד ידעתי שאני יכול לסחוף אתי אנשים. השנה זה פשוט פרץ גבולות.

המראה שלי.... אני סוג של השלמתי. יחסית, בכל זאת כיסחתי לעצמי את הצורה בנוגע לזה.

אבל אין לי בעיה עם זה שיש לי משקפיים. הפנים שלי מותאמות לכך שמשקפיים יהפכו אותי לנאה יותר.

אני גם לא יכול לדמיין את עצמי בלי נמשים, לא משנה עד כמה שהייתי רוצה שהם יעלמו.

אני מתחיל להגיע לתובנה שאני אוהב את עצמי.

בתור אקזיסטנס לעולם לא יכולתי.

ואם לא להתרכז רק בעצמי, יש את בויפרנד. שהוא אחד הדברים היותר טובים שאי פעם קרו לי.

אני אפילו חושב שהוא עדיף מסנטה, בחי ישראל.

אני לא יכול להצביע על הרגע המדויק שבו התאהבתי בו. אני גם לא יכול להצביע על הרגע המדויק שבו הפסקתי להיות קיום והפכתי לבעל חיים, על כל מותרותיו.

מיותר לציין שזה בזכות האלים. לא משנה עד כמה אני הייתי משנה בפני עצמי, אם לא היה גורם חיצוני אני לא חושב שאי פעם הייתי מגיע לאן שאני קיום.

אני אוהב כל אל ואל. טוב, מלבד אכילס שהוא עשה דבר שלא יעשה.

אני מאושר. באמת שאני מאושר.

וזה לא כמו אז, לפני כשנה, שהאושר שלי היה רגעי ונבע אך ורק מריכוזים לא מאוזנים של סירטונין.

אתמול מלאו לנו ארבעה חודשים והעיניים שלי עדיין מנצנצות כשהן רואות אותו.

I love you

בדר"כ הייתי אומר 'הלוואי שסנטה ימלא את כל בקשותיך' אבל יש לי כל מה שחפץ לבי.

עכשיו רק שיהיה גם מה שחפץ זייני -.-

:P

ישמרכם סנטה!

---

 

 

אתמול בעת שיעור דינאמיקה הבנו מה ההבדל בנינו, עתודאים, לבין שאר הסטודנטים.

"מסוק זה נע במהירות קבועה של ידה ידה ידה זווית חודו היא בלה בלה בלה מהירות הרוח הנושבת לכיוון השני היא בלאט והתנגדות האוויר היא חתיכת זיין. המסוק נע לכיוון עזה."

לאחר שהמרצה הבין שאנחנו רק צוחקים על זה ולא פותרים את השאלה הוא אמר: "סבלנות שלי אינסוף... מגיע לסוף."

אולי הוא גאון אבל כשהנושא נוגע לדברים שיוצאים לו מהפה, אין כמעט קשר.

באותו השיעור, הוא ניסה להדגים לנו את פעילות הרוטור ואת שינוי התאוצה הרגעית ולכן הוא לקח את הקלמר שלי שהינו קלמר ג'ינס רגיל והתחיל לסובב אותו בעזרת הרצועה שלו. עם כל סיבוב וסיבוב הקלמר קרב יותר ויותר לפרצוף שלו ואני לא יכולתי שלא להתפוצץ מצחוק כשאני מדמיין אותו פוגע בעצמו. המרצה לעומתי לא אהב את הגיחוכים שלי.

לבסוף הרצועה נקרעה והקלמר עף לעזאזל. וכמובן שזו הדגמה למהירות הקווית שנוצרת מאחר ואין שום גורם אשר מושך את העצם למרכז ציר הסיבוב.

בסיום השיעור הוא רצה לתמצת לנו את הכל: "מה חשוב לי פה?... הכל." אחלה של תמצות.

בהפסקה ניגש אלי סטודנט על מנת שאבהיר לו משהו בנוגע לנושא מסוים. הוא  התחיל את השאלה שלו ב"סליחה על הבורות אבל..."

כשהוא סיים את השאלה התשובה המיידית שלי הייתה: "ואתה באמת צריך להתנצל." אם נשווה את השאלה שלו למשהו שכולם יכולים להבין אז הוא בערך שאל אותי "תגיד, מים רטובים?"

בשיעור אחר התחלנו להתערב עם המרצה בנוגע לנושא מסוים. אחד הסטודנטים אמר: "היה לי פעם מורה שאמר על התערבות 'יש אחד אידיוט ויש...' אה...".

ניתן להניח שאותו אידיוט נשאר אידיוט.

בשיעור אלקטרוניקה המרצה הכתיבה לנו תשובה הנוגעת לדגימת ערכים אנלוגיים על מנת להמירם לערכים דיגיטאליים.

מרצה: "על מנת להמיר אות תקבילי לאות ספרתי בשלב הראשון יש לדגום את האות ולשמור אותו-"

שם עצרתי אותה.

"את מתבלבלת. את לא יכולה לדבר ככה, הבוחנים לא יבינו. אנחנו צריכים לכתוב להם משהו בסגנון של 'מכשיר זה להיות איפה יש שמה בקר לבדוק ערך פיזיקאלי...'."

הכיתה הסכימה אתי. המרצה גלגלה את העיניים שלה.

טוב, אשמתי שהיא ילידת הארץ?!

בסיום הלימודים הלכתי לבניין המשרדים על מנת לשוחח עם ראש המחלקה שלי. כשהייתי אצלו במשרד מנהלת המכללה נכנסה פנתה אליו ואמרה: "אבל הבטחת לי סטודנטים לעזרה".

ובכך הפכתי למזכירה. זרקו אותי לתוך חדר ישיבות ענק, עם שולחן ענק שעליו ניצבו ארגזים מלאים מעטפות מכתבים ומדבקות של כתובות. הייתי צריך לשבת ולהכין את המכתבים. בעודי עושה זאת שאלתי את עצמי למה, למה לעזאזל אני מתרגל משהו שבברור אני לא אעשה בצבא?

כשיצאתי משם, אחרי 367 מעטפות (פשוט נשבר לי, ואפילו כשיצאתי מהחדר הרגשתי כאילו אני בורח ממוסד סגור. מטומטם כשיוצאים מנקודת ההנחה ההגיונית שאני מתכוון להגיע שוב למכללה בשלב כלשהו והאנשים יודעים בדיוק מי אני) וראיתי שאין לי שום פפרקט, הרגשתי טוב עם עצמי.