אתמול בבוקר כשנכנסתי למכללה המנהל הפדגוגי בדיוק נכנס לבניין ההנהלה וקרא לי. הוא לא נראה מאושר לראות אותי, מה שתמיד כן היה קורה. הוא הכניס אותי למשרד שלו ונאנח באכזבה, עלי. הוא הרים את עיניו והסתכל עלי. הן היו עצובות.

הוא זרק על השולחן את מחברת הבחינה. פתחתי אותה וראיתי שנכשלתי.

מרוב לחץ במבחן התבלבלתי בין פקודות לכן שבמקום לכתוב תוכנית שעושה כל מיני דברים בעלי משמעות, אני כתבתי תוכנית שהתגובה היחידה שתתקבל מהבקר היא EROR.

אני התפוצצתי מצחוק. הוא לא ממש. הוא התאכזב ממני. הוא פעם אהב אותי, עכשיו הוא חושב שאני אידיוט.

שברתי את לבו של המסכן.

נו מילא, אני מיועד לשבור הרבה לבבות.

במבחן היום הכל הלך מצוין, כשהחלטתי שאני מוריד לעצמי שתי שאלות ואני אגש למועד ב'. הסידור הזה מוצא חן בעיני, ככה אני פחות בלחץ.

כשסיימתי את הבחינה והלכתי למשרדי ההנהלה להירשם למועד ב' במקצוע שלא נבחנתי בו מצאתי שם את כל המכללה. היה אפשר לחשוב שמחלקים שם מכוניות בחינם.

בויפרנד עכשיו בטיול במדבר. אני מאמין שזה לא בגלל שיש לי עכשיו צמות, כי הן לא כאלה גרועות. למרות שיהיה די מעצבן לגלות שהוא מעדיף להיות במדבר בלב שום מקום במקום להיות אתי, רק בגלל שאני נראה כאילו סבתא עם משרגות תקפה אותי.

אתמול כשדברנו אמרתי לו שאני מוכן להסתפק בגור פנדה במקום בסקס. הם ממש מתוקים!

היום שכדברנו, ב1 ומשהו בלילה, אני... לא זוכר על מה. ישנתי. והבחור חשב שזה יהיה נורא נחמד להתקשר ולהעיר אותי למרות שיש לי מבחן סמסטר היום. נו מילא, אני אוהב אותו.

כשחזרתי מהמכללה גיליתי שתקועה לי ציפור בחדר. מה שמוזר כי החלונות היו סגורים וגם הדלת שלי.

היא נכנסה שוב ושוב בחלון בתקווה לצאת החוצה. מבחוץ היו עוד שתי ציפורים שגם נכנסו בחלון בתקווה לנפץ אותו.

אני הרגשתי את האירוניה. זאת הייתה ציפור דרור. כלואה, כמוני, בחדר.

הפסקתי להיות משועשע כשהבחנתי שהמצוייצת הזו לשלשה לי על המצעים והכיסא.

אחרי ששחררתי אותה אמא ביקשה שאתקשר לסבא.

הייתי צריך לדעת. עברו שלוש שבועות אז הגיע הזמן להחליף לו ברז בכיור.

כשנכנסתי לסבא וסבתא הביתה התגובה הראשונה של סבתא הייתה:

סבתא: "מה, אתה אתיופי?"

אני: "לא. ואת?"

סבתא: "לא."

אני: "אז למה שאני אהיה?"

הפעם למרבה הפלא זה היה ברז אחר ולא של המטבח. אחרי שהחלפתי את הברז סבא הסתכל עלי ואמר לי "נו אם אתה כבר פה", אז סידרתי לו גם סתימה, הורדתי דברים מהבוידם, עשיתי קניות ולבסוף התיישבתי תשוש במטבח.

סבתא פולניה שכמוה הכינה לי אוכל. למרות שלא רציתי. אבל "לא תודה סבתא, אכלתי בבית" זה מתפרש אצלה כנשנוש. ונשנוש אצלה מתפרש בעוף, פלפל ממולא, תפ"א ומרק עוף. כי אנחנו פולנים.

אז אכלתי ושבעתי והתפוצצתי. כשסיימתי סבא נכנס למטבח ופונה לסבתא שלי: "אולי תעשי לו משהו לאכול? הוא עבד הרבה היום."

מיד צרחתי שלא תודה ואכלתי. ליתר ביטחון גם יצאתי מהמטבח.  וזה לא כי אני חושב שסבתא שלי סנילית והיא תשכח שהיא הכינה לי אוכל ותגיש לי עוד, אני פשוט יודע שהיא תגיש לי עוד.

ואני מספיק שמן.

ואני באמת שמן. עליתי על המשקל ועליתי במשקל. אמרתי לבויפרנד היום שאני חושב להרזות.

הפעמים שבהן אני מספר לו שאני רוצה להרזות הן הפעמים שהוא נשמע הכי מוטרד ועצוב. אני כמעט ולא יכול לעמוד בזה, עד שאני נזכר שאני שמן.

ואני לא שמן.

אבל אני כן.

אני צריך להפסיק לאכול או משהו.

היום לפני הבחינה הומו אחד בא אלי וביקש לצלם ממני חומר. הסכמתי.

כ10 ד' לפני התחלת הבחינה הבחנתי שהוא עדיין לא חזר לכן התחלתי לחפש אותו. הגעתי לקבוצת סטודנטים מהכיתה שלי ושאלתי אותם איפה ההומו הזה. משום מה, ואני לא יודע למה, התחיל דיון שלם של "האם הוא באמת הומו" ולא "איפה לעזאזל החומר הקדוש של דאם דאם?". הבת שבחבורה החליטה נחרצות שהוא רק נראה, מדבר, מתנהג ומזדיין כמו הומו. הוא פשוט סטרייט עדין. אני אמרתי שהוא הומו. היא אמרה שלא. אמרתי שכן. היא אמרה שלא. אמרתי שהוא הומו וכדאי שתפסיק לאשלות את עצמה. הוא הומו ואני יודע.

אז כולם הסתכלו עלי.

הערה לעצמי: בתור הומו בארון זה ממש לא חכם לפתוח אותו לצרוח "אני הומו!!!" ולסגור אותו חזרה.

בבחינה עצמה הלכתי לאיבוד. הייתי יותר מדי לחוץ. הארכת הזמן עזרה לי, ואפילו יצאתי עם חיוך כשאני בטוח שפיצחתי את הכול.

החיוך והאושר הקסום שלי נשארו בהינם עד אשר שאלו אותי על אחת השאלות, שהייתה חובה. שכחתי לעשות אותה.

אז הפכתי לסיד והפסקתי לנשום. כמובן שהמשכתי לנשום ולא אחרת אלא בשל המחשבה הזו: 'וואל דאם דאם אתה חייב מועד ב'!".

הייתי חמוץ מריר ומשמין עד שראיתי את בויפרנד.

נפגשנו היום במגדל המקולל שנמצא במרכז הארץ, זה שאף אדם שמסתובב שם לא מת"א.

לא יכולתי להמשיך להיות מריר לידו. הוא ראה שאני לחוץ ובדיכאון אז הוא לקח אותי וחיבק אותי. הוא כל כך חם. הוא תמיד היה כזה.

אני אוהב אותו. הוא מתוק ומקסים ויפה והוא מטריף אותי.

היינו בגג. שהינו בבועה הנחמדה שלנו עד שבא שומר לא נחמד בכלל והחליט שהוא סוגר את הגג ואנחנו צריכים להתחפף משם. אז התחפפנו, פנימה. ישבנו בצד כשאני מניח את הראש על הרגליים שלו ואנחנו מחזיקים ידיים.

אותו שומר בא וצעק עלינו "מה, גם בבית שלך אתה עושה את זה?!" חש את עצמו מורה.

אני: "כן..."

שומר: "זה מקום פרטי" והוא התחיל לרדת במדרגות.

בויפרנד: "לא, בבית אני מחליף לבנות?!"

אני שונא שומרים. בכל מקום. הם רק מפריעים.

ואפשר לחשוב מה אנחנו עושים. אפילו להזדיין אנחנו לא. (בויפרנד, אנחנו צריכים לשנות זאת. ולא, אל תגיד לי "ראה ערך 'עשה זאת בעצמך'").

כשירדנו לבסוף לקניון עצמו היה לי משעמם אז הצעתי לבויפרנד לגשת אקראית לאנשים ולהגיד להם שהם יפים.

בדיוק כשאני עושה את הסיבוב נתקלתי בידידה שלי מהתיכון שלא ראיתי כבר שנה.

מתלהב מהמעד רצתי (זזתי את המטר הזה נורא מהר!) וחיבקתי אותה. היא לא זיהתה אותי. משפיל. בזמן שאני מחבק אותה היא עומדת כמו בול עץ ותוהה לעצמה איך קרה שהיצור הזה נדבק אליה. כשהפסקתי ועמדתי מולה היא סוף סוף קלטה מי אני. "וואו איך רזית!" קורה, כשלא רואים אותי שנה וכשקובעים אתה היא מבריזה בגלל צה"ל. היא שאלה אותי איך ירדתי במשקל. איך באמת באים למישהו ומסבירים לו איך יורדים 20 קילו בחצי שנה?

כשסיימנו אתה חגנו סביב עצמנו עד שהבחנתי בהאדס. מזמן לא ראיתי אותו אבל אני כבר לא בקשר אתו לכן לא חשתי בנח לגשת אליו ישירות. מאחור. אז פשוט אמרתי לבויפרנד שנלך באלגנטיות ממש מהר קדימה, נעשה פרסה ונתקל בו במקרה. זה לא עבד כי האדס האידיוט בהה בחלון תצוגה.

עזבנו אותו והמשכנו להסתובב כשפגשתי עוד ידידה שלי. ואז ראינו שוב את האדס. ואז לא הפסקנו לראות אותו.

היה אפשר לחשוב שאנחנו עוקבים אחריו. טוב, עקבנו אחריו.

לבסוף הפסקנו כי הייתי צריך לשירותים, אז הלכנו. כשנכנסתי ובויפרנד לא נכנס אחרי זה נראה לי חשוד מאוד.

איזה בן לא רוצה להיכנס אתי לשירותים?!

כשיצאתי הוא הביא לי שקית של לאבסטורי עם ממתקים בפנים. בשישי יש לנו שלוש חודשים ואני לא אראה אותו כי הוא נוסע לשבוע.

לישון באוהל עם כל מיני בנים. יהיה מיותר להגיד שאני לא בשמיים מהרעיון הזה, נכון?

כשיצאנו מהשירותים הפלא בפלא נתקלנו ישר בהאדס. הפעם לא היה לו לאן לברוח, אז עצרנו והחלפנו מילים.

הוא שאל מה אנחנו עושים פה. אני רציתי להגיד לו ש"מזדיינים" אבל זה יהיה שקר. נכון בויפרנד?

מה הוא עשה שם, לא כל כך עניין אותי. קרה לו משהו.

פעם הוא היה יפה. פעם. ממש יפה, כוסון. בויפרנד שמע עליו ממני ומאפרודיטה. הוא ציפה לראות מישהו ממש יפה אבל בפעם האחרונה שכל האלים נפגשו הוא לא הבין מה אנחנו רוצים ממנו. אני ואפרודיטה גם היינו בשוק.

אם נדמה את האדס לגלידה, אז פעם הוא היה גלידה גדולה ענקית עם 4 כדורים קצפת דובדבן ושוקולד חם.

ועכשיו? עכשיו הוא רק הגביע. והגבות שלו? ויזמיר. מה גם שעכשיו, כשהוא כבר פחות זוהר, שמתי לב שהוא ממש רזה. פחדתי לנשום לידו כדי שלא יעוף.

בדרך חזרה הביתה ישבה אתי במונית אמריקאית שהיה לה קול קופי אשתו של בנדוד שלי. אהבתי שהיא דיברה כי אני אוהב את המבטא. היא הזכירה לי אותה. היא כזו מותק. בפעם האחרונה שהיא ובנדוד שלי היו בארץ ונפגשנו היא התלהבה מחולצת המרילין מנסון שלי, אבל החליטה שהוא משחיט נפשות יותר מדי לכן היא הבטיחה לשלוח לי חולצה יותר חינוכית, עם מיקי מאוס. והיא באמת שלחה ואני ממש אוהב את החולצה הזו. היא חומד.

כשירדתי מהמונית והייתי בדרך הביתה הבנתי עד כמה בויפרנד מרגיע אותי. כי באמת הציונים לא כאלה חשובים, במיוחד בהסתמך על זה שיש מועדי ב'. אז אני צריך להירגע קצת. אני אוהב אותו.

רציתי גם להפסיק לאכול ממחר כדי להרזות, אבל בדיוק נזכרתי שיש לי שקית שוקולד ממנו אז אני לא יכול.

ממחרתיים.