אם תשאלו אדם שחי על אי אם הוא מעדיף לחיות על סלע ציוויליזצי, הוא ככל הנראה יענה שעל הסלע.

התשובה הזו תגיע לאור העובדה שאדם שחי על אי, כמו כל אדם אחר, לא יכול להעריך את מה שיש לו.

אם תשאלו קיבוצניק על חיי העיר, לרוב הוא יענה בעיניים מצנצנות ומוקסמות על נפלאותיה.

יש סטריאוטיפ לעירוני, הלחיצות שלו.

בזמן האחרון אני מרגיש בכל רמ"ח איברי את הלחץ הזה. הוא מקיף אותי והופך אותי לקלסטרופובי.

האמת היא שהלחצים האלו לא ממש נובעים מהחיים עצמם בעיר אלא מהמהות שהעיר מציגה.

אני מרגיש שהכול זז מהר מדי, נוזל לי בין הידיים.

כמו יצירת כלי קיבול מכפות הידיים, למלא במים ולראות איך המפלס יורד לכמעט כלום עד שהוא מגיע לפה.

לפני שנייה רק נכנסתי ליד', עכשיו זה כבר הסוף.

הסוף אומר צבא. צבא אומר פחד ממשהו לא מוכר. צבא אומר שאני מאבד חלק מהאישיות שלי למען שהייה חופשית מחוץ לכלא.

והכי נורא, שהצבא אומר שהמערכת יחסים של בויפרנד ושלי הולכת לעבור כזו טלטלה שלא נראתה כמוה.

הסוף אומר גם שצריך לתת את כל מה שיש בלימודים.

פעם ראשונה שאני לוקח את עצמי ומשקיע. הרבה דברים, כל כך הרבה דברים ללמוד.

אני יושב וממספר את העמודים וכשאני מגיע לעמוד 220 כשאני רואה שזה רק מחצית מהחומר באותו הנושא בסמסטר הזה, אני לא מבין מאיפה הכול הגיע. מתי למדנו את כל זה?

כשאתם יושבים מול שני קלסרים שמכילים קרוב ל600 עמודים שאתם צריכים לדעת, אתם פשוט מתייאשים מראש. אבל אין לי את הגושפנקא לא ללמוד. לא לחזור על החומר. להתעלם, כמו שעשיתי מאז ומעולם. פשוט להגיע למבחנים עם הידע שאצור בי ולראות מה אני יודע ומה לא.

וזה רק מקצוע אחד, שהוא העיקרי. הוא החלק הגדול ביותר בהתמחות שלי, אך בכל זאת הוא רק אחד.

אני קורס תחת נטל הדברים. בעיקר פיזית. לסחוב את השטויות האלה ממקום למקום עושה לי כאבי גב. ואז צריך לשבת וללמוד וזה הורג אותי, מתיש אותי.

אין לי זמן לנח, אין לי זמן לישון, אין לי זמן לכלום.

כשאני לא לומד, אני עובד על הפרויקט שלי. כשאני לא עושה את שני אלה, אני מלמד סטודנטים אחרים מהכיתה שלי.

אבל בלילה, כשאני במיטה והשקט עוטף אותי, אני מתחיל לחשוב על הכל.

אני מתחיל לחשוש מהצבא, במיוחד בנוגע לבויפרנד.

איך מערכות יחסים שורדות את זה?

עד שאני אגיע הביתה, איך אני אצליח לראות אותו?

איך אני אצליח לא לראות אותו, לדבר אתו וחבק אותו?

אז, כשהמחשבות האלו ממלאות אותי, אני רק רוצה שהוא יהיה שם אתי. שישכב לידי ויחבק אותי, כשאוכל להניח את ראשי על חזהו ולהירדם לקול נשמותיו.

ואז אני מבין שזה לא יהיה, כי הצבא יתפוס את מקומו. במקום להיות מותנה לבויפרנד אני אהיה מותנה לצבא.

מלבד כל אלו,

אמא שלי חזרה לתמונה, זוועתית כמו תמיד.

הפעם היא התחרפנה כי חיממתי מים להתקלח. היא אוסרת עלי לחמם אותם.

היו פעמים שחשבתי שהצבא יהיה השחרור שלי, עכשיו... אני לא בטוח.

אתמול בלילה ראיתי רק מוצא אחד.

אבל זו שוב בריחה.

וזה לא שלא ניסיתי, זה שאני לא הצלחתי.

ואני לא יכול לעשות את זה לבויפרנד.

אני רוצה לפגוע בעצמי. אני רוצה להעלים את עצמי.

אבל אפילו לזה אין לי זמן.

אני עומד על סלע בלב ים סוער וגשום כשמכל כיוון ישנן רוחות שמנסות להפיל אותי לטביעה.

יש לי כוח להחזיק מעמד.

אבל הרצון נוטף ממני.