Help?

הזמנתי.

ביטלו, תירצו ולא הגיעו.

רק לאחת, לאפרודיטה, אמרתי שכבר אין טעם שתבוא. כולם כבר ביטלו לי.

לא יכולים, לא בא להם, צבא, מחכים למשיח.

ובכל זאת אנשים באו. לא הרבה, קצת. התכנון היה לתשע וחצי עם הרעיון שאנשים יאחרו.

משום מה בתשע כבר היו אצלי אנשים. היו אצלי אנשים שהבית עדיין לא נקי, ואני בלחץ כי עוד לא התקלחתי ולא סידרתי את החדר שלי.

האחיות שלי לא נקפו אצבע, הן שיחקו במחשב, ראו טלוויזיה, ישנו. אני עשיתי הכל. אני התרוצצתי בכל הבית. לפחות שרפתי קלוריה.

כשהמקדימים הגיעו הושבתי אותם בסלון עם טלוויזיה ואוכל. כמו שעושים עם ילדים קטנים.

עפתי לקומה מעל והמשכתי בניקיונות שלי. אחרי שעה סיימתי לנקות ולסדר חלקית את החדר שלי. אנשים המשיכו להגיע ואחותי עשתה טובה וירדה לשעשע אותם, אורחיה גם הם.

התקלחתי והצטרפתי אליהם כאשר שכל מי שחסר זה בויפרנד.

אני שונא שזה קורה. תמיד אני זה שמתכנן, תמיד אני זה שמבצע הכל, תמיד זה אני שצריך לנקות, לסדר, לקנות, להכין. הן לא לוקחות אחריות, מראש. הן לא רוצות כאב ראש. הן באות אחר כך, שהאורחים כבר שם. יושבות, צוחקות, נהנות, אוכלות את אוכל שאני קניתי בכספי שלי.

אני תמיד שוכח שזה לא רק לי, אלא לשלושתנו והן פשוט לא עושות כלום. אבל ניחא.

כשבויפרנד הגיע לעיר הלכתי והבאתי אותו הביתה. הכרתי לו את כולם וחכנו לעוד חבר שיבוא כדי שיהיה לנו מספיק מכוניות לכולם. נסענו להוטרס, מאכזב. מגעיל והתצוגה של הבנות כלל לא גדולה.

יצאנו משם והלכנו לבורגוס. כשאר נתניה.

כשסיימנו חזרנו הביתה ונפרדנו מכמה אנשים וכל מי שנשאר היו ידידה שלי ובויפרנד. חזרנו לסלון וישבנו קצת. אמא התעוררה וירדה.

אני שונא שגם זה קורה. היא תמיד עושה את זה, באים אורחים אלי והיא מצרפת את עצמה.

סליחה אבל הם חברים שלך או שלי?

עליתי עם בויפרנד לחדר שלי והפעלנו סרט. לא יכלנו לעשות כלום מפחד שמישהו יכנס, במיוחד אמא.

כששמעתי שהיא הלכה לישון התנפלתי על בויפרנד.

היה חם.

היה שקט.

אז אחותי נכנסה.

אם עד עכשיו היא רק שקלה את העניין שאני הומו, אז הסיטואציה הותירה אותה ללא ספק. אי אפשר לפרש זאת אחרת.

אני עם בחור במיטה, מכוסה בשמיכה. ומזל שהשמיכה הייתה בהישג יד.

בבוקר, אבא נכנס לחדר. כמו כל פעם, פשוט נמצא על המחשב.

אני שונא את החדר.

אני שונא את העובדה שהמחשב המשפחתי נמצא בחדר שלי ואין לי פרטיות בכלל.

רבתי עם אבא. אמרתי לו שיוצא את המחשב מהחדר שלי. ושיוצא את המחשב מהחדר שלי ולא את החדר שלי מהמחשב (תחשבו על זה).

הוא לא ענה.

אין איפה לשים את המחשב, אני נדפק. אני זה נפגע. לי אין פרטיות. אני זה שלא יכול להביא אנשים לישון אתי.

אני לא אוהב להיות בבית.

אתמול כקסם אחרי הפוסט הרגשתי יותר טוב.

הבלוג תמיד היה לי מעין תרפיה, וכעת הרגשתי זאת במלוא העוצמה.

אני כבר לא כועס על טלי, אני פשוט מאוכזב. אין לי בעיה להמשיך להיות חבר שלה, רק שעכשיו אני אקח את הכל בעירבון מוגבל.

היא הראתה לי איפה אני עומד בהיררכיה של החברים שלה: מחוצה לה.

היא העדיפה לצאת עם חברים שלה ולא להתקשר אלי. טוב, היא בחרה ואני מניח שזהו זה.

עכשיו אני צריך לעשות בקרת נזקים- דיאטה. יש לי איזה 3 קילו להוריד. ואז עוד 9 וזהו.

בויפרנד מושלם. מאז שהתחלתי להרגיש רע הוא לא מפסיק להתקשר. הוא כל הזמן מתקשר, וכשאני אומר כל הזמן אני מתכוון לכל הזמן. הוא מצליח לשפר לי את המצב רוח, למרות שלרוב זה רק לטווח קצר.

אבל עכשיו, אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם אני חושב שמעל פני השטח הכל בסדר.

אני השלמתי עם זה, איכשהו. אז אני לא כל כך חשוב לה כמו שהיא לי, לא נורא.

הבעיה היא שאני לא כל כך בטוח שזה הסוף של העניין. אני חושש שעמוק מתחת לפני השטח הדברים עדיין גועשים למרות שאני לא רואה זאת, ולבסוף הכל יתפוצץ.

אני יודע שזה לא הסוף של הכל, ומה שאני מרגיש עכשיו זו אשליה מאחר ואני מתחיל להסתגר בבית. אני לא רוצה לצאת, אני לא מוצא טעם לצאת.

אחד הסימפטומים למלנכוליה זאת הסתגרות בבית ואי יציאה. שזה די אירוני נוכח העובדה שזה בעצם כניסה למעגל שרק מזין את עצמו,

אבל בכל זאת, אני לא רוצה לצאת. מה הטעם?

ומה הטעם בחברים אם הם לא זוכרים שיש לכם יומלדת למרות שאת היומלדת שלהם הפכתם ליום לאומי?

אני כל כך מאוכזב ממנה, כי אני ממש לא ראוי ליחס הזה.

אני לא רוצה לנבור בזה יותר מדי. אם אני אנבור בזה אז אני אגיע למסקנה שהפיתרון העדיף יהיה שאני אזרוק אותה מהחיים שלי. הבסיס עצמו קיים, כבר מזמן אני חש "נבגד" על ידה ושהיא לא משקיעה בי כמו שאני משקיעה בה. אבל לזרוק אותה? אני לא רוצה. אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו, היא עדיין היצור הכי קרוב אלי, עד כמה שזה מצער.

בפעם הראשונה שידידה שלי הרימה ידיים ואמרה שהיא לא יכולה יותר, זה פגע בי מעבר לכל דבר אחר שהרגשתי.

עכשיו, שזאת הפעם השניה אני מחוסן יותר אבל בכל זאת נפגע.

פעם שלישית זה לא יקרה,

ראו אותי כסגור.

מה שמצחיק, זאת העובדה שאפילו הבלוג שלי אינו מחוסן יותר.