" Lasciate ogni speranza,Voi chentrate"

"השליכו מעליכם כל תקווה, אתם, הנכנסים לכאן." (דנטה)

ידעתי מלנכוליה, ידעתי תסכול, ידעתי ייאוש, ידעתי כעס, ידעתי אכזבה, ידעתי דיכאון, ידעתי יגון, ידעתי אבל- ידעתי חשכה. קודרת, אפלה, מתמשכת, בלתי נגמרת, בלתי נתפשת, חזקה, עצומה, כבירה, אדירה.

“I am light

I am one too strong to fight

Retun to dark where shadows dwell

You can not have this halliwell

Go away and leave my sight

And take with you this endless night”

לחש ממכושפות, לגירוש הבוגימן. הלחש האהוב עלי, שאני יודע בע"פ ומצטט כאשר אני באפלה.

מה שאני מרגיש כעת שונה מכל רגש שחוויתי עד עכשיו. את הרגש הזה אני לא יכול לקטוע ע"י שיר שגורם לי לעליזות, אני לא יכול לקחת ממנו הפסקה. הוא לא כמו השאר, הוא עמוק יותר. הוא מגיע ממקום שעדיין לא ברור לי היכן הוא. זלזלתי בו כי לא הכרתי אותו, לא הכרתי את כוחו. הוא תמיד נראה לי כרגש זוטר שאין להתייחס אליו ברצינות יתרה, הוא יכול לעבור הכי מהר, הוא הכי שטותי, הוא מטופש. אבל אני לא יודע איך לסלק אותו, אני לא מבין בכלל איך הגעתי למצב שאני שרוי בו. איך עד עכשיו בחיי לא הרגשתי את ההרגשה הזו?

אני עצוב.

זה מוזר, הרי זו 'רק' עצבות. המילה הזו לא ראויה למה שהיא מתכוונת אליה, היא כל כך קטנה וחסרת חשיבות. רגש כזה אמור להתבטא במילה ארוכה ומסורבלת, כמו הדבר עצמו שהיא מבטאת. העצבות הזו היא מעין חומה העומדת ביני ובין העולם, בלי שום סדקים, בלי שום פריצות, בלי שום הנחות.

לא משנה מה אני עושה העצב הזה לא נעלם, אפילו לא לשניה אחת. הוא רק נאנח בצער, עלי.

הסיבה הכי מרכזית לעצב שלי היא ההבנה שלא משנה עד כמה אני אשתנה, ואני אשתנה כי כבר השתנתי בעבר, זה לא ישנה את מה שכבר עשיתי והרסתי.

אני לא מאמין, בשום דבר כמעט, אבל כשאני חושב על זה ה"קארמה" שיתכן ונמצאת בחיי נראת הגיונית.

הייתי רע, עשיתי דברים רעים. פגעתי באנשים. לאותם אנשים לא מעניין אם אני משתנה או לא, הפגיעה שעשיתי בהם עדיין מבעבעת בהם והם לא ישכחו את זה. הם יהיו קרירים ונקמניים באותה המידה, הם יהיו רעים כלפי כמו שאני הייתי כלפיהם.

אתם מבינים?

אני יכול להיות עכשיו האדם הכי מושלם בעולם וזה לא ישנה את העבר, זה לא ישנה את מה שעשיתי, זה לא ישנה את היחס שאני אקבל מאנשים מסוימים. אין דרך לתקן זאת, לא לגמרי. אפילו אם באמת מנסים תמיד תשאר צלקת, אם לא חלל שלם באדם הנפגע.

כמובן שהשינוי יכול לעזור לי בעתיד, עם אנשים חדשים, אבל מה עם אלה שבגללם אני משתנה? שאני כל כך רוצה שיסלחו לי?

היום היה אמור להיות לנו חודש. היום לפני חודש היה לי את הבוקר הכי מופלא שהיה לי אי פעם, הזריחה הכי נהדרת.

אז כן, הבניינים הסתירו את השמש, אבל הייתי צמוד למישהו יוקד הרבה יותר מהשמש. חם יותר ממנה,

 ועוטף אותי בזרועות מגנות. זו הייתה הרגשה כל כך טובה, הרגשה כל כך נכונה. אני לא יכול לתאר אותה במילים, רק מי שחווה דבר כזה יכול להבין, וגם אז לא לגמרי.

אני כל כך מתגעגע לרגע הזה. אני כל כך מתגעגע לאדם הזה, אני כל כך מצטער שאני לא יכול לחזור בזמן ולהישאר אתו שם לנצח.

אז כשהייתי אתו מתחת לשיח, וכששכבנו לנו מחובקים חשבתי על הזמנים, הייתי לחוץ. חשבתי על מה להגיד להורים ועד כמה אני מאחר.

מחשבה כזו מפגרת, אני מלקה את עצמי כל פעם מחדש כשאני נזכר שלא ניצלתי את הזמן כראוי. זה היה בוקר כל כך מדהים ואני בזבזתי אותו במחשבות מטומטמות. אני הייתי כל כך שמח ומרוכז בעצמי שבכלל שכחתי שהוא יתגייס, מה שבכלל מפגר היות והייתי אצלו בגלל שהוא ערך מסיבת גיוס. לא שיחקתי בשיער הארוך והמדהים שהיה לו, בכלל לא ייחסתי חשיבות לשיערו. רק לאחר מכן, כשהייתי בבית ונזכרתי הצטערתי.

אני תמיד מצטער מאוחר מדי, תמיד חושב מאוחר מדי, אני כל כך איטי וקשה תפישה.

לא יכולתי להיות בבית, ידעתי שאם אני אהיה בבית אני אשכב במיטה והכרית שלי תתמלא דמעות. בשניה אחת המצאתי את החיים שאין לי ויצאתי עם ידידה שלי.

יצאנו לבית קפה, רציתי צ'יפס, שוב ברחתי לאכול בשביל נחמה. לא היה להם צ'יפס בתפריט אז הזמנו רק קפה ולאחר מכן נסענו למסעדה אחת, מסעדת המבוגרים.

שם אכלתי,והרבה. לא הרגשתי רע עם זה. כבר מזמן שאני לא באמת בוכה על המשקל שלי. אני לא אגיד שאני האדם הכי רזה בעולם, אבל אני שוקל 62 וזה מספיק לי. המראה שלי כבר מוצא חן בעיני, אני לא חושב שאני מכוער או שמן. יש שומנים, אבל אני לא שמן.

פעם שניה שאני אוכל בשר מאז שהחלטתי שאני מרשה לעצמי. אך הפעם זה לא היה טלה אלא בקר. ואני באמת שלא מבין למה מייחסים לזה כזו חשיבות מרהיבה, נכון שזה יותר טעים מהטלה אבל מה הרעיון בלאכול בשר נא?

כשסיימתי לאוכל פניתי לשירותים, שם קינחתי את האף במשך חצי שעה. ואני לא הייתי מצונן, אני פשוט התגעגעתי אליו. כששטפתי את ידי החלטתי שבמקום ללחוץ עם האצבע על המכל סבון אני יכול ללחוץ עם כל כף היד. לכן הופתעתי כאשר המכל הועף באוויר לאחר שנתתי לו מכה, שלא נראתה לי חזקה, נחת על הרצפה ונשבר. הרמתי אותו והסתכלתי על הנזקים. הרצפה הייתה מלאה סבון, הג'ינס שלי גם, והנעל נראתה כאילו דרכתי בג'יפה.

נכנסתי לשירותים והתחלתי לנקות את עצמי. זרקתי את כל ניירות הטואלט הספוגים בסבון לאסלה. פרח מראשי שאפשר ליצור בכך סתימה. אז כמובן שיצרתי גם סתימה בשירותים.

מפודח לגמרי יצאתי מהם כאשר בדיוק נכנסה מלצרית ונראתה בהלם. ברחתי משם כל עוד רוחי בי.

אני וידידתי החלטנו לחזור לעיר ולמצוא מה לעשות, לכן תפסנו מונית. עוד רעיון מוצלח שלי.

הנהג היה רוסי, ששתה נוזל שקוף שהדיף ריח חריף מאוד של אלכוהול. לבטח מים (-.-).

במונית עצמה הייתה טלוויזיה קטנה, ובמהלך הנסיעה הנהג החביב צפה בה. כי הכביש זה פאסה.

כשירדנו מהמונית  וחפשנו מה לעשות פגשתי סטודנט מהכיתה המקבילה שלי במכללה. רוסי.

התלבש כמו לבר מצווה, כמובן. הצטרפנו אליו ולחבר שלו והלכנו לסנוקר. הפעם אני גם הצלחתי לפגוע בכדורים. הפעם אני גם הכנסתי ארבעה מהם.

הפעם אני גם ריסקתי מרצפה עם הנחתת המוט חזק מדי על הרצפה.

הייתי פשוט נזק הלילה.

אבל לפחות הכנסתי לאיזה שהוא חור...

לפני מספר ימים זאוס יעץ לי לחזור לתחביבים שלי. לכן ישבתי בכיתה בעת הרצאה משעממת וציירתי אדם, כשסיימתי את תווי פניו הבנתי שזה אכילס. על כל תפארתו וחמדותו. הוספתי לו כנפיים והילה.

ה"פגם" היחידי בציור היה שהאף המתוק שלו יצא קצת כהה.

אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי שאני צריך לשכר אותו אם אי פעם אני אראה אותו שוב. הוא יראה כל כך חמוד, דביל, אבל הכי חמוד בעולם.

יש לי כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה תהיות,

אני לא רוצה ולא מוכן שהן יהפכו לאמת, כי אם הן האמת אז היא אכזרית מדי ונבזית.

כשרואים את האמת- כשרואים אותה באמת- לעולם לא תוכלו עוד להסיט את מבטכם.

הלוואי ומחשבותיי אינן אמיתות, למרות שיש לי ספק רב בכך.

עכשיו אני יושב מול המחשב, ומבין שלא משנה עד כמה אני ארצה, את העבר אי אפשר לשנות.

את הנזקים אי אפשר לתקן. ואני... טיפש ואיטי מחשבה.

ממש התחלת חודש מוצלחת

מאסתי בעצמי.

יום זה היה מלא מחשבות, התעמקויות וחשיבות עצמית מטופשת.

קמתי בבוקר עם הרגשה חרא, כמו שאר הימים האחרונים. ואם אני כבר חי במסורת של 'אני-אפתח-את-הפה-שלי-ואדפוק-את-עצמי' אז למה לשנות זאת?

יצאתי על אסקלפיוס, בטעות. רוב הדברים שאני לוקח כמובנים מאליהם כהומור אינם נראים כך לאנשים אחרים, כך שיצא שפגעתי בו.

בזמן האחרון זה קורה לי יותר מדי. אני פוגע באנשים. לכן החלטתי היום להפסיק עם זה. בפעם הראשונה בחיי החלטתי להתחיל לחשוב לפני שאני מדבר, מה שאומר שאני אהיה חייב לשתוק.

אני צריך לשנות את עצמי.

עד היום האמנתי שאין בכך צורך, אני הוא מי שאני וזהו. למה לי להשתנות בגלל החברה?

אז הבנתי שזה לא קשור לחברה אלא בי.

כל האנשים קשורים אלי, וכל מה שקשור אלי נוגע אלי (גאון או לא גאון?).

יסוד כל הבעיות שלי הוא אני. אני יותר מדי מתוסבך. אפילו בפני עצמי, אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי. אני חושב משהו אחד עושה אחר ואז מתחרט.

כמו שאני מכיר כל פגם שבי, אני חייב להתחיל להכיר בכל מעלה שלי.

הכי קל להיכנס לדיכאון ולהישאר בו מאחר והוא מאזין את עצמו. בשביל להישאר שמח צריך להיות יותר חזק, השמחה מצריכה האזנה חיצונית. שמחה לא יכולה להתקיים רק בגלל עצמה. זה ההבדל הגדול בין הרגשות ה"טובים" לרגשות ה"רעים" שבנו.

כדי שמשהו בחיים שלי ישתנה, במיוחד היחסים שלי עם אנשים אני צריך להשתנות. אני מודע לכך שהייתה לי בעיה חברתית, אך ברב טיפשותי חשבתי שהיא נמוגה ואני בסדר.

אני לא, והיא קיימת. הכל טמון בבסיס שלי, בתוכי. חוסר הקבלה שלי בפני עצמי.

אני חייב להתחיל להאמין בעצמי, אם אני לא אעשה זאת אני בספק אם מישהו אחר יעשה.

אני צריך להתחיל לרסן את הרגשות שבי. דרמה קווין זה נחמד, אבל אפילו לזה יש זמן ומקום. אני יוצא על אנשים שאני לא אמור.

אני יודע שאומרים שהשינוי לא אמור להתחיל בשינוי חיצוני. אבל זה לא בהכרח נכון.

מה שאתה מציג, מה שאנשים רואים, זה מה שהם חושבים שאתה. מה גם שמה שאתה חושב על עצמך זה לא מה שאנשים אחרים חושבים עליך ורואים בך. איכשהו אתה תמיד תצא ביד עליונה ויותר חשוב ממה שתיארת לעצמך אם תשאל אנשים מה הם חושבים עליך (מצטער שקטע זה פונה בלשון זכרית, יש לי פשוט זיין).

אני מסתמך על נקודה זו. אבל מאחר ואני לא יודע מה אנשים חושבים, אני זה שרואה את עצמי במראה ומחליט מה הם חושבים. לפי כך אני מחליט מה אני אמור לעשות.

הביטחון העצמי שלי כן נח על גבי החשיבה של "מה אנשים חושבים עלי" וזה כן קשור למראה. הביטחון העצמי שלי הוא זה שיכול לשנות אותי ואת הגישה שלי. אם אני אאמין שאני טוב, יהיה בי טוב. ויש בי טוב אבל מאחר ואני לא מאמין שהוא ישנו, או יותר נכון, מאחר ואני מתעלם ממנו ומתרכז ברע שבי הוא לא מגיע לידי ביטוי.

לכן כשאנשים אומרים לי שהפנימיות שלי אינה קשורה לחיצוניות אני אומר שהם טועים. אצלי זה כן קשור. זה קשור לקבלה שלי ע"י החברה, ולכן ליחס שלי כלפי החברה וכלפי עצמי.

אני שוקל זאת בכובד ראש, כבר זמן מה.

אני לא יודע אם זה נכון, למרות שאני מאמין שזה נכון.

אחרי שזמן רב לא ידעתי מה לעשות עם המחשבות האלה, וחשתי צורך לעשות משהו, הלכתי לטלי ושאלתי לדעתה.

להפתעתי היא אמרה שהיא גם חושבת כך, וגם שאר חברותיה של אחותי.

הראיות מדברות בעד עצמן: היא אוהבת כדורגל, היא מבינה בכדורגל, היא מתלבשת במלתחת גברים (שלי, לכן הרעיון של 'איזה מגניב אני יכול לגנוב בגדים לאחותי' לא נשמע מגניב כמו שהוא אמור להיות. נו מילא, אני בכל זאת רזיתי והגעתי לבגדים שלבשתי לפני שנים), היא רואה 'ישנן בנות'.

אז כן. הראיות מדברות בעצמן, והן אומרות: "דאם דאם, האם יש יצור יותר מטופש ממך?"

אבל בכל זאת...

אולי היא כן לסבית?

כי זה בערך מה שחסר להורים שלי.

יש להם את ה"מקובלת", את ה"חרשנית", את ה"שמנה", ועכשיו יש את ה"לסבית".

אז בתחום הבנות הלך להם מצויין.

עם הבנים...

קצת פקששו.

למרות זאת אני לא חושב, או מרגיש, שאני צריך לבוא ולספר לה עלי. אם אני אספר זה לא בהכרח יגרום לה לספר עליה, אם אכן זה נכון. ובלי קשר לזה אני פשוט לא חושב שזה יביא לי תועלת, לא שהידע הזה אצל אנשים אמור להביא לי תועלת.

אולי זה בגלל שהיא מהמשפחה, שכל מה שאני רוצה זה להתנתק ממנה. ואולי זה מכוון שהיא מכירה אותי. היא חלק מהתסביך שלי. אין לי בעיה לבוא ולספר לאנשים חדשים, שאני לא מכיר עלי. אבל לספר לאנשים שאני מכיר זה קשה לי, כי הם כבר יודעים מי אני ויש להם כבר רעיון של מי אני בראש שלהם. הידיעה הזו תערער את המחשבות האלו עלי. מה גם שלא כולם יקבלו.

מצד שני,

למה שהיא תהיה לסבית? מה כל כך שווה בבנות?

הן לא הדבר הכי מושך עלי אדמות. למה לעזאזל שהיא תרצה בת שיש בנים בסביבה? אפילו אני רוצה בנים!