אתמול התעוררתי, התקלחתי, התגלחתי, התלבשתי, ירדתי מטה, קראתי עיתון, שתיתי קפה, באתי לצאת למכללה- וטלפון.
"שלום, מדברים מהמכללה. אין לימודים היום."
אבל אני איש מעשי, אז מה אני עושה אחרי שאני מכין את עצמי במשך שעה?
נוסע לתיכון שלי לשעבר. למה?
כי כבר בזבזתי מים, סבון, שמפו, זמן וחבר לכיתתי אמור לקבל את תעודת הבגרות שלו אחרי שלימדתי אותו מתמטיקה והוא ניגש לבחינה.
הגעתי לתיכון כאשר השומר לא בודק מי אני בכלל, למרות שאין לי תלבושת אחידה.
אני, מאוכזב מכך שאיני יכול להתלהב מתעודת הסטודנט שלי (שבין כה פג תוקפה), המשכתי לבניין התיכון.
שנכנסתי הרגשתי מוזר.
לפני שנתיים, שאני הייתי ביב' הגובה הממוצע של השכבות היה 170 +/- כך שלא הרגשתי נמוך.
אבל עכשיו אם אתה לא 180 אתה נמוך. הסתובבתי בין הי'דניקים עם מבט ירא בעיני.
כאשר הגעתי לחדר המורים החלטתי (כנגד כל מחשבה הגיונית) להיכנס פנימה. היו שם מורות שלימדו אותי והן צהלו לראות אותי. חיבקו ונישקו ואם הייתם מסתכלים מהצד היה אפשר לחשוב שאני המאהב שלהן.
שנפרדתי מהן ויצאתי למסדרון פגשתי את המזכירות, שכמובן הכירו אותי (משום מה, לא משנה באיזה מוסד אני נמצא, כל הסגל יודע מי אני. ואוהב, לא שואל למה. לא מתווכחים עם המון.) והתלהבו יותר ממני מהמשקל שלי.
המורה האהובה שלי לביולוגיה בדיוק הגיעה וגם היא נפעמה למרות שפגשתי בה מס' פעמים אחרי שסיימתי את הלימודים. מתישהו היא שאלה אותי עם מבט בוחן אם אני לא עושה שום דבר קיצוני, והכל מבוקר.
חייכתי בביישנות, הסמקתי ואמרתי שכן, שאני בטוח שכל שניה היא תעלה על השקר הזה.
לפתע המנהלת שלי הופיעה.
עיניה נצצו שראתה אותי והיא חיבקה אותי את החיבוק הכי ארוך והכי צמוד מכל המורות. כמובן שנוספו לזה נשיקות.
זה די מוזר שאני חושב על זה. שהייתי תלמיד היו לי יחסים נהדרים (ואם לא אז אילצתי שיהיו) עם הסגל, אבל מעולם לא שיערתי שאני מתישהו אתנשק ואתחבק אתם, הרי אפילו עם המשפחה שלי זה לא קורה.
היא שאלה אותי למה לא הודעתי שאני בא (oO). היא לקחה אותי למשרד שלה והתיישבנו לכוס קפה.
אז הכל התבהר לי, במיוחד הקטע של הצהלה שלה לראותי.
היא רוצה שאני אלמד את התלמידים בתיכון. אין לי בעיה עם זה. אני אפילו אשמח.
אז ככל הנראה אחרי סוכות אני אתחיל ללמד בתיכון ביולוגיה, אלקטרוניקה ותנך. המקצועות הכי חזקים שלי.
אבל מאחר והיא לא ידעה שאני בא, היא לא הכינה תוכנית. לכן היא ביקשה ממני שאני אקבע פגישה עם המזכירה שלה. שניגשתי למזכירה ואמרתי לה שאני רוצה פגישה עם המנהלת, היא צחקה לי. ואז אמרתי שאני רציני והיא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח. "אבל אתה כבר לא תלמיד פה." (תמונת המחזור של המחזור שלי, שנמצאת מעל הראש שלה רמזה לה לזה?).
אי לכך ובהתאם לזאת מחר ב9 בבוקר אני צריך להתייצב (שוב) בתיכון שלי ולשבת על תוכנית לימודים. מאגניב לי.
שיצאתי מהמזכירות פגשתי את המחנכת שלי. גם לא פעם ראשונה שאני פוגש בה לאחר סיום הלימודים, אבל היא תמיד מרוחקת. היא לא כמו שאר המורות היא כאילו דוחקת בי ללכת ממנה. זה תמיד גורם לי לתהות, הרי הייתי התלמיד הכי אהוב שלה.
שההלם שלי מהקרירות שלה פג ראיתי פתאום את המנהלת רצה במסדרון, אחרי תלמיד. כמובן שהצטרפתי למרדף, ספורט זה טוב בשבילי.
מתברר שמצאו חפץ חשוד. לי הוא נראה יותר מדי חשוד, זה היה תיק עם כל מיני חוטים שיוצאים ממנו.
המנהלת הסתכלה עלי, אני הסתכלתי על המנהלת.
אני: "טוב... נראה לי שהגיע הזמן שאזוז, ביי."
ודהרתי לי במורד במדרגות.
נפגשתי עם הבחור שלימדתי, ואספנו את תעודת הבגרות שלו. שיצאנו מבניין ההנהלה הראשי ראינו שפינו את כל התיכון, ואותנו, בטעות, כיוונו גם למגרש.
שם פגשתי באחיותיי הקטנות. שיחקתי אותה קול ולא התייחסתי אליהן.
ראיתי את מנכ"ל הקריה, חברי משכבר הימים (אחרי שמשרד החינוך נכנס בו בגללי -.-"). הלכתי אליו,
הוא: "תגיד, דאם דאם (לא באמת קוראים לי דאם דאם), איך זה שסיימת לפני שנתיים את הלימודים ואני רואה אותך עכשיו יותר מאשר כל שנות לימודך בתיכון?"
ששאלתי אותו לתיק הוא אמר שהוא שתל אותו, הוא עשה תרגיל פינוי. היה נחמד אם הוא היה מודיע לסגל שתחתיו, אבל לא באמת אכפת לי. סך הכל, לא התפוצצתי.
בלילות האחרונים אני לא מצליח לישון. מישהו נמצא במחשבות שלי ולא נותן לי מנוח. אני לא רוצה לחלום עליו, אני לא רוצה לקוות, אני לא רוצה כלום.
אם אני כן, אני רק אצפה. ואם ההיסטוריה חוזרת על עצמה אז אני אצפה ליותר מדי, אני אחלום יותר מדי, אני אקווה ליותר מדי, אני אתאכזב יותר מדי, מעצמי, והוציא את זה על גופי (הענוג והשקסי!).
חבל רק שאני לא מצליח לשלוט בזה.
אני שונא את הבדידות הזו, היא לכשעצמה לא מסוכנת. אבל כל התקרבות נפשות מסוכנת לה. כל מחשבה, כל תהיה, כל חלום.
מעולם לא חשבתי על זה, אבל בנקודה זו אני הכי פגיע.
היום במכללה היה משעשע. שלוש שעות ראשונות העברתי צחוקים עם המרצה שלי, שהכיתה לא מתנגדת והורדתי לעצמנו שעה כי אני תחמן עם לשון חלקה.
לאחר שעות אלו היה אמור להיות לנו רצף רצחני של חמש שעות אלקטרוניקה ברצף. אני ניסתי להישאר ערני, באמת שכן, אבל שאתם יודעים את החומר, והכיתה לא מבינה, והמרצה לא מסוגלת להמשיך בחומר, ואתם תקועים באותו המקום ורק חופרים וחופרים וחופרים אין אפשרות שלא להירדם.
אז נרדמתי (והוא שוב צץ במחשבות -.-). שהתעוררתי הבנתי שזה לא הפריע למרצה כל כך. הכיתה עשתה מספיק בלגן.
היא קראה למנהל המחלקה והוא השקיט סדר. הוא צרח, צווח, נבח והפחיד. הוא החליט להעניש אותנו. התניה קלאסית. עונש- אמורים ללמוד לא להרעיש יותר. ממשיכים? עונש קשה יותר. ממשיכים? עפים מהמכללה.
ממש גנון. אני לא מבין את זה. כלומר אנחנו במכללה, קשה לאנשים בכיתה שלי להבין שבאים בשביל ללמוד? (ובשבילי להשלים שנות שינה?)
מה שמצחיק, שאף על פי שמעולם לא הייתה במכללה כיתה מופרעת כמו שלנו, הציונים שלנו מרקעי שחקים. זה די סותם להנהלה את הפה, היא לא יכולה להאשים את חוסר הנכונות שלנו ללימודים בציונים הנמוכים שאנו לא מספקים.
אז משום מה הוא הוריד את הפרצוף העגול והבולדוגי שלו כלפי.
הוא: "ישנת, נכון?"
אני: "איך אתה יודע?"
הוא: "יש עליך סימני לחץ." (אם תשעינו את הראש שלכם על היד ושארו כך מס' דקות, המצח שלכם יהיה אדום היכן שהיד הייתה)
אני: "אז כן. ואני בטוח שהצבא שמח שהוא השקיע בי את כספו."
אחרי שהוא הלך נשארו לנו עוד שעתיים עם המרצה. אני כבר מאסתי במחנה הארכיאולוגי שהיא פתחה, הסתכלתי עליה בתחינה של 'בבקשה-תתני-לי-ללכת-כי-אני-עומד-למות-משיעמום-ונמאס-לי-לישון-על-השולחן'.
עשיתי אתה הסכם שבו אני אעשה את כל העבודות של החודש הבא, ואז אוכל להשתחרר.
למרבה הפתעתה (והפתעתי) סיימתי בשעה הכל. הגשתי והלכתי.
מי גאון של סנטה?^^
אין לי יותר לאן לברוח, ואין לי כוח להסתיר, להתחמק ולהגיד שטויות.
אני בולמי.
ויש מצב שאני לא בדיוק שולט בזה כמו שחשבתי, כי אני לא מפסיק עם זה למרות ש'אני יכול מעכשיו להפסיק'.
אז אני מעכשיו מפסיק.
אני לא שמן. אני רק חושב שאני שמן.
אני אפילו נראה סבבה. אני אוהב לבדוק את הבבואה שלי במראה. אז יש לי כמה קילו מיותרים לטעמי.
שמחת זקנתי הצולעת. אני שקסי.
ועכשיו- להשיג את הנגן חזרה ולעשות ספורט.
בזמן האחרון אני רק רוצה לרוץ ולרקוד, דברים שמעולם לא רציתי לעשות. דברים משתנים. מעניין אם מתישהו אני גם אממש את הרצונות האלו.
אני אוהב את הזמן 'שלי'. שאני מסתגר בחדר שלי עם המוזיקה והספרים נחה דעתי. אני מוריד את המשקפיים, משתקע בספר ופוזל לספריה שסידרתי וחידשתי. אני כמו איש זקן שמתסכל על פאר יצירתו.
והצווחות של אמא לא מזיזות לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
