אני לא מבין את יום כיפור. כלומר ההתנהלות היהודית בנוגע למועדים הולכת ככה:

חגים: ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל.

צומים: ניסו להרוג אותנו, הצליחו, אין אוכל.

ויום כיפור?

יום כיפור זה: אתה לא קתולי, אבל בכל זאת שיהיו לך רגשות אשמה.

חוץ מזה, אנשים לא קוראים את זה נכון. זה לא יום כיפורים, זה יום כ- פורים.

משמע אמורים לשמח לרקוד ולהתחפש.

הלוואי וסנטה יפיל עליכם עוגות גבינה עם פרות יער (בא לי)

הייתי אתמול אצל סבא/סבתא.

סבתא אמרה לי שהיא רוצה להראות לי משהו שכנראה שכחתי שהוא קיים.

היא לקחה אותי למטבח, הראתה את המקרר ופתחה אותו.

סבתא: "אוכל. אוכלים את זה."

אני לא מבין למה שופטים אותי.

אני כן שמן. אני פשוט פחות.

רוב האנשים שאומרים לי שאני לא שמן הם אנשים שהכירו אותי שהייתי ממש שמן. יחסית למשקל שהייתי בו ירדתי, את זה אני מקבל.

אבל למה הם לא מוכנים לקבל את זה שאני לא רזה? שעדיין יש מה להוריד?

ולמה לא תומכים בי?

שהייתי אצל הסבים אז אמרתי לסבתא שלי את מידת המכנסיים שלי כי היא שאלה לקניות שלי, סבא שלי חלף לידנו ואמר לי: "ועוד מעט תהיה 48."

דוגמא קלאסית ליחס של המשפחה. הם מזלזלים בי, יורדים עלי, מציקים לי, מפריעים לי ומשגעים אותי.

איך משיגים נטיות התאבדותיות חזרה?

הו כן, סליחה שרזיתי.

היום אדם יקר לי עשה לי טובה (לא כזו, אני עדיין בתול [חסוד מזדקן שמעלה אבק]) ותודות לו הרגשתי חופשי ומאושר. בזמן האחרון אני מדרדר, ההרגשה הטובה שלי צונחת לנקיקים כל כך עמוקים שלא ידעתי שקיימים אצלי. בעזרתו מצאתי אור למצוא את האבדה באפלה.

 הלכתי לקנות היום בגדים. בחנות פגשתי ידידה שלי שלא ראיתי אותה כבר 4 חודשים, היא עבדה שם. היא הייתה בהלם מהמשקל שלי. היא ממש התנפלה עלי ורצתה להפשיט אותי כדי לראות עד כמה רזיתי.

אני מבוהל ברחתי ממנה שאני מוריד את החולצה עד הברכיים.

התחלנו לחפש מכנסיים, היא שאלה למידה ואמרתי שאני חושב שאני בערך 43. הייתי 46 וירדתי.

היא הביאה לי ג'ינס והלכתי למדוד. גדול. יצאתי מרוצה מהתא ואמרתי לה שאני צריך קטן יותר, היא הביאה, הלכתי למדוד וחזרתי אליה שוב עם אותה הבקשה.

שהיא הביאה לי ג'ינס של 30, והוא גם היה גדול עלי יצאתי מהתא בצהלות ובענטוזים. זה גרם לשאר הלקוחות לברוח, אבל לי זה נתן את כל החופש לעשות מה שבא לי בכל החנות הענקית.

שלבשתי ג'ינס של 29 (ואני אוהב את המס' הזה. למרות שמידות ג'ינסים הן לא מידות רגילות ואני בעצם מידה 38-39 הרעיון של ה29 עושה לי יותר טוב ונותן לי הרגשה אנורקסית חח) ויצאתי מהתא הרגשתי טוב. לה הפרצוף ירד.

היא: "למה הכל נראה עליך חרא?!"

אני: "למה יש לכם בגדים חרא?!"

היא: "טוב נסה את זה."

אני: ~מתלבש~

היא: "או-קי... זה מתאים לך!"

אני: ~מסתכל במראה~ "אני חושב שזה מתאים לי."

היא: "מה אתה חושב? זה לא הצד החזק שלך."

אני: "את מקבלת עמלה נכון?"

היא: "לא."

אני: "מגיע לך."

היא החליטה לצרף לי גם חולצות.

אני: "אבל זה צווארון וי ואני לא לובש וי כי זה של ערסים."

היא: "נו אז הכי יפה."

אני: "את נמצאת בנתניה יותר מדי."

אז יש לי 3 ג'ינסים, סריג וג'קיט.

אני מאושר, תודה לך.

הלכתי היום לרופאה ושננית.

ונכון שתמיד אומרים שמפחיד להיות אצל רופא שיניים?

הגעתי למסקנה שאם אומרים את זה הרבה, ואנשים שונים, זה חייב להיות נכון.

מה גם שהיא ערכה את השולחן הקטן שלה לטיפול בי והוא התמלא במכשירים מימי הביניים התחלתי לבכות לעצמי.

היא צחקה, כי הצחקתי אותה. היא לא הבינה שאני מנסה להצחיק את עצמי כי אני בוכה לי.

שסיימתי אתה הלכתי לרופאה אחרת וקפצתי לבית המרקחת לקנות מי פה וכדורים.

הרוקחת כל כך דמתה לפייפר ממכושפות (הולי מרי קומבס).

רוקחת: "אז הרופאה הסבירה לך בנוגע לכדורים?"

אני: "גאד את דומה לפייפר"

רוקחת: Oo

אני: -_-"  

"כן היא הסבירה."

חזרתי הביתה עייף, אבל מרוצה. שבאתי לשים את הג'ינסים בארון המדף נפל עלי לאות מחאה. שמתי אותה בפינה בתור עונש.

ראיתי היום תוכנית ריאלטי על בחור נוצרי אדוק ששלחו אותו לגור חודש בסן פרנסיסקו בחברת גייז כדי לראות אם הוא משנה את דעתו בנוגע לחטא הנורא הזה.

במהלך התוכנית אבא שלי בא, ראה, והתחיל להגיד עד כמה הומואים מגעילים וגורמים לסלידה. מעולם לא שמעתי הערות הומופוביות כאלו ממנו, ואולי לא רציתי לשמוע.

חלמתי חלום הלילה שבו השיניים שלי נופלות לי, ויוצא לי מהפה נהר של דם ואני מת.

מתברר שחלומות על נפילת שיניים מסמלים מוות.

חלום נבואי?

הו כן,

נכון העץ שלי והרעיון של 'אני אשקה אותך, אזבל אותך ותאהב אותי לנצח'?

אז הוא מת.

אז אני רוצה חבר.

הצעות?

שסנטה יסלח לי על שנתקלתי בציצי היום.