אני לא יודע. זה בא והולך, חוזר ושב, מתנדף ומופיע, נעלם ונמצא.

מרוצה, לא מרוצה, מחייך, מתפוגג, נלהב, מדוכא, שמח, עצוב, מתוסכל, אופטימי, פסימי, מאושר, אובדני,

חסר תקנה.

איך הכל קשור למראה, הכל קשור למשקל.

אבל לא, זה לא אמור להיות ככה. הפנימיות היא זו שקובעת, כולם/ן מעדיפים/ות מישהו חמוד עם חוש הומור מאשר אחד שכל כולו זה יופי. נכון?

אז לא.

כמו שאני לומד במכללה, זה יכול לקרות רק בעולם אידיאלי שהחוקים בו פועלים בפשטות.

אבל העולם שלנו הוא אינו מקום אידיאלי, הוא אפילו רחוק מזה. אלו אשר לא מחפשים מראה לא דוברים אמת. כל אחד מחפש אחר יופי, אך אמות המידה לכל אחד הן שונות. מה שיפה בעיני אחד אינו בהכרח יפה בעיני אחר. אבל לבוא ולהגיד שהאדם אינו מחפש יופי זה פשוט שקר.

היופי הוא מה שהאנשים שהם לא אתה רואים בך. אולי אתה תסכים אתם ואולי לא, אבל זה בערך זה.

כמובן שזה לא נתון רק לגורל הגנים, גם כאלה אשר לא בורכו בהורים חסרי פגמים חיצוניים יכולים לתקן את ההילה שלהם ע"י השראת ביטחון עצמי באנשים אשר סובבים אותם ובכך לתת להם מעין צו חד משמעי שאומר "אני שווה!".

אני לא זה ולא זה.

לי אין הורים מושלמים, ואני רחוק מלהקרין ביטחון.

המשקל שלי עומד לי בדרך. הוא כל הזמן שם וכנראה שהוא תמיד יהיה שם.

אז כן, הורדתי, והורדתי הרבה, 26 קילו עד כה, אבל אני לא מצליח לשמור את עצמי במצב מאוזן.

שאני בודק את עצמי במראה בפרופיל אני רואה שאני לא רחב במיוחד, אבל בפרונט אני לא דק. עדיין יש לי אגן. והירכיים שלי עדיין שמנות ומה שהכי מעצבן אותי זה שאני יושב אני מרגיש הכי שמן בעולם.

אני לא רזה. אבל אני גם לא שמן. אני באמצע, לא מוגדר. יש לי מעין חגורת שומנים בבטן.

אני רוצה להיות רזה. אני שונא את התחושה הזו של "אני גוש שומן". והתחושה היא מה שהורסת לי.

כי אני כן יודע להתלבש, ואני כבר לא שמן, אבל ההילה שלי רק אומרת לעולם "פיכסה עלי, לכו ממני."

אני רוצה לשנות את זה, אני רוצה להרגיש סיפוק עצמי מהמראה שלי, אני רוצה להקרין אושר,

לאורך זמן.

אני רוצה לרוץ, אני משתוקק לרוץ, אבל הנגן שלי בתיקון ולרוץ בלי מוזיקה לא קורץ לי, אני לא אחזיק מעמד.

אני עדיין בתסבוכים עם האכילה שלי. אני לא יכול להרשות לעצמי לאכול חופשי, כי אני לא רזה. וגם אם אני אגיע לרזון שאני כה כמהה לו אני לא אוכל לאכול כי אז אני אפחד לעלות הכל חזרה.

אני מאמין ששורש הבעיה שלי היא שאני עדיין בראש של שמן, אני עדיין מאמין שאני שמן.

62 זה לא שמן. זה לא רזה, אבל זה לא שמן. אני צריך להפסיק עם זה. אני צריך להחזיר את הנגן שלי מתיקון, אני צריך לרוץ.

אז כן.

החלטה לשנה החדשה- אם כבר להתאהב או להימשך- שזה יהיה לעץ.

הכי טוב.

אני אשקה אותו ואזבל אותו והוא בתמורה לא ימות ויאהב אותי לנצח.

פעם נתנו לכם הרגשה שאתם צעצועים?

כלומר זה משעשע לשחק באנשים?

אני מניח שכן, הרי בובות לא באמת צווחות להן וממטירות דמעות.

אמרו לי שאני דפוק. לא בנוגע לנושא מסויים, אלא בכלליות.

פיתחתי לעצמי גישה חדשה בנוגע לזה.

'דפוק, אבל חמוד.'

זה נחמד.

ואני באמת חמוד.

לא משנה עד כמה אני דפוק.

בזמן האחרון אני קולט כמה הורדתי. אני קולט סוף סוף שאני לא שמן, שאחרי 25 קילו אני באמת לא שמן.

אז כן אני לא שיא הרזון ואני לא שחיף אבל גם לא בא לי להיות שחיף. לשקול 60 זה סבבה.

יש 3 קילו ביני לבין ה60 ואני לא יודע אם אני אגיע אליהם או לא.

אני לא רוצה להקיא יותר, ואני כן רוצה לאכול.

אני בשלבי סיום, אחרי 9 חודשים של און ואוף ב'דיאטה' אני יודע שאני לא צריך אותה יותר.

לא משנה מה המשפחה שלי אומרת, אני לא אחזור ואשמין. אולי מקסימום ל65, אבל לא משהו מעל.

עם כל עצם חדשה שאני מגלה שקיימת אצלי בגוף אני בוהה שעות. אני יכול להעביר ימים שלמים בלבהות בעצם שלא ידעתי שקיימת והשומנים הסתירו.

בעזרת חבר יקר אני כן אוכל לקנות בגדים, ואני כן ארגיש טוב עם עצמי.

יש משהו פסיכולוגי בלהסתובב בבגדים שלא היו עולים עליך לפני זה.

אני הוקיר אותו לנצח על כך.

מה שמוביל אותי לדבר הבא- החברים שלי, אלו שבאמת חברים שלי, כולם מפה.

אוהב אתכם

מכרה שלי דיברה אתי היום. לא דיברנו קרוב לחצי שנה. כל מה שהיא רצתה זה להגיד שהיא מצטערת שהיא התנהגה כלפי איך שהיא התנהגה שסיפרתי לה על הנטיות שלי.

זה משמח לדעת שהיא התפקחה לבסוף. למרות שהיא סלדה ממני לגמרי בגלל המחשבות שגידלו אותה עליהם ואם זה היה נתון להחלטתה היא הייתה מעלה אותי על המוקד בלי להניד עפעף.

הלוואי וסנטה ישרה את כולכם במרינדת שוקולד