מגיחים אל פנים מסעדה כשמעילי הארוך מתנפנף ממנף האוויר של סגירת הדלת.

חתימתה כולאת אותנו בבועה החמה של המזגן.

4 ניצבים אנו בהמתנה למארחת כשבמנד נוסף למעילי אני מישרו.

מבטים נבטים אלינו מהקהל הסעוד, מבטים מהירים, סוקרים.

מתיישבים לשולחן ובמאמץ קוראים את התפריט לאור נרות.

המלצרית מתייצבת לפנינו ומחייכת אלי, מזכירה לי בדיחה נושנה שאמרתי לה בערב לפני.

כשהאוכל מגיע, כשהשיחה קולחת, כשהצחוק נישא באוויר,

זה קורה.

העלאת זיכרונות מן העבר.

בכל זאת, סועדים אתי תאומתיי וחברת ילדות. מעין האחות הנוספת שלנו.

הן זוכרות, הן צוחקות, ואני רק מקשיב.

נזכר, כשמזכירים. מנסה להיזכר בעצמי לפני שמזכירים ולא מצליח.

כך כל הערב.

בהחלט הצלחה, בהחלט מהנה, בהחלט מרענן.

מזמן לא ישבנו ארבעתנו והעלאנו מהאוב כזקנים את קורות חיינו.

סיפור ועוד אחד. מצחיקים, משעשעים וכאלו אשר מגיעים לזמן שהיינו עוד בלולים.

אני לא זוכר.

כשאני מנסה להיזכר בתקופת חטיבת הביניים אני לא זוכר כמעט וכלום. 3 שנים שהן כחלון זמנים ריקני. בעבר חשבתי על כך והגעתי למסקנה שזה בגלל שלא התקדמתי בכלום. באמת שלא התפתחתי נפשית כלל בחטיבה, רק לאחר מכן, שהגעתי לתיכון. אולי זה בגלל הגיל, תמיד הייתי צעיר, אבל זה לא מבטל את בזבוז הזמן הזה.

עם זאת מעולם לא חשבתי כלל על העבר ביסודי, ולפניו.

אני יודע שלא הייתה לי ילדות קלה. כלל לא.

אני ילד מוכה שאת רוב ימיו בילה ברחובות, לא משנה גשמים או לא גשמים.

מובן לי למה אני מדחיק את זה.

מובן לי למה אני לא שש להיזכר בכך.

מובן לי למה אני לא שש לנהל קשר עם הורי.

מובן לי שאני מצולק נפשית כל כך עמוקות שלעולם לא אוכל להתגבר על כך, לא משנה כמה התקדמתי מאז.

לא מובן לי למה אני לא זוכר את האושר. אפילו המועט שהיה.

האם התקופות הטובות היו כה קצרות שפשוט איכשהו בתת מודע החלטתי לשכוח הכל בשביל שאוכל לחיות?

הרי ניסיתי להתאבד, ניסיתי לזעוק, ניסיתי לשנות,

וכל מה שקיבלתי כתשובה מאמי היא האימרה "במקום לנסות להתאבד פשוט תעשה את זה כבר!"

תיבת פנדורה נפתחה עכשיו והבזקים רצים בראשי.

הסיבה שבגללה בחרתי לשלול מאמי את השיתוף בחיי; שיחת טלפון ממנו, הבחור הראשון שהתאהבתי בו. הפעם הראשונה שאני מעיז להגיד לו זאת, במועקה וכאב. הפעם הראשונה שאני מוציא זאת מפי והופך את המחשבות למציאות. אני מאוהב בבן.

שקט סטטי מהצד השני ואז אני שומע אותה אומרת לאחותי להיות בשקט. דרך הטלפון.

חור שחור נפער בי וניתקתי את השיחה. לא יכולתי לנשום. השיחה הכי חשובה ואינטימית שהייתה לי מעולם,

והיא ציטטה לה.

הסיבה שבגללה בחרתי לשלול מאבי את השיתוף בחיי; אני שב אחרי הסתובבות של 4 שעות ברחובות כשאני בקצר וגשום בחוץ.מסתכל על הסימנים הכחולים בזרועי ורועד מקור. מצלצל בפעמון הבית בתקווה שיכניסו אותי לאחר שאמי השליחה אותי החוצה.

מצלצל ומצלצל, ללא מענה.

לאחר זמן מה שאני לא מפסיק לצלצל אבי פותח את הדלת. רואה אותי ואומר לי שאני עושה כאב ראש.

אני מצלצל פעם נוספת כהתרסה על כך שהוא לא עושה כלום על כך שאמי זרקה אותי, בכל זאת, הוא אבי. הוא טורק את הדלת בפני ושב לאחר רגע ובידו כוס מים.

הוא שופך עלי אותה וטורק שוב את הדלת.

מעולם לא חשתי כזו השפלה.

וגם כשהזמן התקדם והוא לקח צעד אחורה לעומת אמי, עדין לא אוכל לסלוח לו. בגללו לעולם לא אוכל להסתכל במראה ולאהוב את עצמי. הוא זה שלימד אותי שלעולם לא יאהבו אותי בגלל שאני שמן.

הוא חזר על המנטרה הזו במשך שנים. קרא לי חבית שומן.

גרם לי לשנוא את עצמי. עיוות לי המציאות. לעולם לא אהיה יפה. לעולם לא אהיה יפה מספיק.

ובשל זאת, לעולם לא אהיה אהוב.

יש לי בחילה.

בכלל לא רציתי לכתוב על זה. בכלל לא רציתי להיזכר בזה.

אסור לי לאכול.

להיכנס לחדר ולהסדיר את נשמתי.

להוריד את הנשק מעלי ולשים אותו בפינה, כשאני נזהר לא ללכלך את הרצפה ביותר מדי בוץ.

לפינה השנייה לזרוק את הנעליים הצבאיות אשר הכפילו את משקלן בשל אותו חומר דביק. להסיר מעלי את שכבות המדים ולצפות משלולית המים הבוצית שנותרה בכניסה לחדר.

להתלבש ושוב לצאת לגשם, כשאני מצויד בכלי רחצה ומגבת. בעודי מקפץ ומחליק במדרגות אל המקלחות אני תוהה לעצמי אם זה לחלוטין מטופש שאני לוקח עמי מגבת נוכח כמות המים שהיא סופחת בדרך.

לתת לזרימת המים החמים להישמע בקול באוזניי ולחכות בציפייה אל מסך האדים אשר מגיע.

להיכנס תחת המים ולתת לזרימה קרה לצנן קצת הרותחת.

לעמוד שם ספוג עד לשד עצמותיי ולהבין שזה כלל לא שונה מהסיור שהרגע סיימתי מלבד העובדה שהמים חמימים.

לעמוד שם ולנשום.

לעמוד שם ולסגור קלות את ברז המים הקרים.

להרגיש את זרם המים החמים תופס את נופח הצינורות.

להתנשם.

להגביר את המים החמים.

לא לראות מלבד אדים.

להתקשות לנשום.

לעמוד שם ולספוח אלי את החום המותז על גופי.

להשתעל מהאדים, מהחום היוקד.

להבין שגופי כמה לברוח מאותו חום מטורף שנשפך עליו.

להמשיך ולעמוד.

להגביר את הזרם.

להפסיק לנשום, כמעט ולזעוק.

להתנשף.

להרגיש איך עורי הופך לרגיש מדי.

לסגור את זרימת המים כאשר אין אוויר בריאותיי.

לגשת להתנגב ולראות את עורי אדום כלובסטר מבושל.

רגיש למגע.

אני מחליק את ידי על המראה, בשביל להבהיר את המראה נוכח האדים הדבוקים בה.

התמונה אינה ברורה.

להחליק את ידי בשנייה,

להרגיש את קור המשטח לעומת הקלחת הרותחת שיצאתי ממנה.

לנקות עד אשר ניתן לראות, הקירות מאחורי נראים בברור ובכל זאת אני לא.

להעביר את ידי שוב ולהבין.

זו לא התמונה.

זו לא ההשתקפות.

זו המציאות.

מביט במראה ורואה דמות מנותצת.

כשיצאתי מהמקלחת הגשם כבר פסק. הקור סדק את נשמתי, אך לא את מראי.

בבוקר למחרת, כשהבסיס התמלא באנשים, מעט הצליחו לשים לב כי כבר ענדתי את הדרגות, התפקיד, האחריות.

לבשתי את המדים ואתם את המציאות המעוותת.

לא רואים שברים כשמסתכלים עלי. אפילו לא סדקים.

רק חיוך, כרגיל.

אך מי שישים לב טוב יראה. אין עוד ניצוץ בעיניים.

מנותץ.

מזמן לא עשיתי זאת. בטח שבטח לא בגדר הצבא.

כבר כמעט ושנה לא הייתי בצפון בגלל תפקידי.

שכחתי עד כמה ירוק הוא.

עד כמה הרגשת הקור, גם אם היא מבורכת בימים אלו ונמצאת רק בראשי, תופסת את מקומה.

בחמש בבוקר יצאתי מביתי ובמשך חמש שעות העברתי את זמני בנסיעה צפונה.

מצחיקה אותי העובדה שאת רוב הדרך הכרתי, גם אם עברתי שם רק פעם אחת בחיי.

פה העברתי תרגיל, ופה התמקמנו. פה עצרנו לבקש הדרכה, ופה אספתי את שאריות אנשי.

במהלך הנסיעה נמנמתי לחילופין ובאחת הפעמים כשעיני נפקחו חשבתי לעצמי שזה דומה לפעם שנסעתי שם בנ.נ והגענו לכיכר מתחת למירון, זה שמכווין לקבר הרשב"י.

והנה, הופיעה הכיכר.

זה קרה מס' פעמים ורק הוכיח לעצמי שאכן יש לי יכולת התמצאות במרחב מלבבת.

ומצחיקה.

כי נגיד את דרכי הצפון, שמעולם לא העברתי שם יותר משבוע, אני זוכר בע"פ,

אבל את השמות של החיילים שלי לוקח לי חודש וחצי לזכור.

אני לא מוצא משהו לכתוב עליו.

לא משהו מיוחד. לא משהו מצחיק. לא משהו מרתק, לא משהו שמושך אותי לכתוב עליו ולכן אני לא כותב.

בזמנים רבים הבלוג נושק לחיי וניתן לפרשם על ידו. אם כלום לא כתוב, כנראה שחיי בתקופה משעממת.

אבל לא המצב כעת.

אני לא משועמם. להפך, אני יוצא. אולי יותר מדי.

בחודש וחצי שאני בקבע בזבזתי מעל ומעבר.

קניתי מלתחה חדשה, ראיתי בממוצע 2.5 סרטים בשבוע,

והפסקתי לספור את זוגות הנעליים שלי, והספרים.

הספרים בערימות על הריצפה, הספריה מלאה.

הנעליים ארוזות עוד בקופסאות. אף על פי שגיליתי, באיחור מה, שכך הרבה יותר נח לאחסן אותן.

זו לא התנהגות סבירה. זו גרגרנות.

זה לאו דווקא מתאים לאופי, שעד כה היה שמרני. מהפחד הגדול שאני אמצא את עצמי ללא קורת גג עם משכורת של 500 שקל.

עכשיו אני מרוויח פי 10 מכך. קצת יותר.

ולכן החלטתי לשוב לעצמי.

חדלתי את הוללותי וביליתי אתמול שלוש שעות בבנק.

כמעט ואין לי כסף זמין. 90% מממוני סגור לשנתיים הקרובות.

הסתכלתי על עצמי במראה.

אתמול הורדתי את שערי ואני קירח. לא הבחירה הכי מוצלחת שלי, אבל כבר מזמן הפסקתי להתחשב בשיער שלי.

אני בצבא. הוא יגדל.

ובכל מקרה, בכל פעם שאני יכול לעסוק בתסרוקות- משמעות הדבר שהוא ארוך מדי.

עיני הירוקות בולטות נוכח המדים. כעת אין משקפיים שמסתירות זאת. קניתי עדשות.

ביום הראשון אתן רוב הקצינים לא הצליחו להצביע על מה שונה בי, אבל אמרו לי שיפה לי כך.

הכי אהבתי את תגובת מ"פ המפקדה שתחתי, הוא שאל אותי מה מוזר בי ואמרתי לו שאני בלי משקפיים.

הוא חייך אלי וצעק "אז זה למה אתה כזה חתיך!"

מלבב.

אני יכול להגיד שהרגשתי השתפרה בחודש האחרון. אני מניח שהכל תרם לזאת, ואולי בגלל זה אין לי על מה לכתוב.

אני כבר לא מרגיש שאני לא אצליח לממן את עצמי, רזיתי, יש לי מלתחה חדשה והחשוב מכל- אחרי 5 חודשים בתפקיד כבר אין כיבוי שריפות. הכל זורם.

ונכון שהרבה מהמכשולים עוד קיימים וישארו קיימים אחרי שאני אלך, אבל אני כבר שולט בהם. אני יודע מה לעשות ע"מ להתגבר עליהם.

ובכל זאת,

בכל פעם שאני בבית ואבי רואה אותי אוכל משהו, הוא מעיר לי שאולי כדאי שאני לא אוכל.

הוא מחזיר אותי שנים לאחור. לאותה התקופה שבה עוצבה אישיותי, אופי. אותה תקופה שהוא צרב בי צלקות שלעולם לא יעלמו.

זה, הבית הזה, המשפחה הזו,

הסכנה הגדולה ביותר לחזרתי לייאוש.

ואין מנוס.