"... כי הן מעריצות את הסמלת שלהן, ואז ההערצה שלהן הופכת לאהבה. זה נשמע גם הגיוני."

מתוך שיחה של שתי דתיות באוטובוס.

אני ישר מתערב (כי 'מתפרץ' נשמע ברוטלי מדי): "הגיוני כמו שעכשיו יצא לי פיל ורוד מעוף מהתחת."

פשוט לא יכולתי שלא לשמוע את השיחה, בלי להתערב (ולהתפקע מצחוק).

פתחתי את הדיון הנורא מעמיק וחשוב הזה והתחלתי להרצות לבחורות על נטיות מניות וכיו"ב. זה חשוב, ובמיוחד למגזר אשר רואה בזה מעין פשע ואינו מודע כלל לעניין וממציא מיתוסים על הנושא.

הן התעניינו, והן לא שפטו, והן שאלו הרבה שאלות ונהנתי מזה. אני אוהב לנהל דיונים על זה.

בסופו של דבר הייתי צריך לרדת כי התחנה שלי הגיעה, הן לא רצו שאני ארד אלא שאני אמשיך להסביר להן דברים. חבל.

אז נדרסתי.

נכון קטעים?

הכל התחיל מכך שאני ואבי נסענו לסידורנו מאזור התעשייה החדש של נתניה (ויוה לקידמה) לאזור התעשייה הישן של נתניה (מכחיש כל קשר).

הכביש שמחבר בין אזורים אלו הוא די צר, תקועה באמצע רכבת ולבסוף כיכר.

כמובן שבכביש רחב שהופך לכביש צר יש מעין תחרויות בין המכוניות כדי להשתלב. אנחנו נסענו כיאות ולאט כי היה פקק. פתאום מצד ימין הופיעה סוברו עם נהגת בלונדה שמדברת בטלפון שמשום מה החליטה להמציא נתיב איפה שלא היה נתיב, וכמובן להיכנס בנו. לנו הייתה סופה.

לשם ההשוואה- קחו קורקינט, כנסו אתו בטנק ותראו מה קורה.

אבל לא באמת קרה משהו מלבד החיכוך (לנו בכל מקרה לא היה קורה כלום, כי בכל זאת- סופה. גדולה כזאתי שהסוברו מגיע לה לקצה הגלגל).

כאמור לנו זה לא הזיז, אז המשכנו לנסוע. לה זה כן הזיז (כלומר הסופה הזיזה לצעצוע שהיא קוראת לו אוטו) ולכן היא החליטה לעקוף אותנו בכוח (מימין, ודי אסור) ולחסום לנו את הנתיב.

היה אפשר לחשוב שעם זה שחוסמים את הנתיב אנחנו באמת נהיה חסומים ולא נוכל להמשיך בדרכנו, נכון?

אז זהו, שלא. אבא חמוד לא התרגש, נזכר שפעם בהיווצרות היקום הוא היה שוטר, העובדה שיש לנו סופה שהיא ג'יפ די חזק גם לא העלימה את ביטחונו והוא פשוט עקף את הקצקמייקה הזאת שנתקעה לה באמצע הנתיב. אז לכלכנו את הגלגלים בקצת חול. בוהו.

מה אבל שהפריע לי, זה שהיא צרחה לי הומו. בלי קשר לכלום. פעם ראשונה שאני נעלבתי שמישהו קרא לי הומו, בדרך כלל זה לא היה מזיז לי, אין לי מושג בכלל למה דווקא זה הזיז לי ממנה.

הגענו לאזור התעשייה הישן ויצאנו מהג'יפ, הפודל רדפה אחרינו עם הסוברו שלה. כשהיא ראתה אותי היא החליטה לשים גז. אז היא הגיעה אלי (איזה מגניב נכון? לוחצים על דוושה וזזים קדימה!), משום מה, לאחר שהפגוש פגע בי היא המשיכה! הידיים שלי נחתו על מכסה המנוע שלה, והיא בכל זאת המשיכה. הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עלי, והמשיכה ללחוץ על הגז.

המשטרה באה.

ומה המשטרה אמרה?

אני ואבא שלי שני גברים, והיא בת. אז אנחנו אשמים, אנחנו נטפלים, וזה שהיא דרסה אותי בכלל לא הזיז להם.

אני לא יכול לכעוס על מישהו הרבה זמן, אז לא הלכתי להגיש תלונה במשטרה.

אבל אם היא תחליט לתבוע אותנו (על זה שלנו יש שכל ולה אין ככל הנראה) אז לנו יש עוד 3 תלונות נגד כגון תקיפה, דריסה ופריצה (כן, היא גם פרצה לנו לג'יפ משום מה Oo  כלומר... מה היא ציפתה למצוא שם? זבל? יש והרבה, משהו אחר.. לא כל כך).

שטויות מכללה:

הדיקנית שלי בדיוק עשתה קניות עם הבן שלה, ושהיא יצאה מהסופר היא ראתה אותי וזימנה אותי מחר לפגישה כדי לוודא שאני חי אחרי שדרסו אותי. יאי....

אתמול מרצה חדש התחיל לזבל לנו את השכל על "עד כמה ההשכלה שלכם חשובה" כי "עוד 10 שנים אתם תהיו האנשים שיקדמו את המדינה."

ששמעתי את זה לא יכולתי שלא להגיב,

אני: "ומה עם פרס?!"

בעיות טלי:

"אם יהיו לך חברים אתה לא תהיה אתי."

במבט שטוח אפשר לחשוב שאין לה ביטחון עצמי ושהיא חוששת לאבד אותי אם יהיו לי חברים.

מצד שני זה בדיוק מה שקורה לי אתה רק מהצד השני.

היא לא אתי. וחשבתי על זה, והגעתי למסקנה שהאמרה הזו אולי נאמרה בתמימות ואולי לא.

אם לא זה אומר שהיא מודעת למצוקה שלי, מודעת לכך שהיא הצוהר היחידי בערך שנשאר לי לחיי חברה עשירים במקום המגורים והיא פשוט אוטמת אותו.

אני לא באמת יודע אם היא פועלת נגד בכוונה או לא, אבל אם היא כן זה יותר מפוגע. היא בכוונה לא רוצה שאני אצטרף אליה שהיא יוצאת עם חברים שלה, היא משאירה אותי בבית, היא שומרת אותי לעצמה, היא אגואיסטית.

אני אתרחק ממנה בזמן הקרוב, עד כמה שאפשר. נראה אם היא בכלל תשים לזה לב. בדר"כ היא פשוט הייתה מופיעה שהיא הייתה צריכה שיחת נפש.

בקרוב אני אקנה בגדים. בקרוב אני אפסיק להרזות. בקרוב אני אגיע למשקל היעד שלי.

אני יודע שהתאומה שלי (האמת, שתיהן) חושדת על הנטיות שלי. היו יותר מדי פעמים שהיא שאלה באזור, והייתי דרוך ומוכן להפיג לה את כל החששות ולהגיד לה שאני סטרייט. אם אני לא טועה היא גם שאלה אותי פעם, אבל ביטלתי את זה במורת רוח ואמרתי לה שהיא מפגרת.

ונכון שהיא מעולם לא באה ושאלה אותי שאלה ישירה, אלא תמיד באה ושאלה סביב, אבל מה באמת אומרים במצב כזה?

עד כה היא לא הייתה בבית רוב השנה, היא עשתה שנת שירות. בפעמים המועטות שהיינו לבד והיא התחילה לגשש היית מתוח וסטיתי מהנושא בכוונה, לרוב בהומור ובירידה על הומואים.

אתמול זה שוב קרה. היא הייתה בבית ושלושתנו (אני והתאומות שלי) ישבנו בחדר שלה. פתאום היא באה ביציאה: "אני צריכה לשאול אותך שאלה. אבל אישית. מאוד אישית. ככה אישית (שהיא מצביעה על קצה קיר אחד ומעבירה קו בלתי נראה לקיר השני)."

ידעתי שזה על זה. ידעתי שזה הסוף שלי. תאומתי השניה שתקה. הדממה הייתה קטלנית, ואני בערתי בתוכי, הרגשתי ניצב על המוקד שכל תא ותא בגופי זועק למוות מהיר ולא לגסיסה איטית נוראית.

האש הפנימית כילתה אותי, אני בערתי, אני נלחצתי, אני לא נשמתי.

מלמלתי משהו וברחתי מהחדר.

לא ידעתי מה לעשות, ומה אם הפעם היא לא תעזוב את זה? ומה אם הפעם היא תמשיך לחקור? ומה אם הפעם היא תשאל את השאלה, תנחית את הפצצה ותצפה לתשובה?

איך אני אמור להגיב?

ניסיתי לשאול את אפולו, הוא לא הבין. הוא לא מבין את הרעיון של הארון.

נכון שאני לא בארון במיוחד, והקוראים שלי יודעים עלי, אבל במציאות רק 4 אנשים יודעים עלי. 2 שסיפרתי להם, אחד שהגיע לבלוג וגילה שזה אני, ובן הדוד שלי שאותו בחור שגילה עשה לי אאוטינג בפניו.

בשביל אפולו זה נורמלי שאני 'כזה', זה לא דבר חדש, הוא לא רואה אותי נלחץ, שאני אתו אני חופשי, אני משוחרר. אני לא כבול.

במשפחה זה אחרת. ונכון שההורים שלי יודעים, אבל זה בחשכה, זה לא שסיפרתי להם ואם הם כמו שאר האנשים בעולם הם כנראה מפענחים 'לא נכון' את הממצאים ולא מוצאים אותי נמשך לבנים, אלא בחור בגיל ההתבגרות. או שהם כן והם פשוט לא אומרים כלום, מעלימים עין, ונלחמים בזה בגלוי בלי לתת הסברים.

כל עוד אני לא באתי ואמרתי להם, כל עוד הם לא באו ושאלו, זה לא קיים.

אפולו אמר לי שאין בכלל בעיה, שאני אספר לתאומה שלי ואגיד לה שאני בארון. אבל עצם זה שאני אספר לה זאת יציאה מהארון. אני לא בטוח שאני רוצה שהיא תדע.

אני בטוח שזה לא יזיז לה, היא תתנהג קצת מוזר בהתחלה, תשאל מלא שאלות, תצחק עלי, וזה יסתיים.

אבל אני לא פשוט לא יודע אם אני רוצה שהיא תדע. לאמת לה את החשדות?

אבל מה בעצם הידיעה הזו תעשה? זה יעזור במשהו? היא תדע, ו...?

אני עדיין רואה את הנטייה המינית שלי כעניין פרטי שלי שלא אמור לעניין אף אדם מלבדי, אז למה אני צריך לעשות כזה סיפור מזה? למה לא יכולים לעזוב אותי בשקט?

למה זה כל כך חשוב לאנשים לדעת מי הומו ומי לא? זה משנה את האדם? זה משנה אותי?

בסופו של דבר אמרתי לעצמי שאולי אני טועה, אולי זאת לא השאלה שהיא רוצה לשאול.

ירדתי לחדר שלה מאוחר בלילה, שניה לפני שהיא הלכה לישון. שאלתי אותה מה היא רוצה, למרות שעדיין לא הייתי בטוח שברצוני לגלות לה. היא אמרה שהיא שכחה מה היא רצתה לדעת.

היא לא שכחה, היא שוב דחתה את זה, היא תמצא זמן אחר להפציץ עם השאלה. זמן שככל הנראה אני לא ארגיש נח בו. אולי כדאי שאני אקח את העניינים לידיים ואני אחליט מתי ואיך לספר לה.

אבל אני באמת לא יודע אם זה יוביל אותי לאנשהו. למדתי שאני פתוח, שאני מספר הכל אודותיי לכל מי שרק מוכן להקשיב. הבעיה שלרוב זה לא הדדי, נמאס לי לספר על עצמי ולא לקבל כלום. אני בוטח יותר מדי באנשים ולבסוף אני מתאכזב מאי הפתיחות שלהם. אני צריך להבין שזה שאני פתוח לא אומר שכולם כאלה. כרגע אני מנסה לסגור את עצמי. לא להישפך בפני כל יצור שעובר לפני, לא לפני שהוא יראה שהוא ראוי לזה. והמידע הזה, זה הידע הכי יקר שיש לי כרגע.

ולחלוק אתו, אני חולק. אבל רק עם אנשים שאני רואה בהם ראויים. אני לא בטוח שהיא ראויה.

 תאומתי השניה גם חושדת, רק שהיא לא שואלת. היא רק נותנת לי רמזים קטנים.

אני שונא שחודרים לי לפרטיות, והבעיה בבית הזה שאין לי כלל פרטיות. קשה לי לשמור על עצמי ועל מי שאני כאשר המחשב שלי, כאשר הוא דרך התקשורת העיקרית שלי לעולם, משפחתי וכל אחד משתמש בו.

כרגע הסכנה חלפה, אבל רוחי לא נרגעה. אני לא יודע מה לעשות. זה לא יעלם, זה רק ידחה, ועם כל דחייה אני מתייסר יותר, ועם רק התקרבות לנושא אני נשרף, ועם כל שאלה באזור אני נחנק.