בחמישי קמתי שמח ומרוצה מעצמי.

הוצאתי משכנתא, אני נוסע לת"א (הידיעה הזו האמת לא קיפצה את לבבי כל כך) והכי טוב- אני נפגש סוף כך סוף עם הרה. מלכת האולימפוס, נשיאת האלים, הקוראת האדוקה ובלי לפגוע באף אחד מכם, חשובה לי יותר מהשמש עצמה.

אני תמיד יוצא עם עודף זמן, כי אני שונא לאחר ואני תמיד מעדיף להקדים. הבעיה הייתה שבחמש ד' האחרונות בביתי נזכרתי בכל הדברים שהייתי צריך לקחת, שלוש קומות מתחת.

שבאתי לצאת מהבית נזכרתי ששכחתי לקחת מפתח, אז רצתי במעלה המדרגות לחדר שלי, לקחתי וירדתי מטה. ששוב הייתי בחוץ הבנתי שלא לקחתי עמי את הנגן כך שאני אשתעמם לבטח בדרך, אז שוב נכנסתי הביתה ורצתי לחדרי. זה קרה שוב עם בקבוק מים, רק שאז זה לטפס רק לקומה השנייה, ועם חבילת קלפים שאמרתי בטוח אמצא לה שימוש.

באיחור קל הגעתי לתחנת האוטובוס. משום מה החלטתי שאני אקח אוטובוס, וזאת מאחר וראיתי אותו. אם הייתי ממשיך לחשוב הייתי מגיע לתובנה שדבר יותר מטומטם מזה, זה לעבור לצד השני ולהגיע לחיפה שאני תוהה לעצמי למה אני לא בת"א.

האוטובוס שלקחתי היה קודם כל אוטובוס (נכון מדהים?) מה שאומר שהוא עולה לי ב2 שקל יותר. ונכון ש2 שקל בדר"כ זה לא כזה נורא, אבל שחושבים גם על זה שהוא מאסף, והוא זוחל, ואני מגיע אתו לכל מקום חוץ מת"א, ה2 שקל האלה נראים כשוחד שניתן לנהג כדי לעצבן אותי.

שהגעתי לת"א רוחי סערה בי, אני מאחר. לא ידיעה משמחת כלל וכלל במיוחד בידיעה שיש מצב שהרה תקדים כי היא תלויה ברכבות (הדבר הזה על הפסים שלא באמת עושה "טו טו טו". עבדו עלי בגן).

שהגעתי לסמינר הקיבוצים הסתכלתי בשעון וראיתי שזאת בדיוק הייתה השעה שקבענו להיפגש בעזריאלי, נלחצתי, המכללה לא כזו קרובה לעזריאלי.

פתאום נזכרתי שהשעון שלי מקדים ב2 ד', לכן החלטתי להיות אופטימי ולקוות שאני אגיע חייכן ומאושר לעזריאלי בזמן.

כעבור 2 ד' הבנתי שאני מאחר והתביישתי בעצמי.

שהגעתי לעזריאלי רצתי במדרגות, חציתי את הגשר, עם כל התנופה, עם כל הדאגה שאני מאחר ועם כל הקולות בראש שלי שצעקו לי "כל הכבוד, בראבו, אידיוט- השארת אותה עכשיו לבד במקום הומה אדם והיא תשנא אותך לנצח", ובום טראח נתקעתי בשומרת.

פתחה כל תא ותא במהירות האור, רק ברוורס.

שהגעתי למיקום המדויק של הרה הייתי ממש קרוב לתקוע לעצמי חרב בבטן כמו סמוראי טוב, בשל ביזיון האיחור.

אבל לא יכולתי לבצע זאת (ועזבו את זה שלא הייתה לי חרב, פגיון, סכין, אולר, מספריים, משייף),

הרה ישבה שם, אצילית ונשגבת, שערה גולש על כתפיה כמשי, ידיה  שלובות בעדינות נסיכות על ברכיה.

היא הייתה צריכה לענוד לראשה נזר מלכות.

מבטה שוטט עד שהוא התקבע עלי. הרגשתי את קצות שפתי עולים ללא שליטה. חייכתי. עיניה מלאות שמחה, חיוכה שובב. מרהיבה.

חיבקתי אותה והרגשתי הכי מאושר בעולם. כשצופים על נשים כמוה, אין להתפלאות על קיום הסטרייטים.

הסתובבו קצת בעזריאלי (הלכנו החוצה) ויצאנו החוצה. הלכנו לסנטר וגילינו שלשם האירוניה ששולטת בחיי, באותו היום יציפו את הסנטר עגלות מלאות אוכל. וכמובן שהיה שם אוכל שרק גרם לי להגיד "יאמי יאמי יאמי". אבל החלטנו (היא החליטה. אני נגרר) שנלך לאכול בKFC כי זה אמור להיות משהו משהו עם עוף.

משום מה (ולא שואלים שאלות כאלה בנות כי הן יודעות הכל) הרה החליטה שהיא מכירה את ת"א כמו את כף ידה (שהתברר שזה כך ידו של סנטה, והיא לא מכירה את כף ידו של סנטה ואני אפילו אעיז להגיד שהיא מעולם לא ראתה את כף ידו הענוגה וצחורה).

התחלנו ללכת לכיוון הים, מאחר והFKC יושב לו שם בנחת. המשכנו ללכת לים. אחרי שעה עדיין היינו בדרך.

הגענו לים. אבל אגלה לכם סוד, הים... זה מקום גדול.

שאלנו אנשים והם כיוונו אותנו, והחלטנו שזה לא נכון, אז הסתובבנו וגם הרה הודיעה לבחור ששאלנו אותו שהוא טעה (למרות שהוא צדק, אבל היא בת אז לא רבים) והוא התנצל (כי היא בת והיא כוסית והוא היה מתחיל אתה אם היינו נשארים שם). שהגענו למסקנה שאנחנו אבודים, הסתובבתי לכיוון העיר כדי לראות בערך איפה אנחנו.

בת"א, לא היינו. עוד כמה ק"מ מעטים היינו מגיעים לתל ברוך.

הסתכלתי על הרה, היא הסתכלה עלי.
"בוא נמצא אוטובוס" היא אמרה. אז הלכנו למצוא אוטובוס. לא מצאנו אוטובוס. מצאנו אבל שגרירויות.

השגרירות של שוויץ יפיפה, השגרירות של טורקיה נראת כמו ביוב. אחרי מס' מלונות חזרנו לקו החוף, והרה החליטה שהיא עכשיו בטוחה שאנחנו בקרבת KFC כי יש חוף, ויש ריצוף, ויש מרפסת.

ומי אני שאתווכח אתה ואגיד לה שזה חוף וצורת הבנייה חוזרת על עצמה כל כמה מטרים?

בסופו של דבר כן הגענו לFKC. ובאמת יש להם אוכל טוב. לטעמי.

הרה לא אכלה כלום. היא אכלה אולי 3 חתיכות עוף וזרקה לי לצלחת את השאר. בצ'יפס שלה היא לא נגעה, הוא היה יותר יבש מנחל צין באמצע הקיץ. ישבנו לנו שם שעה ודברנו והיה נחמד. טבעתי בעיניים שלה. מעולם לא ראיתי עיניים כאלו, הן פשוט היו יפות. מיוחדות, בלעדיות רק לה.

שיצאנו מהKFC היא פתאום נזכרה בכל, והודתה שלא הלכנו במקום הנכון (את חושבת?!) אבל לא נורא, שרפתי הרבה קלוריות, נצלתי בשמש, והיא נשרפה. שהלכנו לנו ראינו חנויות בגדים מגניבות, אז נכנסו. היו שם חולצות שהייתי קונה, אבל שוב לא היה במידה שלי. כל החולצות התחלקו לשני סוגים: ענק, מיניאטורי. שהמשכנו ברחוב הרה ראתה עוד חנות חולצות.

"זאת כמו החנות שכבר היינו בא.

"גם המוכר דומה.

"רגע, זה באמת אותו המוכר."

ואז הבנו שיש אנשים שיש להם חנות, והיא מצליחה, והם קונים עוד חנות, והאדם הוא אותו האדם.

הלכנו לשינקין והסתובבנו לנו חסרי פואנטה.

היפנוס התקשר אלי ונסענו לעזריאלי לפגוש בו.

החלטנו ללכת למקס ברנר, למרות שנאתי העזה לבר שוקולד זה. פשוט שני אלים אלו מעולם לא היו במקום.

התחלנו ללכת לסניף שברוטשילד שבידי רק שיעור של מקום הימצאו. שאלנו אנשים ולבסוף הגענו למקום. היו בעיות עישון, של אנשים אחרים לא שלי, אבל בסופו של דבר יושבנו במקום ללא עישון.

החלטתי שמאחר ואני ב"הפסקה" (מה גם הרה יכולה להרביץ) אני אקח לאכול משהו.

בסופו של דבר יצא שאני אכלתי את המנה שלי, חצי מהמנה של הרה ושליש מהמנה של היפנוס.

שהם יצאנו אני התגלגלתי החוצה. הייתי מלא, הייתי מתוק, והייתה לי בחילה.

נסענו לפסטיבל הבירה/עיר הבירה. היה שם בירה. היה שם אוכל. היו שם במות עם זמרים ישראלים.

הרה נהנתה, נראה לי. היא אוהבת ישראלי. אני הרגשתי לא שייך.

מתישהו הסובבים אותי התחילו לעשן, בניהם גם היפנוס.

המוזיקה הייתה בלתי נסבלת והריח הסיגריות גירה את אפי יותר מדי. יצאתי מההמון והתיישבתי אחרי הבמה.

לא הבנתי מה אני עושה שם. חשבתי שיהיה נחמד, לא ככה. רוב הזמן הסתובבתי לבד בחיפושים אחרי אנשים. בשעה חשוכה הרה נפרדה ממני והיא הלכה הביתה.

נשארתי רק עם היפנוס וטלי עם החברים של החבר שלה. התיישבנו אתם. טלי והחבר שלה התחילו להתנשק להם. לא יכולתי לסבול את זה. וזה לא כי זאת היא, אלא כי לי לא היה את זה.

הלכתי משם ולאחר 10 ד' היא התקשרה אלי זועמת. הלכנו לאכול. לא מצאתי מה לאכול אז לא קניתי כלום. ארקאדי דוכין התחיל לבכות לתוך המיקרופון, ומשום מה אנשים אהבו את זה.

אני לא. הרגשתי שם רע. לא הייתי שייך לכלום.

הלכתי עם היפנוס לשירותים, איבדתי אותו בתור. השעה הייתה 11 וחצי והחלטתי לחזור הביתה. אין טעם להמשיך להיות במקום הזה.

שיצאתי משם והייתי כבר בדרך למונית היפנוס התקשר, הוא אמר שהוא בא. קבענו במזרקה אחת.

חכתי שם איזה 20 ד' ואז טלי התקשרה ושאלה איפה אני, כי רק הלכתי לשירותים ונעלמתי לשעה.

אמרתי לה שאין לי מושג איך אני חוזר הביתה, ומאחר ואין לי כוונה להיתקע בת"א כדי שאני אזוז.

היא אמרה לי שיש להם מקום באוטו אז חזרתי חזקה לפסטיבל.

הפעם הבדיקות היו יותר יסודיות, פירקו לי את הצורה ואם המאבטח לא היה מאבטח הייתי צורח לאונס.

ישבתי עוד שעה שכולם שמחים צוהלים רוקדים ונהנים סביבי.

הרגשתי כמו גוש סלע בתוך ים גועש.

החלטתי שהגיע הזמן שאני אשתה. הרגשתי מספיק רע בשביל זה. לקחתי כסף והלכתי לאחד הדוכנים. שבאתי לקנות המוכרת לא האמינה שיש לי 18, ות.ז שלי לא הייתה עלי. חזרתי עוד יותר מרמורמר לחבורה של טלי וחכתי שהכל יסתיים. ב1 וחצי הבכיין ירד מהבמה ואנחנו התחלנו לזוז למכונית.

ואם בצהרים חציתי את ת"א והגעתי כמעט לגבולה הצפוני, הפעם כמעט והגעתי לגבולה הדרומי של יפו. רק ב2 וחצי הגענו לאוטו, וזה לא כי זחלנו, זה פשוט כי הם חנו רחוק.

אחרי מחלף רבין נתקענו בפקק. ולא זזנו בו. היינו בו שעה, והגענו לרשפון. החלטנו לחצות דרך ונכנסו לישוב אחרי שהודענו לש"ג שאנחנו גרים באיזשהו רחוב שהתברר גם שצדקנו רק בחצי מהשם.

התברר לנו שהיציאה לשפיים סגורה. כמו כל יישוב מהמניין, אחרי 12 הם נועלים את עצמם.

ניסינו לעבור דרך השדות. אחרי 100 מ' נתקענו. יצאנו מהאוטו והתחלנו לגרור אותו.

היה משעשע. נאלצנו לחזור לכביש החוף, דרך אותו הש"ג שכעס עלינו. עמדו בפקק עוד שעה עד שהוא השתחרר לבסוף. התברר שבונים את הכביש. היינו רעבים אז עצרנו ואכלנו ב4 בורקסים.

ב5 הייתי בבית. ישנתי רוב היום, והיום גם ישנתי רוב היום.

היו עוד מלא דברים,

כמו למשל שהרה לא מדברת לא נכון, והיא מתקנת את מי שטועה, עד שעליתי על טעות שלה. חאחא.

ובשישי נסעתי לדודה של אבא שלי ושחזרנו היה לנו פנצ'ר ובזמן שהחלפתי גלגל אמא שלי הלכה לי לארנק, לקחה כסף, וקנתה לה ולאחיות שלי ארטיקים.

שונא אותה.

גם הייתי אמור לצאת לטיול, מחר עד שלישי לירושלים והסביבה, והיא החליטה שאני לא יוצא כי היא כלבה.

אז אני שונא אותה.

ונראה לי שהרה היפנוס ואפרודיטה מאוכזבים ממני.

וכן כן אין פואנטה חכמה לפוסט בלה בלה בלה קפצו לי ממחר אני עושה ספורט.

מהרגע שאנו מתעוררים, אנו מתחילים לשאול. שאלות קטנות ושאלות גדולות.

על רובן של השאלות אנו עונים, במיוחד על הקטנות שכן הן קלות.

על השאלות הגדולות קשה, לוקח זמן, ואף יש פעמים שהן יישארו ללא מענה לנצח.

האנשים אשר עונים על השאלות הגדולות, בהם אני מקנא.

שאתה עונה על שאלה גדולה אתה מגיע לדרגת אושר הילאי, לא רגעי, אלא מבוסס ומתמשך.

אני תוהה לעצמי אם פעם אני גם אחוש זאת, שאני אדע שעניתי על אחת השאלות הגדולות של החיים, שפתרתי משהו שיקשור אותי לאושר.

אני יודע למה אני לא מאושר, אז יש לי חצי פתרון. אני עכשיו רק צריך לפתור את זה, לבטל את הגורם שמונע ממני אושר.  הבעיה היא שאיני רואה את זה נפתר בזמן הקרוב.

אם אני אעשה רשימה קצרה היא תכלול מציאת עבודה, עזיבת הבית, מציאת יצור מטופש עם זיין שיחליט שאני מספיק טוב בשבילו (חבר רומנטי קיטשי שיאהוב אותי בשל מגרעותי, ויחבב בשל יתרונותי). יותר מדי? כנראה.

אני מרגיש מוזר.

יש פעמים שאני מלא אנרגיות, מלא מוטיבציה, ואני מוכן לצאת לרוץ, להשתחרר, לחוש את האויר הפתוח ולהוריד את המשקל שלי בצורה בריאה. הבעיה שזה קורה שחם מדי לזוז מהבית, ושלא חם, זה ערב, ובערב, כבר אין לי כוח, אני כבר מותש מהריבים עם אמא ואני חסר מוטיבציה.

אני צריך לצאת מהשיגרה הזו, לעשות משהו יוצא דופן, לצאת לטיול או משהו אני פשוט לא יכול להמשיך ככה, אני רק מסתובב סביב עצמי.

נמאס לי כבר מלהקיא, נמאס לי לא לאכול, אבל נמאס לי להיות לבד.

אני מפחד להיות לבד, אני מפחד שאנשים ישכחו אותי ויתעלמו ממני, ושאני בא ל'חברים' שלי את זה הם רק צוחקים עלי, ומתעלמים ממני.

אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי. אני לא יודע מה אני רוצה להשיג אני לא מסודר אני מבולבל ואין לי קווי מחשבה רציפים, הכל נקטע באמצע.

הכל מתרכז לכך שאין טעם בכלום ואין שום תכלית לכלום. הכל כל כך חסר חשיבות, שום דבר לא שווה אם אתה לא נהנה.