קרה לכם שחוויתם משהו שבעיקרון נראה לכם הכי שטחי שבעולם, מזערי, חסר חשיבות ובעל אפשרות להמשיך לחיות בלי להתעכב עליו בכלל, אבל משום מה החלטתם שאתם כן מתעכבים, בוחנים, חושבים, תוהים, משערים, ומגיעים לתובנה שונה, שגורמת לכם להסיק מסקנה שונה שגורמת לכם להתחיל לשנות את הגישה שלכם?
לי זה קרה. אתמול בלילה. בהיתי לי במחשב וחיפשתי מוזיקה. כבר מזמן הבנתי שאני צריך לחדש לי את המאגרים. בין לבין חשבתי קצת עלי ושוטטתי באטרף. הגעתי לכרטיס שנראה לי נחמד, וקרץ לי, והאדם שם היה גבוהה, וגובה עושה לי את זה. כמובן שהגעתי למסקנה שמאחר ואותו אדם 'שווה' הוא לא ישים עלי, אבל אין לי מה להפסיד ושלחתי לו הודעה. הוא נפנף אותי קלות, לא פגע בי כל כך, כבר התרגלתי לנפנופים. אבל דרך הנפנוף שלו הדהימה אותי.
הוא זיהה אותי. כלומר לא אותי בתור אני אלא אותי בתור בעל הבלוג הזה. ובאמת שלא קשה לנחש שאני מי אני, אם קוראים פה, כי בכל זאת, אני עצלן ולא היה לי כוח להמציא כינוי ססגוני וחדיש במיוחד.
הוא אמר לי שאני צריך להפסיק להיות אנורקסי בולמי. זה לא חדש, כל הזמן אנשים אומרים לי את זה פה. אני לא יודע למה זה השפיע עלי ככה, אולי בשל העובדה שהבחור קורא כאן, כלומר אדם שהיה פה חד פעמי לא בהכרח זוכר את הכינוי שלי ולכן אני משער שהוא היה פה יותר מפעם אחת. משמע הוא קורא שלי. משמע יש לי קוראים.
אני פרנואיד והעובדה שהוא 'יודע' מי אני הציקה לי כי אני לא יודע מי הוא. הוא לא הזדהה, אז נתתי לו ש"ב שע"פ הוא אמור להזדהות. נראה אם זה יקרה.
הפרנויה שלי חגגה, ועשתה הרבה רעש, והמשיכה עם אפטר פארטי. לא הצלחתי לישון כל הלילה. כל הזמן חשבתי עליו, ועל זה שאנשים שלא מכירים אותי בהכרח, אלא רק בשל הבלוג, רואים בי אנורקס בולמי.
לא משהו מעבר, וזה פוגע. כלומר זה כל מה שאני? זה כל מה שאנשים רואים? זאת המסקנה שמקבלים מהבלוג שלי? אין בי שום דבר מעבר?
התחלתי לחשוב על כל הנזק שאני גורם לעצמי רק בגלל שהחברה של כיום אינה מקבלת אנשים שמנים. זה היה יותר מדי, הפסקתי לחשוב על זה. אני לא רוצה לחשוב על זה.
אני מעדיף להעלים עין ולהסתכל בעובדות. לפני חצי שנה שקלתי 86, עכשיו אני שוקל 64.
אני כבר לא זוכר מתי באמת נהנתי מאוכל, ואוכל (יחד עם סקס אבל למה שאני אדע את זה) אמור להיות אחד מהנאות החיים. אני כבר לא נהנה, זה אפילו מתחיל להכביד. אני רוצה שוב לאכול, אני לא רוצה לחשוש לאכול, אני לא רוצה לרוץ כל פעם לשירותים אחרי שאני אוכל.
אני שולט בזה לכן כדאי שאני אפסיק כל עוד אני באמת יכול. אבל אני לא רוצה להפסיק ישר, הרעיון שלא רואים בי דבר מושך והכמיהה לאהבה חזקים מכל מחשבה אחרת. אני לא אפסיק עכשיו. אני נותן לעצמי שלוש שבועות מהיום, ואז אפסיק. לתמיד. אם ארזה, מה טוב, אם לא, אני אתאבד.
אני מפוזר מחשבה, או משהו בסגנון. לרוב כשאני מדבר עם מישהו אני מתחיל ומסיים אחרי חמישים שנה, אני פשוט פותח מליון דרכים בדרך כדי להסביר משהו פשוט ביותר, זה פשוט אני, אבל מה שטוב בי זה שאני תמיד גם מסיים. אני מגיע לפואנטה, אבל אחרי שיש לאדם מולי כבר קמטים ומליון נכדים.
לאור זאת המחשבה שלי בלילה, שהטרידה אותי ולא נתנה לי מנוח התפשטה לרבדים אחרים גם.
אתם טועים.
כזה פשוט.
כל אלו אשר באו אלי ואמרו לי שהם אינם מזהים אותי, וזה לא אני, אחרי שהתנהגתי כמו שהתנהגתי בתקופה האחרונה, פשוט טועים.
אתם לא יודעים איך אני מתנהג שאני עם בחור ושאני ב"מערכת יחסים" (דגש על המרכאות, לא באמת הייתי במערכת יחסים, אלא רק ב.... שאלה טובה).
לא שאני יודע, הרי לא הייתי עד זמן זה נתון לדבר כזה. כמו שזה חדש לי זה היה חדש לכם. אבל מאחר ואין בסיס מהעבר שמראה איך אני מתנהג ואיך אני מגיב אתם לא באמת יודעים שזה "לא אתה".
תמיד יש תיאוריה, תמיד יש מחשבות, אבל כשזה מתנגש במבחן המציאות דברים משתנים.
אז כן אני רוצה אהבה, וכן אני רומנטיקן, וכן אני רוצה חתונה, ואני רוצה ילדים, ואני רוצה אווירה, ואני ממש פרינססה בת חמש שחולמת על הכל.
אבל הבעיה היא שאם אני נמצא עם בחור, אני לא יכול להרשות לעצמי לחשוב על כל זה, כי אני אפחיד אותו, אני ארתיע אותו, ואני אהרוס הכל. אז נתתי לעצמי דרור בדייט האחרון, ועשיתי דברים שלעולם לא הייתי מדמיין שאני אעשה, ובמיוחד לא בדייט ראשון.
אך עם כל זאת, אל חשש. חזרתי לעצמי. אני מודע לכך שבשלושת השבועות האחרונים אני השתנתי, ונעלמתי, והייתי מוזר.
זה היה כי דברים חדשים נפתחו בפני, לרבות יציאות עם בחורים, ורציתי לחקור את זה. מעולם לא היה לי את זה.
אבל תקופה זו תמה. חזרתי להיות אני על כל מגרעותיי ובמיוחד בבדידותי המנצחת.
וזה גם משהו שאני לא מבין, המשחקים האלה, כלומר קשה להגיד 'לא תודה'? למה להתחיל לסנן ולהתעלם? זה סתם מרגיז ומתסכל. אני כבר מעדיף את האלה שאומרים לי "פיכס מה זה הפרצוף שלך?".
נו מילא, שבתי מהחופשה שלקחתי. מלנכוליה היר אי קאם.
הלכתי היום עם טלי וקנינו בדיקת הריון. היא לא בהריון. חבל. רציתי ילד. היא משום מה שמחה, יצור מטופש. בתור אחת עם רחם היא אמורה להבין שהיא אמורה להשתמש בו גם.
(אולי כדאי לנצל מעמד זה ולשאול: יש פה לסביות שרוצות ילדים? אני אשמח.
לא שטלי לסבית. לא שטלי בהריון. לא שאני לא אוהב בנים.)
אחרי הקיפוצים שלה הלכנו והתיישבנו בבית קפה. היא התחילה לספר לי על הדייט שהיה לה אתמול. ובכלליות הייתה לנו שיחה ממש ארוכה וטובה, כזו שלא הייתה לנו ממזמן.
היא די מתסכלת אותי, פשוט יש לה מליון בנים שרודפים אחרים, ושאני אומר מליון אני מתכוון לעשרה שאני ספרתי. היא פשוט מוצפת. אני גם רוצה להרגיש ככה. אני גם רוצה להרגיש נאהב.
במהלך השיחה סיפרתי לה גם שבהתחלה, לפני שלוש וחצי שנים, שהכרנו, רציתי אותה והיו לי רגשות כלפיה. היינו אמורים לצאת בסילבסטר, אבל היא צחקה עלי כי היא חשבה שאני מציע לה בתור בדיחה ואני הרגשתי מספיק מובך אז חזרתי בי. באותו הסילבסטר היא יצאה עם מכר שלי, שהפך לחבר שלה למשך שנתיים וחצי.
התאכזבתי מזה, הבנתי שבאותה מידה זה היה יכול להיות אני (ברור שלא אבל נעים לחשוב שאם היה קורה אז אולי היה קורה משהו). אבל אז התחלתי לחשוב יותר ויותר על בנים אז אמרתי לעצמי 'נו מילא'.
לא שהייתי הומו. אני עד עכשיו לא הומו. אבל אם הייתם שואלים אותי אז, אז בחיים לא הייתי אומר שאני נמשך לבנים. פיגור שכזה.
מה שמצחיק, זה שאחרי שירד לי ממנה, נדלקתי עליו. אני עד עכשיו חושב שהוא יפה. ויש לו תחת ממש יפה ועגול. ואני לעולם לא אוכל לבוא אליה ולהגיד לה "וואי טלי את לא יודעת איך הייתי דלוק על האקס שלך, הייתי נותן לו לקרוע לי את הבתולים בכיף".
נכון שזה ממש, אבל ממש מעניין אותכם?
היום מנהל אזור צפון של חוגי סיירות התקשר אלי. הוא שאל אותי למה לא יצאתי למחנה האחרון. אמרתי לו שלא התאים לי במיוחד. זה היה בתקופה של לפני הטיסה של המשפחה שלי, ואני בכלל לא ידעתי אם אני נשאר בבית או נזרק לרחוב.
הוא אמר לי שאם אני ארצה, ואוכל, הוא תמיד ישמח לקבל אותי למחנות שלו. הוא יסדר לי איך להגיע.
זה עושה טוב באגו, לדעת שמנהל אזור שהוא לא שלי מכיר בי וביכולת הניהול שלי. ובאמת אם אני אתרברב לי המחנות שאני הייתי בהם היו יותר מסודרים ויותר מאורגנים ממחנות אחרים.
אני גם ממש נהנה לעשות את זה, למרות שזה בהתנדבות ואני לא מקבל כסף ואמא שלי כל הזמן יורדת עלי על זה.
אני אעשה את זה. במחנה הבא אני אצטרך אליו, אני אוהב שמעריכים אותי.
והחלטתי, אדיאולוגיה שמיאולוגיה פחד לא פחד אני רוצה פלאפון.
אני: :D
אבא: Oo
אני: "אבא יש לי עסקה שלא תוכל לסרב לה!
"אני קונה פלאפון, אתה משלם את החשבון!"
אבא: "דבר עם אמא שלך."
וכך לעולם לא יהיה לי פלאפון.
L
נ.ב
קורא יקר, אם במקרה אתה הבחור מאטרף,
תודיע.
תודה.
הלוואי והשמש תזרח לכם מהתחת,
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy