כלא צפוי, היום קמתי מאוחר. וזה לא היה טוב.
קמתי ב8 וחצי ועד שיצאתי מהבית היה 9.
הגעתי לבנק ב9 וחצי, שעה אחרי הפתיחה. ואני שונא ללכת לבנק לא בפתיחה, כי אז עומדים בתור הרבה.
משום מה החלטתי להיות אופטימי. הלכתי לי ברוגע ל- (וסלחו לי אבל בדיוק ברח לי השם של הדבר הזה מהראש ואין לי כוח לשבת שעה לבהות במסך ולנסות להיזכר בו) דבר הזה שמוציא ממנו מספרים.
לקחתי מספר, הסתכלתי עליו, חייכתי, הסתכלתי על הצג- כפוף אין חיוך.
לפני היו 86 אנשים.
אז התיישבתי לי וחיכיתי. וחיכיתי וחיכיתי ושעתיים על השעון ישבתי ובזבזתי לעצמי את הזמן!
אני כל כך מוכשר, מתי שאני לא צריך לקום מוקדם אני קם בשש, מתי שאני כן צריך לקום מוקדם אני קם ב8 וחצי!
בכל אופן שתורי סוף סוף הגיע, וכולי התרגשות וגאווה כי אני הולך להפקיד את הצ'ק הראשון שלי, הבנתי שאין לי מושג מה מס' החשבון שלי.
תודה לסנטה על הויזה.
כל אופן שהפקידה ראתה אותי, היא חייכה אלי ואמרה לי "אתה יודע שבשביל להפקיד את לא היית חייב לעמוד בתור, יש פה עמדה ללא תור להפקדות."
-_-"
ולמה אין שלטים במקום המזויין הזה?!
סתם נשרפו לי שעתיים מהחיים!
אבל, יש לי כסף בבנק^^
כל אופן כולי מרוט עצבים על טיפשותי ואי המצאותי בבנק הזזתי את עצמי לסבתא.
שסבתא פתחה את הדלת היא התחילה לצרוח עלי כאילו מתתי.
מה קרה?
לא הייתי בבית ולא עניתי לטלפון.
אחרי הצעקות והצרחות שלה הלכתי לחדר האורחים, ושכבתי לישון.
לא הצלחתי להירדם, ולא היה לי ממש נח אז אמרתי לעצמי שאני סתם אשכב ואסבול שעתיים.
כעבור שעתיים סבתא מעירה אותי מהנחירות שלי ואומרת לי לבוא לאכול צהרים.
היא תכננה ארוחה ענקית, אני ניסיתי להילחם אבל בסוף נכנעתי.
אחרי הארוחה אני וסבא יצאנו.
נסענו לת"א וירדנו בארלוזרוב. לקחנו מונית לגבעתיים לאחותו של סבי.
הנהג היה זקן. איכשהו סבא והוא התחילו לדבר על דברים של זקנים. והוא צעיר מסבא. הוא צעיר ב20 שנה.
אני כל הנסיעה התפקעתי מצחוק חנוק מאחור. אני אפילו לא בן 20.
שני זקנים.
שהגענו לאחותו של סבי היא ישר אמרה לי שירדתי במשקל, וזה יפה לי. ואז שאלה אם בא לי גלידה.
וזה הגיוני, כי זה בא עם התפקיד של הפולניה. סירבתי.
אז היא הגישה לי.
ככה זה אצל פולניות. לא/אכלתי בבית/אני בדיוק יוצא- לא חודר למח ומגישים לך אוכל.
אגב, ככה גם אני.
כדי לא לקבל צעקות אכלתי.
אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלתי גלידה. היא הייתה כל כך טעימה.
סבא שלי ניסה להילחם בה. היה מצחיק.. פולנים מצחיקים.
אחרי שסיימו האחיינית של סבא התקשרה וירדו מטה.
עלינו על האוטו ונסענו לרחובות. נסיעה האמת ארוכה.
הגענו, זזנו לאט לקברים.
המצבות של סבא וסבתא רבא דהו קצת, צריך לשחזר את הכתוב. בין המצבות היה לוח שיש, עליו חרוט מילות זיכרון לזכר אחיהם של סבא ואחותו. ואישתו וילדתו אשר נרצחו בשואה.
הפעם לא בכיתי שהסתכלתי עליו. אבל חשתי סלידה.
סבא התחיל להתפלל. כל פעם אני מתפלא מחדש, הוא פשוט זוכר את כל הסיפרון של יזכור. הוא זוכר הכל.
אחרי שהוא סיים להספיד את אמו הוא עבר לאביו. ואז לאחיו. במהלך התפילה הוא קילל את היטלר. גרם לי לחייך.
אחרי אזכרה זו נכנסו לרכב ונסענו חזרה הבייתה. התחלתי להרגיש לא טוב, ממש לא טוב.
שהגעתי הביתה הלכתי למצוא משהו לאכול. הפכתי את כל הבית ובסוף מצאתי משהו קטן.
אכלתי אותו בכדי להקיא. הרגשתי כל כך רע.
לא יכולתי לחשוב כלל, הרגשתי שמתפוצץ לי הראש.
התקשרתי לטלי ואמרתי לה לבוא.
אז היא באה.
ולא סתמה. היא לא ממש התייחסה אלי, ושהיא אמרה שהיא רוצה לצאת ועניתי לה שאני חולה היא נראתה מאוכזבת. היא כעסה עלי.
בהמשך הערב רק רבנו יותר.
היא לא הבינה שאני באמת מרגיש רע. זה מתסכל.
אני חולה והיא כועסת על זה.
חוסר הבנה.
שונא חוסר הבנה, זה רק מתסבך את החיים.
יותר ויותר אנשים מתחילים להודיע לי שאינם מגיעים ללאבלי. זה מתסכל אותי כי ציפיתי לזה כבר חודש שעבר.
הגעתי למסקנה שאני רוצה אהבה.
הגעתי למסקנה שאני שמן.
הגעתי למסקנה שאני צריך להיות אנורקסי בולמי.
הגעתי למסקנה שאני צריך להוריד 18 קילו.
הגעתי למסקנה שה18 קילו שהורדתי עד עכשיו לא מספיקים.
לילה טוב
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
