התחושה הרעה שלי לא נעלמה היום. היא המשיכה.

זה לא משהו שקרה לי בחודש האחרון. בחודש האחרון אני הייתי מסוגל ללכת לישון, ולקום רענן לגמרי בלי שום קשר למה שהיה לי בערב לפני, כעת כבר לא. חבל.

האמת היא שאני לא באמת יודע למה אני מרגיש רע. אני יודע שזה נובע מבדידות, בדידות מעיקה כל כך שאפילו הייתי מעדיף את המשפחה שלי פה.

דוד שלי התקשר היום וגם חברה של ההורים. שניהם שאלו לשלומי, שניהם שאלו אם חסר לי משהו, שניהם קיבלו תשובה שהם היו רוצים לשמוע.

אני לא יודע אם הם התקשרו כדי לצאת ידי החובה, או שאני באמת מעניין אותם.

בעצם אני יודע, הם התקשרו נוכח החובה. כי אני לבד בארץ. משום מה שניהם היו בהלם שהשבתי לשאלתם בשלילה כאשר הם שאלו אם הורי התקשרו.

"אבל עבר כבר שבוע."

נו? אז? שהם היו בארץ אני לא עניינתי אותם, אז שעכשיו אני אעניין אותם? שהם מסתובבים להם בין פארקים באירופה?

שניהם הפצירו בי להתקשר ולבקש משהוא אם יחסר, ולא להתבייש.

שניהם לעולם לא יקבלו שיחה כזו ממני.

אני מרגיש רע.

מחמש.

עשיתי דבר מטופש. מאוד מטופש.

איבדתי את הרצון באהבה.

איבדתי את הרצון בחיים.

אין לי חשק לכלום.

אני סתם הורס דברים שלא אמורים להמשיך הלאה.

אני צריך להבין שאם אני לא הייתי יוצא עם עצמי, אז לבטח שאר האנושות לא הייתה יוצאת איתי.

זה יותר מדי.

אכלתי את כל הבית והקאתי אותו.

אחרי שלא הקאתי כבר שבוע. וממחר אני לא אוכל. אין לי חשק לכלום.

אפילו לכתוב אין לי חשק.

הכי נחמד אבל, זה שאם אני אמות אף אחד לא ישים לב.

אולי הגיע הזמן להוציא את האקדח מהארון.

קמתי היום (שמתי לב שזאת מתחילה להיות מסורת, להתחיל את הפסוט ב'קמתי ב...' כאילו שלמישהו אכפת) ב- 07:24 ולמה?

כי פקדי ממשל דפוקים!

אחד מפגר צלצל לי בפעמון עד שקמתי, ורצתי שלוש קומות מטה. עם שיער פרוע (ויש לי שיער. והוא נורא ואיום) וקורי שינה.

פתחתי את הדלת והוא עמד לו שם מחיוך. טיפש.

חתמתי על החבילה והעלתי אותה למעלה.

ולמי היא מיועדת? לאמא.

אירוני. גם כשאמא באירופה היא מצליחה לשגע אותי.

מה שיותר מוזר, זה שלמרות שקמתי שעה וחצי לפני שהזמן שהייתי אמור לקום, עדיין לא היה לי כוח להתגלח. ואני אחד ששונא זיפים. והגועליים האלה המשיכו לצמוח במשך היום.

ודעו זאת, ישראלים- חסרי תרבות ונימוס מנימלי.

כשעליתי על המונית (אחרי שלא הגיעה במשך 20 ד', ואני מתחיל להיכס לפאניקה של איחורים) התיישבתי בספסל האחרון, אז ביקשתי ממי שהיה לפני להעביר את הכסף.

הוא התפרץ עלי וצרח עלי שאני רק שני ס"מ ממנו אז למי הוא מצפה בדיוק שהוא יעביר את הכסף.

'לזה שלפניך.... שכל' אבל הוא לא הסכים, ושמר את הכסף שלי כבן ערובה.

בסוף אמרתי לו תודה לקחתי את הכסף הלכתי לנהג, מעדתי, דפקתי את הראש במעקה, ושילמתי.

כל הדרך זה עיצבן אותי והרגיז אותי.

הייתי מזועזע מההתנהגות הזו, מה זה אמור להביע? מה, יהרוג אותו להעביר את הכסף? שלא יחייך, שלא יעשה את זה ברצון, אבל שיעשה.

התחלתי להסתכל עליו בסלידה מובהקת, כשהבחנתי בבגדים שלו. הסלידה נעלמה, באה הבנה.

יצור מהביל עם בגדים מלוכלכים. חבל שאני אתייחס אליו בכלל. אז שמתי את פאניק והתרכזתי בנשימה.

כשהגעתי לעזריאלי עליתי לי על גשר הקריה, הסתכלתי מטה.

עדיין הגשר נמוך מדי, עדיין הקפיצה שלי לא תעשה יותר משבירת יד או רגל. התנחמתי בעובדה שאני יכול להידרס למוות והמשכתי הלאה.

הייתי אמור להיפגש עם אפולו (למען הפרוטוקול- לא באמת קוראים לו אפולו) ליד המעלית והקדמתי, אז עמדתי כמו דביל. פגשתי אחת מהשכבה שלי, שלמדה איתי מתמטיקה. היא סיפרה לי שעוד 5 חודשים היא משתחררת. אני בעוד 5 חודשים לא אסיים אפילו את הלימודים. התחלה גרועה ליום שראיתי בוא כל טוב.

אחרי מס' מרובה של דקות נכנעתי והתיישבתי לי. משום מה אנשים רבים יותר התחילו להסתכל עלי עם מבט של 'מה לעזאזל...?!' אבל לא היה לי אכפת.

רציתי לבדוק אם אפולו התקשר אלי, אז הוצאתי את המכשיר-המתיימר-להיות-הפלאפון-של-אמא וראיתי ששלחו לי אסמס. זיהיתי את המס', זה היה אפולו.

עכשיו מה? כאילו מאיפה אני אמור לדעת איך מגיעים להודעה הזו?!

אז לחצתי על מה-שאמור-להיות-בערך-אנטר והפלא ופלא הגעתי להודעה. היא נשלחה לפני שעה, ממש מוכשר אני. הוא הודיע לי על איזה אוטובוס הוא עולה, ומאחר ואני יודע את הזמן המשוער של הנסיעה חישבתי והבנתי שיש לי עוד 20 ד' לחכות.

לא התכוונתי לעשות אותם על הריצפה, קיבלתי מספיק פרצופים ליום אחד. אחרי בערך 10 ד' ראיתי אותו. הקדים. לא היה קשה לפספס אותו, התיאור שהוא נתן לי היה מדויק לחלוטין, אבל זה אני, אז תקעתי את הפרצוף שלי בנגן משחק אותה כאילו אני גם עושה בו משהו. וזאת רק על מנת שהוא יתקרב עוד, שהוא יגש אלי, כי בקטעים כאלה אני ביישן. לכן אני תמיד מעדיף להגיע למקומות ראשון, שהאדם השני יחפש אותי. אני לא רוצה להיות המחפש.

אחרי שווידאנו שאנחנו הם אנחנו, נכנסנו. ניסינו להגיע לגג, אך כשלנו. התיישבנו על ספסל ודיברנו. כלומר אני דיברתי, והוא הקשיב. זה נחמד שיש מישהו שמקשיב לך, עוד יותר נחמד שהוא לא עוצר אותך ואומר לך 'די!'.

שאנחנו תוהים לעצמנו איפה כולם, אפרודיטה התקשרה..

לאחר שפגשנו בה, הלכנו לפגוש את ארס, אתנה,ארטמיס, הסטיה וחייל. פגשנו בהם וארס גרם לי לגרגור פנימי. הוא יותר יפה ממה שחשבתי. ואהבתי גם את הבנות.

לאחר מס' רגעים התקשר אלי הרקולס, ואז פגשנו גם אותו. אותו ואת זאוס. התחלנו להסתובב, ואז ארס ראה מישהו שהוא הכיר, הדאס. הדאס היה יפה. חבל שזה כל מה שהוא, ועל זה בהמשך.

אני בטוח שפרטי הפרטים לא מעניינים אותכם, אז אז אספר בקצרה:

הסתובבנו, התפלגנו, נאבדנו,

מצאתי את עצמי בתוך חנות של בגדי ים ולבנים של נשים, הלכתי עם אפרודיטה לראות. כלומר היא לקחה אותי איתה כדי לבחור בגד ים. ואתם יודעים מה? שווה להיות בי. הבנות רואות אותך בתור הומו, אז לא אכפת להן שאתה רואה אותן.

אז נכון שלא ראיתי אותה עירומה, אלא רק בבגדים מינימלים (מאוד מאוד מינימלים) אבל מסופקני אם זה היה קורה אם הייתי סטרייט.

כשיצאנו מהחנות פגשנו שוב את הרקולס, זאוס והפעם הייתה גם נימפה. חיבקתי את נימפה, כי מי לא היה מחבק?

שוב כולנו התחברנו, שוב כולנו התפצלנו, ירדנו למטה, פגשתי את הדסה (ידידת הילדות שלי ששבוע שעבר הלכתי אליה לביקור ניחומים למרות שהיא לא מתייחסת אלי)  ואת יפעת. שאת יפעת אני ממש אוהב והיא גם אוהבת אותי, והיא הייתה היחידה שבאמת ניתרתי וקיפצתי בשמחה עליה.

החלטנו ללכת לדיזינגוף אבל לא ידענו איפה הרקולס, זאוס ונימפה. אז חזרנו לתוך הבניין, ובנתיים החייל נעלם. בוהו.

מצאנו את כולם, והתחלנו ללכת לסנטר.

מה שהיה מעניין, ואפילו בדקתי זאת, הייתה העובדה שהם הלכו אחרי. עצרתי, הם עצרו, המשכתי, הם המשיכו. נו מה לעשות מדריך מבטן לידה אני.

הגענו לסנטר והרקולס זאוס ונימפה הודיעו שהם עוזבים. מה שחבל, כי כמעט לא הייתי עם הרקולס לבד ולא חיללתי את גופו הקדוש.

אחרי הפרידה נכנסו לחנות הפריקים. אפרודיטה החליטה למדוד מחוכים. שאני אתנגד?! עדיין, יש לי זיין.

החלטנו בשביל אפולו שהוא יהיה הבידור, ואנחנו נשב בצד ונמחא כף. מדי פעם קמתי ועברתי עם כובע בין אנשים. "הרווחנו" (כלומר הוא הרוויח) בערך 9 שקלים. אז הם קנו ביסלי.

אפרודיטה חמודה, אפרודיטה רצתה קעקוע. והיא רצתה שאני אבוא איתה. ואני לא מבין, למה שמישהו ירצה לקחת אותי למקום שאני בטוח אבכה בו כמו נקבה? יש שם מחטים.

לבסוף היא לא עשתה. קטינה.

אז קרה אחד הדברים היותר נוראיים. זה גבל באאוטינג מה שגרם לי אישית בחילה וסלידה.

ארס לא רצה שהדאס ידע שהוא בי. ואחת הבנות פלטה שכולם פה בי. למרות שזה לא נכון, היו אולי 3 בי והיינו בערך 8 אנשים. אז הדאס התחיל לשאול את ארס אם הוא בי. וידעתי שארס לא סיפר להדאס, ולא הייתי מוכן שהמסכן יסבול אז נדחפתי באמצע ושאלתי את הדאס מה הבעיה עם בי, ואם הוא חושב שזה משנה.

לדאבוני הוא אמר שכן. ולא משנה כמה ניסיתי להסביר לו שנטייה מינית היא דבר זוטרי, שאינו אמור לעניין את החברים האמיתיים שלך מאחר והם לא נכנסים איתך למיטה, הוא התעקש לא להבין. הוא תירץ את זה כחוסר נימוס. הוא אמר שאם הוא יסתובב עם הומואים הוא לא יקרא למישהו ברחוב סתם הומו כי אולי ההומו שהוא מסתובב איתו יפגע. שזה מטומטם בעליל, זה כמו שאני אלך ברחוב ואצעק על מישהו 'יהודי'. וזה בדיוק מה שאמרתי, אבל זה גם לא התקבל.

לא הצלחתי לחדור אליו, לא הצלחתי לגרום לו להבין. הוא לא רצה להבין. בשבילו נטייה מינית של אדם אחר היא חשובה, ואותו האדם יקבל יחס שונה ממנו מאחר ויש לו העדפה שונה.

אבל האמת לא היה לי חשוב לגרום לו להבין, למרות שזה ממש חשוב, אלא היה לי יותר חשוב להסיט את תשומת ליבו מארס, ובזאת הצלחתי. אני חושב.

ואני כל כך מפחד על ארס, כי הוא כל כך טוב, ואדיב ומרהיב והוא ממש לא ראוי ליחס שונה רק בגלל הנטייה שלו, ובמיוחד שזה בא מחבר שלו.

אני לא רוצה לרחם על ארס, רחמים זה עלבון, אבל הכאב הוא כאב. וכואב לי. מאז אותו השיחה עם הדאס אני לא הייתי אני. כל הזמן חשבתי על ארס, ולא יכולתי שלא לבכות. כי הוא באמת לא ראוי לזה. ואולי אני מגזים, ואולי הדאס רק יפה ואינו בעל שכל ולכן הוא לא יבין, ואולי הוא כן ואולי הוא ישנה את היחס שלו כלפי ארס ואז זה יפגע בארס.

אני לא רוצה שארס יפגע.

למה יש אנשים בורים בעולם?

נ.ב

*אם חיפשתם חוויות ושמחה מהמפגש, אנא פנו לשאר בלוגי האלים. אוף עם הדאס. גיהנום איתו.

*אם תהיתם לעצמכם איזה אל אני, אז אני דיוניסוס. למרות שאני לא גופני, ולא שתיין. אבל אני עליז ומשמח. נראה לי.

*אם תהיתם לעצמכם אם אני אנורקסי-בולמי, אז אני לא. אני שמן. אני לא יכול להיות.

דבר נוסף, לא קיפצתי על אנשים. למרות שאמרתי שאני אעשה את זה. זה מבאס. ציפיתי לזה.

אני סתם שמן שאף אחד לא רוצה שיקפוץ עליו. באגר.