לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


בין הבריחה, ובין ההסתרה, בין ההכחשה, ובין התמיהה, בין הפחדים, ובין השאיפה, ישנם חיים. החיים שלי.

Avatarכינוי:  Dum Dum Philosophy

בן: 36





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שחרור, סוף סוף.


גם היום נפקחו עיני ב- 12:30 בצהרים.

לא טוב, פספסתי בוקר של השקיית גינה. הצמחים של אבא יקמלו, כמו הקשר שלו איתי.

ב- 13:00 הייתי כבר משועמם, אז הלכתי לראות את סבתא. כעבור שעתיים לא היה מה לעשות אצלה אז חזרתי הביתה. שזרקתי את הארנק למיטה שמתי לב שסבתא שמה לי בוא כסף.

ואני יודע שהיא תחמנית שהיא רוצה, כי שהיא הייתה מציעה לי וופלים והייתי מסרב היא הייתה פותחת חבילה ואומרת שלה אסור בגלל הסוכר, ואם אף אחד לא יאכל זה יתקלקל.

אבל מעולם לא חשבתי שהיא תעשה את זה בנוגע לכסף.

 

שחזרתי הביתה הרגשתי בודד. חיפשתי את רפאל, אבל נראה לי שנשמתו הרדופה התנדפה משעמום.

האמת היא שאין לי מושג מה עשיתי בין 15:00 ל- 17:00 אבל אני די בטוח שבהיתי במחשב בלי כל קשר למציאות.

מה שכן, מתברר (כך אני משער ואני כבר בטוח בזה ב100%) שהדייט שלי לא מי יודע מה קיים. אנשים כל הזמן אמרו לי להיזהר והוא יכול להיות נוכל, אבל אני לא רציתי ממש לחשוב על זה. הרעיון של דייט סינוור אותי יותר מדי.

אז כן, הוא לא קיים, עבדו עלי, יפי הורי.

הדבר שהכי מציק לי בנוגע לסיפור הזה, זאת התחושה שלי. כלומר היא בערך דבר כזה: "נו טוב, מילא, לא צריך לנסוע לרעננה".

מה זאת האדישות הזו?

ואולי זאת מעין מחמאה? הרי האדם הזה בזבז עלי זמן לא מועט, זה דרש הרבה מחשבה הרבה דיוקים והרבה משאבים. ואולי זה פשוט בא לו טבעי.

בכל אופן, לא נורא. פשוט אין לי למה להילחץ עכשיו.

מה שנחמד, שבסופו של דבר, בין אם זה יהיה עכשיו או בעתיד הרחוק, הוא יבין מה הוא עשה והוא יגעל מעצמו. אז אני לא שונא אותו או נגעל ממנו. אני יכול לעשות את הדבר שהכי יפגע בו, וזה פשוט לא להתייחס. אז אני לא מתייחס. לא מזיז לי. היה דייט, גרם לי אושר, אין דייט, ומשום מה אני לא בדאון.

 

לאחר זמן מה בבית נשברתי והתקשרתי לטלי. אמרתי לה שמשעמם לי ושתבוא, היא הסכימה אבל אמרה שיקח לה זמן. החלטתי בנתיים להתקלח.

אמרתי לעצמי, שכמו אני מכיר את העולם הזה, בדיוק מתי שהסבון יתחיל להיכנס לי לעיניים יהיה לי טלפון.

וכך היה. ניסיתי לנגב מהר מסביב לעיניים ורצתי אליו. עניתי. זה היה ידיד משכבר הימים. פעם היינו חברים טובים, ואז בא הצבא. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני חודשיים. וזה היה אחרי שלא ראיתי או דיברתי איתו במשך חצי שנה, מאחר והוא ראה בי מעין נטל נוכח תפקודו הצבאי.

שמחתי לשמוע ממנו, הוא הציע לי לצאת. שמחתי עוד יותר.

שהרגשתי שהשיחה עומדת להסתיים, חלפה בראשי המחשבה שממש יהיה מתאים אם טלי תבוא, שאני ערום מטפטף עם עיניים צורבות מסבון שממלא אותן.

ובהנחת האפרכסת, צלצול בדלת. פותח ורץ למקלחת. פותח את המים מתחיל להוריד את כל הסבון ומקווה שזו אכן טלי ולא איזה גנב נחמד.

שהיא מגיעה כבר לקומה שלי וקוראת לי אני יוצא לבוש. מתנצל והולכים לחדר שלי.

היא נשפכת על המיטה ומספרת לי עד כמה היא עייפה. הלכתי והבאתי לה שוקולדים מסבתא, שהיא תאכל, לא אני. אני שמן.

אני משמיע לה את טוקיו הוטל, ומראה לה את מת'יו לאש האימו הדיווין של העולם הזה.

היא לא ממש מתלהבת, סתומה שכמותה.

שאני ממשיך להתלהב ממנו, ולא מקבל אף תגובה ממנה אני מבין שהיא נרדמה. היא חמודה שהיא ישנה. כיסיתי אותה וחזרתי למחשב. שמתי את אניה, שיעזור לה לישון.

כעבור שעה וחצי יש טלפון. אני עונה, ואני נפעם. זאת לא אחרת מאשר ידידת הנפש שלי. שנטשה אותי ששמעה שאני בערך אנורקסי בולמי (אני לא, אני סתם משחק בזה. כמו באש. זה מאגניב).

הייתה לנו שיחה של שעה. התגעגעתי אליה, והיא ממש חסרה לי.

הבעיה היא שאין לה יותר מקום אצלי בלב, ולא כי אני לא רוצה, אלא כי שהחלל שהיא השאירה אצלי נסתם במכאובים רבים. הוא מצולק, הוא אינו שמיש.

שהשיחה הסתיימה טלי קמה. נסענו אליה, שאני כל פעם מחדש רואה את חיי עוברים מול עיני מאחר והיא כמעט נכנסה במדרכה שלוש פעמים. אגב, הם ריקים מתוכן.

שהיינו אצלה היא התיישבה המחשב וכל העולם הפציץ אותה. אני שונא את זה שאני לא נחשב בחברה שלה. אני הידיד הכי טוב שלה, אבל אני לא קשור ממש לעולם שלה. שהיא יוצאת, היא לא לוקחת אותי. היא בכלל לא חושבת עלי.

וזה קרה שוב. וזה כאב לי, כי תחושת הבדידות שבי גועה בימים אלו.

בסופו של דבר לא יכולתי לסבול זאת והלכתי לראות טלויזיה. לא היה מה לראות. התקשרתי למתן והוא לא ענה לי. כך עשיתי 6 פעמים וכבר נכנעתי. עוד הברזה, עוד ערב שאני מת לצאת ואין לי עם מי.[

טלי כבר קבעה עם החברים שלי, היא הייתה אמורה לצאת עוד מס' ד'. אני במבט ריקני מתחיל לאסוף את עצמי מטה, ואז צלצול. היא מעבירה לי את הטלפון, מתן. הוא סיים את ארוחתו, אז קבענו איפה הוא יאסוף אותי.

חיכיתי חצי שעה, למרות שהוא אמר שהוא יבוא תוך 10 ד'. שנכנסתי לאוטו הוא היה בשוק, הוא אמר שממש רזיתי, שאני לא שמן. אמרתי שאני כן, אז הוא השיב ואמר שאני לא רזה, אבל גם לא שמן.

התחלנו לנסוע, שאיננו יודעים לאן. לא היו ממש הרבה אופציות, אני לא ממש אוהב ריקודים אז מועדונים לא באים בחשבון.

לאחר מחצית השעה מצאתי את עצמי בהרצליה. הלכנו לאירנה והתיישבנו לנו כמו זוג מפגרים על המדרגות שאנחנו שואלים את אחד השני מה עושים.

אז הוא מציע להתקשר לעוד ידידה, משותפת. מה שמפגר מאחר ואנחנו בהרצליה והיא בנתניה וזה אינו רלוונטי עכשיו, אבל התקשרנו. בתכנון שלה היא מתכוונת להגיע להרצליה. אז קבענו איתה.

היא הגיעה עם עוד מס' אנשים. חיפשנו מקום להיות בו, ובסוף הוחלט על מעין דאנסבר כדי לא להיפרד כי יש כאלה שרוצים לרקוד ויש כאלה שרוצים לשתות ויש כאלה (כמוני) שרוצים רק לא להיות לבד.

עשינו היכרות עם כולם ועיני נחתו על נערה מקסימה. היא קרנה, והיה לה חינוך מהמם והיא שבתה את לבי. שאלתי את נופר, יש לה חבר. נו, ההפתעה.

התיישבנו לשולחן וכל אחד בחר מה הוא רוצה. המלצרית הגיעה וזה הלך משהו כזה:

אולג: וודקה רד בול.

פליקס: היינקין.

מתן: קלסברג.

אני: אורגזמה!

מלצרית: -_-"

אחסוך מכם את שאר הפירוט, מאחר והוא לא מעניין.

אני פשוט החלטתי שאם אני כבר יוצא, ואורגזמה זה ממש טעים, אז למה לא לשתות? להסתפק בבירה? אז מה אם האורגזמה עולה פי 2, בכל מקרה יש מחיר מינמלי לאדם.

שהביאו את המשקאות אני חייכתי לעצמי. זה היה מתוק וטעים בדיוק כמו שזכרתי. שיחקתי עם כל לגימה בפה, להרגיש את מלוא החוויה מזה. זה פשוט ממש ממש טעים!

אז האנשים החליטו ללכת לרקוד. משום מה הם לקחו אותי איתם. בהתחלה התנהגתי למופת. בתור עמוד ריקודים, רק שאף אחד לא רוקד עליו.

ואז היה שיר שאני ממש אוהב, ואין לי מושג למה אבל פשוט עצמתי עיניים והתחלתי לרקוד. היה משחרר, היה כיף.

שפתחתי את עיני הבנתי שזאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאני רוקד בפומבי.

מסביבי הרחבה הייתה ריקה. מתברר שאני לא יודע לרקוד, אבל אני זז טוב. במיוחד שאני פוגע בכל מי שמסביבי.

אבל לא אכפת לי. היה לי כיף. ממש נהנתי.

במהלך הערב ניסיתי את כישורי הפלרטוט החדשים שלי על המדהימה שבחבורה. פעם אמרו לי שחבר זה לא קיר, אבל זה כן, אבל הוא לא היה שם, אז מה אכפת לי לנסות, מקסימום אני אצא חמוד.

בסופו של דבר, מאחר ואני וונאבי הומו, ישבנו ודסקסנו על אה ועל דא ואז פלטתי משהו על צרפתים ועל נטיית הרומנטיות המתבקשת שלהם (מאחר והייתה לנו מלצרית צרפתייה שפעלה די לאט ודיברה איתי די הרבה) ואם אני כבר מתלונן על איזשהו עם, אז למה שאותו אדם שאני מתלונן אצלו לא יהיה שייך לא?

אז כן, היא צרפתייה.

בסוף הערב, הלכתי לבקש את ת.ז שלי מהמלצרית כדי שאני אוכל לזוז הביתה. בזמן שהיא הסדירה את החשבון והחזירה לי את ת.ז שלי היא גם כתבה לי את המס' שלה.

כלומר, ממש נהדר לי!

אני רק צריך לטוס לצרפת ואני אהיה מסודר.

מה הקטע של עם צרפתיים?!

אבל אני לא אשתמש בו. היא גדולה ממני בכמה שנים טובות. ומה אני אגיד לה?

"בואי לאסוף אותי, אין לי רישיון"...?!

וכבר אמרו לי שאני טמבל, אבל לפחות טמבל טיפש.

 

עריכה:

שניה לפני השינה שכחתי להוסיף את הקטע הזה, אז אני מוסיף עכשיו:

בפיזור נפש עת חזרה הביתה:

רמזור:  ~אדום~

אני: "הלואווו אנחנו פה!"

רמזור:  ~אדום~

אני: "נו מה אתה עיוור?!"

רמזור: ~כתום~

אני: "נו?!"

רמזור: ~ירוק~

אני: "שחיינו, קנה משקפיים!"

מתן: Oo

אני: -_-"

רמזור: "...."

 

שחר. הלכתי לתלות כביסה, ואם כבר להשקות את הגינה,

אז בוקר טוב, ושיהיה לכם יום מקסים.

ולי? לי גם יהיה.

היה לי הערב אורגזמה!:P

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 7/7/2007 05:16   בקטגוריות אושר, אנורקסיה, אני והוא, בולמיה, ביסקסואלים, חלום אופורי, ורק רציתי לחיות, להיות אני, נאיביות, נטיות מיניות, אהבה ויחסים, אופטימי, פסימי, שחרור קיטור, צבא  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אז לעשות את "זה" בלי שום קשר לאהבה?


תמיד חייתי בגישה שנויה במחלוקת הנוגעת לסקס.

מצד אחד אין לי בעיה שאנשים עושים סקס. שיהנו להם.

אבל כשזה קשור אלי זה שונה. אני האמנתי שכל אחד שמתייחס לסקס בתור סקס, הוא חי בגישה לא נכונה.

בעיני רוחי היחס ל"זה" בתור סקס זה זלזול. לא אמורים לפנות לזה כאל סקס אלא כעשיית אהבה.

אני לא חושב שזה משהו כל כך זוטרי שאין להתייחס אליו.

במיוחד שזאת הפעם הראשונה.

זה צריך לבוא מאהבה, כביטוי האולטימטיבי. אין משהו יותר אישי שאתה יכול לתת לאדם מאשר את הבתולים שלך. הם חד פעמיים, הם יקרים מפז. מזכיר לי את הבתולים של ניטה סאיורי, הגיישה מזיכרונותיה של גיישה. עלות בתוליה שברו כל שיא עד... הנצח בעצם. אז הייתה מלחמה והכל הושמד.

אפילו לה, בתור גיישה הבתולים היו יקרים. ואצלה זה התבטא יותר בכסף מאשר בהרגשה כללית, אבל העיקר הכוונה.

אני מצטייר כאן לא טוב, כיצור פתאטי. אבל זה כרגע לא משנה לי מה תראו בי ומה תחשבו עלי.

אני בתול. מבחינתי זה כן ביג דיל. השעון הביולוגי שלי מתקתק לו ובנתיים כל השאר לא כאלה. למרות שבתיאוריה יש עוד אנשים רבים אחרים שאינם יודעים סקס מהו, ובניהם 2 בני הדודים שלי שגדולים ממני בשנה.

אבל שאני יוצא, וסביבי יש רק זוגות, זה כואב.

אני מתבגר מאוחר. ויש הרבה הסברים אחרים ללמה אני בתול. אבל אני חושב שהסיבות העיקריות הן שזה נובע מבחירה, והסיבה היותר משמעותית היא שפשוט אני לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה את זה.

אני סולד מהגוף שלי. אני ממש לא שלם איתו ואני לא יכול לגרום למישהו אחר לראות אותו.

הרעיון של עשיית אהבה מותנה בכך שיהיה לי אהוב. שהוא יאהב אותי חזרה. בכך החשש למראה שלי פחות יכאיב לי, כי הרי הוא אוהב אותי, המראה שלי לא אמור להזיז לו כל כך.

והייתי מאוהב. אבל זה לא התקיים ממש.

 

בימים אלו שוב עולה בי הדילמה האם פשוט לעשות את זה, רק בשביל לחוות את זה.

האם זה שווה את זה?

האם אני לא אצטער על כך בעתיד?

לא משנה מה אני אעשה, אני חייב להיות שלם עם זה לחלוטין. ואני לא שלם. אני מפוצל. אני לא יודע מה לעשות. לכן זו דילמה.

אני יכול לעשות את זה, עם כל החששות בנוגע למראה לי. אני יכול אפילו להנות מזה. אני יכול לרצות את זה שוב. אבל זה לא יבוא מאהבה. אני לא רוצה שבעתיד, שיהיה לי חבר אני פשוט אשווה אותו למה שהיה לי. אני גם לא אראה בזה כדבר כה גדול מאחר וכבר עשיתי את זה.

אדם אחד אמר לי פעם, שאם הייתה לו האפשרות הוא היה נשאר בתול עד שהוא היה עושה את זה עם חבר שלו, עד שהוא היה מאוהב. כי הוא עשה את זה עם בחור שהוא לא אהב, הוא עשה את זה רק בשביל לעשות את זה, הוא נכנע ללחץ החברה.

והרי זה לחץ חברתי. החברה לועגת לבתולים. לכן אנחנו מסתתרים ולא משוויצים בזה, כי האמת אין מה להשוויץ בחוסר ניסיון.

הייתה לי הזדמנות. החלטתי לוותר עליה. עכשיו יש עוד הזדמנות, ואם היא תתפקשש אז יש לי שלוש שבועות של בית ריק בשביל לעשות את זה.

אבל אני באמת לא יודע אם אני רוצה. אני שונא לחשוב שאני אהיה סתם משהו סתמי, חלק מהרגעת גחמה לאדם זה או אחר, אפילו אם זאת הגחמה שלי עצמי.

אני עדיין לא רואה את זה בתור גחמה שיש להרגיע. ברוך סנטה יש לי יד והיא מתפקדת טוב (סליחה על התיאור).

והזדמנות הספציפית הזו מלאה בייסורים. זה אמור להיות כך?

יכול להיות, בכל זאת אחת ההחלטות החשובות בחיים שלי.

או שלא?

אני סתם נאיבי מפגר שחושב יותר מדי?

נותן יותר מדי התייחסות לסקס?

אולי אני אמור להניח לזה ולעשות את זה רק בשביל הכיף בלי שום קשר לאהבה?

הרי היצורים היחידים שעושים סקס לא על מנת להתרבות הם בני אדם ודורבנים.

 


 

הייתה לי היום הארה רוחנית.

אני אפס. אבל אפס ממש חזק. עברתי במטבח, ובדיוק שחלפתי על פני התנור השעון שלו נמחק והתאפס. אני כל כך אפס שזה משפיע גם על עצמים אחרים.

 


 

בנוגע ללאבלי- הוא מתקיים. סופית. זהו. וישנם אנשים שנפצר מיכולתם להגיע, אבל אותם אני אפגוש בפעם אחרת (טל, וטל, ומתן אם לא תוכל להגיע).

אני ממש שמח. כי למרות ששקלתי לבטל את האירוע מאחר וחשבתי שאף אחד לא מתכוון להגיע, אני לא עושה את זה. הבנתי שכן באים אנשים, אפילו אם יהיו שלושה זה יהיה אדיר.

אני רק צריך להתחיל לקרצף את הבית. הוא גדול ומתפורר, מלוכלך ומגעיל, אבל נסתדר. חשבתי כבר על כיבוד. אנשים ישארו לישון, אני כבר לא יכול לחכות לבוקר. להכין ארוחת בוקר ענקית. הפולניה שבי כל יום מציעה לי עוד דבר שאני יכול להוסיף לתפריט.

אני ממש מקווה שאני אעמוד בזה כלכלית, מה שכן אני יודע שלאלכוהול לא יהיה לי גישה כלכלית. ומאחר ואני לא שותה זה מסתדר מצוין, אבל אם בא לכם להביא לעצמכם... תביאו מכפת לי.

אז אני מזכיר,

לאבלי ה-אירוע. יום חמישי, ה19.7.07 ואתם מוזמנים!

אה כן. המיקום- נתניה- הבית שלי- בקומה השניה.

לפרטים, מסנג'ר. אם אין לכם תבקשו.

 

רעיון טוב היה לסיים את הרשומה בלאבלי שלי, הפולניה שבי חושבת רק על האוכל שאני אצטרך להכין, וזה משמח אותי.

בתול או לא בתול אני אעשה לעצמי חתיכת לאבלי!

 


 

והרחבת עיקרון אישי. תצטרפו לטבעת התמיכה בנישואיי הומואים.

תודה.


 

ישמרכם סנטה,

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 1/7/2007 23:40   בקטגוריות נאיביות, lovely, בולמיה, אנורקסיה, ביסקסואלים, ורק רציתי לחיות, חלום אופורי, להיות אני, אהבה ויחסים, אופטימי, ביקורת, שחרור קיטור, סקס  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מוות, הלוויה, ביקור נחומים. יום שחור.


היום נקבר דודו של אבי.

הרגשתי מוזר, הרי רק לפני חודש ראיתי אותו חי, נושם, מהלך, מחייך, צוחק, אוכל, מחבק, וזה היה בבר מצווה של בן דודתי.

והיום? גוויתו הקרה, הנוקשה, חסרת נשימה, עטופה בבד צחור ירדה מטה. הוטמנה באדמה בשקט זועק הנקטע לחילופין ע"י בכי.  בכי רך, נוגע, משתק. בכי עדין של לבבות עדינים של אנשים מבוגרים שחיים מלפני קום המדינה. בכי של הבנה, של 'עוד אחד מצטרף לשאר'.

אני לא חושב שהוא סבל. הוא לא היה מחובר למכונות אך יחד עם זאת הוא לא היה מוכן למוות. יתרה מכך, אנחנו לא היינו מוכנים למותו.

ואולי כן?

הרי הוא עצמו בן למעלה מ90, אז מה ציפיותי? אין לי את ההבנה?

אני יודע שמוות זה חלק מהחיים, שמגדיר את סופם. אבל אני עדיין לא מסוגל לקבל את זה שאנשים מתים.

יש ידיעה, זאת עובדת חיים. אבל לראות אנשים שאני מכיר, שלפני שנייה היו פה ועכשיו כבר אינם? אני לא יודע אם אני בשל לזה. אני יודע שהם זקנים, אני יודע שהם עברו הרבה, אבל בכל זאת, אני לא יכול לראות אותם מתים, יותר מכך, אני לא רוצה לראות אותם מתים. אני מאמין שהם יהיו שם לנצח, זקנים, מקומטים, חכמים, נחמדים.

 

מלבד קיום הלוויה חשוכה זו הלכתי היום לניחום אבלים. אבלה. ידידה. אבל היא יותר מכך, היא הייתה יותר מכך.

היא ילדה שאני מכיר מגיל 4. היינו יחד בגן, ביסודי, בחטיבה ובתיכון לא היינו באותה הכיתה אבל שמרנו על קשר טוב, רק בסוף הוא התנתק. במשך 14 שנה אני מכיר אותה. היא הייתה משמעותית בעיני יותר מכל אדם, אבל זה בלשון עבר.

היה לה חבר. הוא לא חיבב אותי. היא בחרה בו. היא התנתקה מכולם ונשארה איתו.

קשר כל כך עמוק נעלם. אבל לא לגמרי. שנה שעברה סבא שלה, נפטר. סב שאני הכרתי אישית, שביליתי בחברתו לא פחות מאשר עם משפחתי. ככה היה הקשר שלנו, כל אחד מאיתנו הכיר את משפחתו של השני, במיוחד את הקרובה, והפכנו לחלק מהמשפחה של האחר.

שהיא התקשרה להודיע ישר הלכתי אליה. היינו יחד, ובהלוויה עצמה לא נכחתי, אבא שלה ביקש שאשמור על הבית כדי שלא יפרצו. אז שמרתי, הייתי נאמן למשפחה ועשיתי מה שביקשו ממני.

ועכשיו, אחרי שנה פלוס עוד סב שלה נפטר. את אותו הסב לא הכרתי טוב, לא ביליתי איתו, אבל זאת היא. למרות שלא דיברתי איתה מעל לחצי שנה התקשרתי אליה ישר. קבעתי איתה. הלכתי אליה היום. הייתי איתה שעות.

אני יכול אולי להתנחם בעובדה, שאני יודע להיות חבר. הרי אומרים שרואים מי החברים שלך ברגעי משבר לא? אז תפקדתי טוב. שמתי הכל בצד, את כל הנתק ואת זה שהיא לא התייחסה אלי לפני. זה לא חשוב, זה מזערי. היא זקוקה לי.

מאותו החבר היא נפרדה. אני רוצה לחדש איתה את הקשר, היסטוריה כזו לא כדאי לזרוק לפח. אני צריך לעשות הכל בכדי לשחזר את הקשר, וגם אם לא לחברים הכי טובים, לפחות לידידים.

 

כל היום הזה נזעק 'מוות' מכל חור. מוות שאני אישית לא התמודדתי איתו.

לי לא מת עדיין אף אדם חשוב. ותודה על כך.

המוות שכן נחקק בזיכרוני שהייתי קטן הוא מוות של בת דודתה של אמי. היא נפטרה בגיל 50+. אז, בהיותי בן 8 בערך זה נחשב גיל מבוגר, עכשיו לא.

ואני לא יודע למה זה נחקק, אולי בגלל התגובה של כולם, בשל היותה צעירה במותה. עד היום אני מרגיש שיש לי קשר מיוחד אליה, למרות שאני לא ממש הכרתי אותה ואני זוכר את מראה יותר מתמונה מאשר זיכרון אמיתי.

אני לא יודע מה יקרה כאשר אחד הקרובים שלי ימות, או גרוע מכך, אחד מהסבים שלי.

אני יודע שהם מבוגרים, אני יודע שהם לא יחיו לנצח אבל אני פשוט לא רוצה בזה. זה רחוק ממני. אני רואה אותם נהיים יותר ויותר חלשים עם כל שנה, אבל אני אוהב אותם. אני לא רוצה במותם. במיוחד שאני לא מורגל לו, שאני לא אדע מה לעשות.

אני בר מזל. בן 18 וחצי וכל יקיריו בחיים.

אבל בגלל זאת, אני חש פגיע. אני לא אדע מה לעשות עם עצמי כאשר אני כן אצטרך להתמודד עם המוות פנים מול פנים. זה מעולם לא קרה לי, לא שאני הייתי צריך להתמודד. זה תמיד היה רחוק ממני, להביע נחמה דרך עיני ולהמשיך הלאה.

בבגרות שלי לא עברתי מוות. אין לי "חוויה" כזו. אין לי משהו שאוכל לפעול על פיו,

ואיזו בגרות זו אם איני יודע להתמודד עם מוות?

או שאולי הפכתי אדיש למוות? מאחר והוא לא הגיע אלי? מאחר והוא לא השפיע עלי?

אני חש קור בנוגע למוות. אני חש שאני קר כאדם בנוגע לנושא הזה.

אני זוכר שנודע לי בכיתה י' שאחד שלמד איתי ביסודי עבר תאונת אופנוע ומת.

השכבה בכתה. אני לא. כל מה שחשבתי זה שהוא אידיוט, שהוא נסע בלי רישיון, ובלי קסדה, ולכן זה מגיע לו.

מה גם העובדה שהוא התעלל בי פיזית לא כיבתה את האשם. הוא גרם לי לשנוא את עצמי. הוא גרם לי להתפלל למותו. אז המוות שלו הגיע מאוחר, אבל לפחות הגיע.

אני לא בכיתי. אני לא הזלתי דמעה. לא חשתי עצב. לא חשתי שמחה, הייתי אדיש. הוא מת. מה חבל.

זה קרה לי שוב השנה. אחד מהשכבה שלנו נהרג בתאונה. הבחור למד איתי ביולוגיה. הבחור לא סבל אותי והיה יורד עלי. אני מצדי לא סבלתי אותו גם.

ושוב שכל השכבה בכתה והתאבלה, אני לא חשתי כלום.

 

אפילו אם זה אני. לא אכפת לי למות. אני לא חושב שיהיו הרבה עצובים, אני לא חושב שלמישהו יהיה אכפת. אני לא חושב שישימו בכלל לב.

אנשים שאני לא פוגש, פשוט לא ישמעו ממני. הם ישכחו אותי במהרה.

 

אז האם אני אדיש למוות? בגלל מה שעברתי ולא עברתי?

האם לא אכפת לי מהקיום האנושי?

האם אני קר ולא רגיש?

או שכל ניסיוני האישי עם המוות נפל על אנשים שהוגדו בצורה זו או אחרת בתור "אוייבים" שלי ולכן לא בכיתי עליהם?

ואם כן, אז מה עם הסב של ידידתי?

הוא לא היה אוייב. הוא אהב אותי. אני אהבתי אותו. החיוך שלו חקוק לי במח.


 

וסתם משהו לא קשור,

היום צרחו עלי שאני הרזתי. יותר נכון גערו בי להפסיק את הדיאטה. האמא של הידידה שלי. שהיא כמו אמא שלי. היא אמרה לי שאני נעלם. אם היא רק הייתה יודעת איזו "דיאטה" אני עושה, היא בכלל הייתה מתפחלצת.

אבל אני לא. אני פשוט בעל פחות נוכחות. הלוואי והייתי נעלם. אני אפילו לא רזה, אז אני לא מבין אותה.

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 28/6/2007 00:15   בקטגוריות מוות, אנורקסיה, בולמיה, ורק רציתי לחיות, חלום אופורי, להיות אני, פסימי, שחרור קיטור  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
66,885
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , פילוסופיית חיים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDum Dum Philosophy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dum Dum Philosophy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)