אני לא יודע איך להגיב לזה. אי אפשר לקבל את זה.

חשבתי שזה כבר נסגר, שזה נחתם. אבל שוב, זה נפתח.

ירדתי למטה, אבא קרא לי למעלה. מלמלתי בעצבנות ועליתי.

אני: "מה?!"

אבא: "מה אתה נובח?"

אני: "הייתי כבר למטה!"

אבא: "אבל קראתי לך."

אני: "לכן עליתי חזרה....

"מה אתה רוצה?"

אבא: "אתה מסוגל לטוס איתנו?"

אני: "מה?"

אבא: "אמא החליטה שהיא לא טסה, אני לא יודע. אתה יכול לטוס?"

תחושת חוסר אונים חלחלה לתוכי ומילאה אותי. חשבתי שסיימנו את זה. היא ניצחה. אני נשאר בארץ כאשר כל המשפחה מבלה באירופה.

אבל לא, היא שוב מתחילה. ושוב שיש לי עבודה, ואני פשוט לא מסוגל לזה.

אני לא יודע מה לחשוב, אני בכלל לא יודע אם אני רוצה לחשוב. מחשבות מעלות ציפיות, ומה יקרה אם הציפיות שלי לא יתממשו? לשני הצדדים?

אני כבר לא יודע כמה פעמים זה התהפך, כמה פעמים בכיתי על זה, כמה פעמים כעסתי על זה, כמה פעמים קיבלתי סטירות לחי מזה, כמה פעמים זה העמיק עוד יותר התהום ביני לבין אמא.

עד מתי היא תמשיך עם זה? לא נמאס לה? לי נמאס כבר אחרי הסיבוב השני. את השלישי והרביעי עשיתי בחוסר חשק.

אני לא אשרוד עוד סיבוב.

אני לא יכול להרשות לעצמי לטוס. אני כבר מצאתי עבודה. עבודה שקיבלה אותי, ואם יש דבר אחד שאני יודע, זה שהבוס מחפש עובדים כי הוא צריך אותם. ואני עובד שלו, שתופס מקום לאנשים אחרים שרצו את העבודה אך לא יכלו לקבלה כי אני כבר מתפקד בה.

זה לא כמו פעם שעברה, עכשיו אני כבר עבדתי.

אז התקבלתי, אבל אז אמא אמרה שהיא לא טסה ואני טס, אז התקשרתי לבוס ונאלצתי לוותר עליה. רק אחר כך התברר לי שזה היה סתם תרגיל של אמא במלחמה נגדי, והיא כן טסה. מה שהשאיר אותי מובטל.

אז גם היה זמן, עובדה מצאתי עבודה חדשה. אבל עכשיו לא כמו אז אני כבר עבדתי. אני לא יכול להתקשר לבוס ולהגיד לו "טוב תקשיב, אני מצטער שתפסתי לך מקום אבל אני עוד 8 ימים טס לחודש לאירופה אז תודה וביי"

הוא מסתמך עלי.

למה לעזאזל היא עושה את זה? והאם היא עושה את זה דווקא לי או שפשוט היא מעין יצור אשר רב עם כולם, כולל אבא שלי?

מספר פעמים הוא בא והתלונן עליה אצלי, מספר פעמים לא היה לי כוח לזה. הוא לא היחידי שסובל. למרות שהוא אומר שהוא סובל הכי הרבה.

אמרתי לו מספר פעמים שפשוט יתגרש ממנה. הוא ענה לי שלא מתגרשים בגלל שרבים.

סליחה אבל, בגלל מה מתגרשים? כי כל כך טוב?

הרי לא משנה מה קורה, זה מוביל לריבים, ואז מתגרשים.

אני לא מסוגל לזה יותר. שיפסיק לפנות אלי עם הבעיות שלו, הוא לא מבין שיש לי גם בעיות ממנה? שיפתור אותן לבד. הרי זה מה שאני עושה.

הוא לא עוזר לי, למה שאני אעזור לו?

שיתגרשו. נראה לי זה יהיה הדבר הכי טוב עלי אדמות.

אמא החליטה שהיא לא טסה, כי היא רבה עם אבא. על מה? על צלחות שהוא לא שטף או משהו. משהו זוטרי, אבל זאת אמא שלי, אין דבר קטן הכל זה ענק ענק ענק ובמיוחד שהיא המסכנה.

לא יודע, אני פשוט סולד ממנה. אני לא יכול לאהוד אותה, אני שונא אותה. הרי היא לא עושה כלום בבית, היא לא עובדת והיא אפילו לא מנקה משהו. היא רק מתלוננת. יושבת מול הטלויזיה ורואה אופרות סבון ישראליות גרועות שאני לא מבין מי המפגר שאישר להן את השידור.

מה יבטיח לי שהיא לא שוב תשנה את הדעה שלה וכן תטוס?

אני לא יודע מה לעשות.

להתפטר?  לא להתפטר?

ואם אני אתפטר והיא בסוף תטוס- אני אהיה תקוע בלי עבודה בלי כסף בלי כלום במשך חודש שלם.

ואם לא אתפטר והיא לא תטוס- אני אצטרך להישאר בארץ.

מה שלא טוב מכל בחינה. אני לא יכול להיות איתה. והיא לא איתי. לכן היא החליטה שאני לא טס, מאחר והיא לא תוכל לסבול אותי חודש באירופה.

 למה היא עושה לי את זה?

למה היא שוב משחקת?

אני כבר הרגשתי יציב.

הייתי די יציב נפשית, השלמתי עם הכל, חשבתי שיהיה לי חודש של שחרור ממנה, שאני אהיה מאושר, שתהיה לי עבודה ותהיה לי עצמאות.

למה היא הורסת את זה?

שוב?

ומה רציתי? רק שקט. שתעזוב אותי במנוחה.

אבל היא לא יכולה, היא חייבת לשחק, היא חייבת להרוס אותי ולדרוך כמה שיותר.

פעם אחת התפטרתי בגללה, מאחר וחשבתי שהיא לא טסה ואני אטוס במקומה, אז זה יקרה פעם שניה.

אני אתפטר ואז היא תטוס. היא תהרוס אותי שוב. היא אוהבת את זה, היא חיה בשביל זה, זה נותן לה הנאה.

הייתי שמח, הייתי יציב, עכשיו כבר לא.

היא שוב משחקת. היא שוב הורסת, החיים שוב טובעים לי.

אני לא יכול לצאת בהכרזות, אני לא יכול לחשוב, אני לא יכול לחלום. אני אתפטר ואחשוב על לטוס, ואז אני לא. אני לא אתפטר אני לא אטוס והיא תשאר ותגרום לגיהנום להיראות כמו בריכת ילדים.

ואולי להתעלם?

הרי היא בטח תשנה שוב את דעתה, הרי אין מצב שלא. לפי כללי המשחק היא אמורה להשאיר אותי בלי כלום ולטוס, אז אולי אני לא אעשה כלום ואז היא תטוס בכל מקרה?

ואם אני לא אעשה כלום והיא לא תטוס ואבא שלי יגיד לי שאני טס כי אם לא אז הוא מפסיד אלפים, איך הודיע לבוס שאני טס?

אני רק רוצה לעצום את העיניים ולהפסיק לנשום. אני רוצה להיות כחול, קר. דומם.

 23:00 עריכה:

אחרי חשיבה משנית, הגעתי למסקנה שעד כמה שהמוות הכחול והמגניב שלי יכול להיות מקסים,

עדיף לנשום.

אז אני לא מתייחס לזה.  עוד משהו שאני מדחיק בכדי להישאר אופטימי.

בסוף כל ההדקחות יתפוצצו. מה שיהיה ממש אירוני, כי אז אני בעצם אמות מאופטימיות.

החיים כל כך מקסימים ופשוטים שאתה לא חושב על כלום, לא דואג מכלום ולא חושב.

ושוב עריכה:

מצחיק עד כמה מר קיא של שוקולד יכול להיות.

אז אולי אני לא מצליח להדחיק משהו. לפחות אני מקיא.

ממחר אני פשוט לא אוכל גם. פתרון מוצלח יותר