כל כך חבל לי. חשבתי שזה ימשך. קיוותי שזה ימשך. רציתי שזה ימשך.

כל כך רציתי להמשיך ולכתוב פוסט אופטימי. ושחזרתי מהמכללה חשבתי מה לכתוב, היה לי נחמד.

אבל לא.

זה נגמר. מהר מידי אכזרי מידי אלים מידי.

אני לא יכול להיות אופטימי, פשוט לא.

כי גרעין כל הרוע שבחיים שלי, הבסיס לכל הדיכאון, התסכול והאי היציבות הנפשית כולם קשורים בבית. כולם נובעים מהבית.

ולשם אני תמיד חוזר.

זה החזיק מעמד עד הצהרים. בצהרים ישנתי. אחותי באה ואמרה לי לבוא לאכול. לא רציתי, ישנתי.

אז היא פשוט צרחה לאמא שלי שאני לא רוצה. ואז אמא שלי צרחה עלי.

וכל הסיטואציה נראת קטנה וחסרת חשיבות, אבל זה כל כך דימוי קטן לכל מה שהולך בחיים שלי.

אמא התחילה לצווח עלי והחליטה שהיא אוסרת עלי להיכנס למטבח.

היא הגיעה למסקנה שמאחר ואני לא אוכל את האוכל שהיא מכינה (וסלחו לי, אבל אי אפשר להגיד לדברים שהיא מכינה 'אוכל'. אפילו אי אפשר להגדיר אותם בתור אוכל. זה נמצא תחת הקטגוריה 'רעיל' בארון הניקוי. ולא שאני ילד, אבל אני בכל זאת מרחיק את הידיים שלי) אז אני אוכל את העוגות שלה. (וזה אגב רעיון יותר טוב, הם קנויות) אבל אני לא. אני לא זוכר בכלל מתי אכלתי עוגה או כל דבר מתוק. אני לא זוכר את טעם השוקולד.

האחיות שלי הן שאוכלות את זה. אבל זה לא משנה. לא לאמא שלי. אני השמן בבית. אז אני אשם. אני אוכל את הכל. האמת אינה רלוונטית. אני השעיר לעזאזל.

וכל כך נמאס לי מזה, כל דבר אני אשם. האחיות מעונות קדושות, אמא ה'.

די כבר. תנו לי מנוחה. הכל כל כך דפוק. האחיות לא עוזרות, רק תורמות להלהיב את האש שאמא יוקדת מהנחיריים שלה עלי. ואני לא כזה. אני לא עושה להן כלום. שהן מבקשות משהו אז אני נותן. ונכון אני לא אח מושלם, אבל למה להיות זונה כלפי?

תיעוב משפחתי. כל כך מחכה לרגע שאני אוכל ללכת הלאה בלי להסתכל לאחור ולשכוח אותם לתמיד. כי אני אעשה את זה.

שאבא חזר מהעבודה אמא המשיכה בתלונות שלה עלי,

"אתמול בצהרים הוא אכל רק 3 חתיכות פסטרמה, ערב הוא לא אכל. בוקר הוא לא אכל וצהרים הוא לא אכל, אז מה הוא כן אוכל?". (נחשתם יפה ילדים, את העוגות שהאחיות אוכלות)

נחמד שאמא מודעת לכך שאני לא אכול. רק כמו כולם, מאחר ואני שמן עניין האנורקסיה, והסיכוי שאני לא אוכל, לא יכול לעלות על הדעת.

ושוב הוא שותק. והיא מתנפחת יותר. ומלהיבה את עצמה יותר, ונכנסת לסרטים ואני אוכל את זה ואני אוכל ההוא רק לא מה שאני אמור לאכול, אני טורף את כל הבית בזמן שהיא בחדר שלה למעלה. היא "שומעת" אותי. אז היא לא רק פסיכית עיוורת, היא גם חירשת.

והוא שותק.

ואז פשוט משום מקום היא מפליצה (לא באמת, אז לא הייתי כותב לכם. אז הייתי קליינט של זק"א) שוב את הנושא של אירופה.

דייייייייייייייייייייי!

תפסיקי כבר! שתחליט, טסה, לא טסה, טסה, לא טסה, טסה, לא טסה. ואני? אני לא אהיה איפה שהיא תהיה. זה היא הבהירה לפני חודשיים. היא גם לא חושבת שאני צריך לקבל פרס ולטוס.

איזה פרס?!

אני טס כי היא נשארת בארץ. אמרתי לה, תטוסי, אני אשאר, די, לכי.

ואז היא אמרה שהיא מנתקת את החשמל ואת הגז ואת הכל ואני אשאר בלי כלום. בלי בית בלי כסף בלי אוכל. לא חדש.

"בסדר, אני אסתדר, כבר לא אכפת לי".

אני אגור ברחוב, בכל מקרה אני עושה את זה.

ובאמת שלא אכפת לי. כבר אין לי כוח לריב איתה. אני עונה לה בעוקצנות כמו שאני יודע. אני כל כך עייף מהכל. ומה היא תעשה? תזרוק אותי מהבית לשם השעשוע?

שתשעשע. היא בכל מקרה עושה את זה. יש לי פה גדול. ואני מתחיל להפסיק לצנזר את עצמי עליה, להפסיק לשים לב למה שאני אומר, לפלוט ישר.

זה רק מרתיח אותה יותר. אבל שתרתח.

אני לא מסוגל יותר. פשוט מאוד, לא יכול יותר.

והיא תשנה את הדעה שלה עוד מליון פעם בנוגע לטיסה. ובסוף היא תשאר. או שאני.

היא כאילו מחפשת לריב? מה לעזאזל היא רוצה ממני?

טוב, אז עברו כמעט 24 שעות, פוסט חדש. חחח

אני בטח מעיק על כל אלא שמנסים לעקוב אחרי הבלוג שלי.

יש כאלה נכון?

אם לא אז אל תענו, נעים לי לחשוב שיש, שאני חשוב ומעניין.

למה תמיד שאני חושב על משהו המציאות הופכת את זה לגמרי?

כלומר זה משעשע מישהו? (חוץ מאשר את ה', מלאכיו, פיית השיניים וסנטה)

בתחילת החודש כתבתי פוסט שבו סיפרתי איך שאני מרגיש שאני צועד יש לתוך דיכאון. קליני, כמו שהיה לי.

חשבתי שאם אני מדבר על זה, ואני מודע לזה אז זה לא יקרה. זה יעלם.

אז חשבתי.

היום טלי ביקשה ממני לבוא אליה. והיא במצב די קריטי כי היא נפרדה מהחבר שלה, של שנתיים וחצי.

הלכתי למצוא בגדים.

מה גיליתי?

שאם אתם מורידים 11 קילו, לא ממש תמצאו משהו שלא יהפוך אותכם לאוהל קרקס מהלך.

בסופו של דבר מצאתי והלכתי אליה.

החלטתי שמכוון שהיא בדיכאון היא צריכה לאכול, כי היא לא אכלה כל היום. צריך להכניס לה פחממות לגוף בכדי להרים לה את רמת הסירטונין בגוף. (צבוע מצידי אה?)

 באתי אליה, נכנסתי אליה לחדר וזה היה נורא. הרגשתי כמו שאני מסתכל במראה. היא לא הגיבה ממש, ושהיא הגיבה אז היא אמרה עד כמה שהיא הולכת להיות לבד, ושאף אחד לא אוהב אותה ולא יוכל לאהוב אותה ושמעכשיו ועד ליום מותה אין יותר שום טעם לכלום.

זה אני.

זה מפחיד. אני בעצמי לא יודע להילחם בזה בשבילי אז איך אני יכול בכלל לבוא ולהילחם איתה בשבילה? לעזור לה לצאת מזה?

אחרי שכנועים מרובים הצלחתי לשכנע אותה ללכת לאכול. נכנסו לאוטו ונסענו לאזה"ת.

ולאיזו מסעדה הלכנו?

מקס ברנר.

כמובן, הרי אני לא אוכל אז אם כבר הולכים למסעדה למה לא למסעדה הכי משמינה ביקום?

הרגשתי כל כך כלוא. היא ידעה שלא אכלתי. ולא היה לי מה להגיד, הרי אני זה שהרצה לה שהיא צריכה לאכול, אז איזה תירוץ אני כבר יכול להביא?

ולמה דווקא למקס ברנר? אין שם שום מקום לדיאטה.

מעולם לא חוויתי את זה. כל הנסיעה אני מרגיש בחילה שרק מתגברת שאנחנו קרבים יותר ויותר. החששות, הפחד האימה. אוכל. שוקולד.

אני לא רוצה.

אני שמן. ופעם אחת בחיים שלי אני רוצה להרגיש שמישהו אוהב אותי כמו שאני.

אבל אין דבר כזה. אי אפשר לאהוב אותי כמו שאני מכוון שאי אפשר להימשך אלי כמו שאני.

נכנסו למקס ברנר.

התיישבנו. הביאו תפריטים. דפדפתי. בידיים רועדות. תרתי נואשות אחר משהו הגיוני בשבילי למצב שלי. לא מצאתי. רעדתי יותר. ועבר כבר המון זמן, ועברתי שלוש פעמים על התפריט.

הרגשתי כמו לובסטר באקווריום שבאים להוציא אותו לבישול.

היא שאלה אותי למה אני רועד, אמרתי שקר לי. ובאמת היה לי קר אבל לא רעדתי בגלל הקור.

אני פחדתי לאכול. אני פוחד לאכול. אני לא רוצה לאכול. במיוחד לא שם. לא במקס ברנר, למה דווקא לשם היא רצתה ללכת?

והיא לא הסכימה שאני לא אקנה כלום, והיא לא הסכימה שאני אקנה איתה משהו ואני אבהה בה שהיא אוכלת.

בסופו של דבר היא לקחה משהו מוזר כזה עם מלא שוקולד וכל מיני ואני מוקה.

זה היה מתוק מידי.

כאילו לקחו שוקולד והמסו פנימה (דה, מקס ברנר).

והביאו לי את זה בכוס חיבוק. שלא היה לי מושג איך שותים איתה. זה נראה כמו ביצה אופקית.

ישבנו שם ודיברנו בין בחילה ובחילה ומחשבות אובדניות שלי.

והעמדתי אותה על מקומה. אין לה מה להרגיש שהיא לא מושכת ושאף אחד לא אוהב אותה.

היה לה חבר שנתיים וחצי.

בחודשים שהם היו פרודים היה לה רומן.

במקביל לזה היו 2 בחורים שרדפו אחריה. ועכשיו?

עכשיו היא יצאה כבר לשני דייטים עם בחור אחד. מחר יש לה עוד דייט עם בחור אחר, ומאחר והוא שומר שבת אז בערב יש לה דייט עם אדם שלישי. יחד עם זאת יש לה את בן דוד שלי ששידכתי לה בגלל הלחצים שלה.

ולא, אף אחד לא נמשך אליה ולא רוצה אותה.  

והיא נפרדה מהחבר שלה רק בשישי. לא עבר אפילו שבוע ויש לה כבר 4 מחזרים.

כל כך קנאתי. אני עדיין מקנא. איך יש לה את הזכות הזו בכלל לבוא ולהגיד שאף אחד לא רוצה אותה?

אם היא רק הייתה זזה הצידה ורואה מהצד...

יש אנשים שלא מקבלים אף אחד. שבאמת אף אחד לא נמשך אליהם. (ואני לא מנסה לרמוז שזה עלי או משהו... -.-)

וזה מה שחשבתי כל הזמן ששיפרתי לה את מצב הרוח. מס' הפעמים שצחקתי וחייכתי, סובבתי את הראש והכל נמחק הייתה אדירה.

אז הבנתי. הרגשתי שאני לא  בדרך להיכנס לדיכאון, אני כבר בדיכאון. חשבתי שזה לא יקרה אבל זה קרה.

ואני תקוע. אין לי שום דבר לעשות בכדי לבטל אותו.

אני לא יכול למצוא עבודה כי אני טס לחודש.

אני לא יכול לעזוב את הבית כי אין לי עבודה.

אני לא יכול למצוא חבר/ה כי אני מכוער. כי אני לא מושך. כי אני שמן וכי אני משקפופר.

אני במעגל שמזין את עצמו מבפנים ומחזק את עצמו.

והכל, הכל כל כך לא שווה כלום. אין טעם לשום כלום. אני תקוע.

אני רוצה להיעלם.

אין מי שנמצא פה בשבילי. אני זקוק למישהו/י. אבל אין.

הייתי אומר שאני גוויה מהלכת, אבל אני לא מסריח. רק מרקיב. מבפנים.

לשמור על חזות אחידה. לחייך. להצחיק אנשים.

כי בזה אני טוב. אני לא דיכאוני, לא אובדני, אני מצחיק. אני חייכן. אני אשליה.