אז לאחר ליל אמש חזרתי ב12 הביתה. ההורים שלי לא היו בבית, מה שהיה טוב כי אז לא היה צורך בלריב על להיכנס חזרה.

לא היה נראה שאכפת לאחיות שלי. וזה עצוב. כבר לאף אחד במשפחה שלנו לא אכפת מהשני. בשל כל הזוועות הפכנו לאדישים. אנחנו נלחמים בין עצמנו בלי אף רצון לעזור או להבין. אין לי מה לחפש רחמים אצלהן, הן רק גורמות ליותר צרות. זה איש איש לעצמו, תחת זעמם של ההורים ושאר העולם. יש מעין שתיקה טבעית כזו שהתפתחה במשפחה, שאחד סובל כל השאר שותקים. מתעלמים. יותר קל ככה. לדאוג לתחת של עצמך.

ולחשוב שיש אנשים שאפילו לא יכולים להתחיל להבין את המצב כי אצלם זה כל כך שונה. אצלם המשפחה בסדר, אצלם הכל תקין. אוהבים אותם ומראים להם את זה. חינכו אותם כמו שאמורים לחנך ילדים ולא ככלבי קרב.

ואלו שכן יכולים להבין, שהם הכי קרובים למצב שלי פשוט אדישים כלפי. גם כן אחיות.

משפחה.

חא. אמורים להיות הדבר היקר ביותר. וזה נכון, כי אני לא יכול בלי הסבים שלי. והמשפחה זה אחד הדברים הכי יקרים לי ושאני רב איתם אני מנסה להבליג ולסדר הדורים.

אבל לא עם המשפחה הקרובה. הם כבר הפסידו אותי. הם לא ראויים לי. אני לעולם לא אוכל לסלוח להורים שלי על מה שהם עשו לי. וכלפי האחיות שלי יש לי גישה של אדישות. הן חיות. אז?

לצהרים הכנתי פשטידות. לא אכלתי. יותר מידי סלידה פנימית מהכל. האחיות אכלו. האחיות נהנו.

אחר כך הייתי במחשב לחליפין בזמן שהוא החליט לעבוד.

ולמרות הכל היה בסדר. כי היה שקט. כי ההורים לא בבית. כי אמא לא בבית.

ואז הם חזרו. ואז הצעקות. והתמיהה על היותי בבית.

אמא שלי צרחה עלי. שאכלו לה יותר מידי אוכל (...?!) ואני לא אכלתי. אבל זה לא משנה. כבר שנים שאני אשם בהכל, במיוחד שזה קשור לאוכל. כי אני שמן. אז היא לא מאמינה לי כבר. כי פשוט ה11 קילו שירדו ממני נבעו באכילת יתר.

והיא המשיכה לצרוח.

ניקיתי את הבית. שטפתי, רחצתי, עשיתי כביסה, הורדתי, תליתי, ניקית כלים כי האחיות שלי לא עשו את זה ובתכל'ס הרגשתי כמו חתיכת ליכלוכית.

אז אם כבר, מגיע לי נסיך.

שמעת סנטה?

נסיך!

באמת שאין לי כוח אליה. היא מרוקנת ממני את כל הכוחות. ואני החלטתי בפני עצמי החלטה שאמרתי שאני לא אזכיר פה עוד כי פתרתי אותה בתיאוריה.

אני מפסיק לאכול. בסופו של דבר אני ארזה, ואז היא תראה שלא אני זה שאוכל הכל. היא תראה אותי גוסס בפניה. ולא יהיה לה אכפת, והיא לא תאשפז והיא לא כלום.

אני אגרום לה לקבור אותי. לאט לאט אני אגסוס ואהרוג אותה. הבן היחיד שלה יהפך לצל שהיא עשתה ממנו.

שתי ציפורים במכה אחת, אני מת והיא סובלת.

מלחמת המוות לי מתחילה.

בהצלחה לי, הלוואי וזה יתגשם.

הבנתי. הבנתי למה אני מרגיש שאני צועד ישר לתוך דיכאון. כי זה נכון. ואני יודע למה. ואני יודע מי אשם.

אני.

בגלל שאני יצור דוחה, מגעיל, אגוצנטרי, לא מתחשב, רמאי, רדוד, מעורר סלידה ובעיקרון חתיכת בנזונה, פסולת אנושית.

בגלל מה שאני עשיתי לו. ו"לו" זה לבנאדם היחידי שאהב אותי באמת. שנתן לי את ההרגשה הזו והוכיח אותי על טענתי שאף אחד לעולם לא יוכל לאהוב אותי. הוא זה שנתן לי חלומות הוא זה שגרם לי להאמין בחלומות והוא בעצם היה הדבר המושלם ביותר שנתקלתי בו. הוא עשה לי רק טוב.

ואני?

אני לא עשיתי לו שום טוב. אני רק דיכאתי אותו ותסכלתי אותו. לא היה לי את הידע והניסיון, מה שיצר פער בנינו.

הוא היה פרח. הוא עדיין פרח. אבל באותה התקופה הוא בדיוק התחיל ללבלב, ואני? אני רק תקעתי אותו. החזקתי אותו מאחור, מנעתי ממנו להמשיך הלאה, הסטתי אותו מהדבר החשוב באמת. עשיתי לו רק רע.

לא שהוא יודה בזה, הוא לעולם לא היה מודה בזה, הוא היה מאוהב. וכשאתה מאוהב, אתה פשוט מסונוור ואתה מאבד כל שיקול דעת נכון.

ואולי לא עשיתי לו רע, אולי זה היה רק בראש שלי, כי אני מעוות. כי אני פחדן, כי אני לא ראיתי את עצמי בתור מועמד טוב לאהבה שלו. אני בזבוז.

בכל אופן אני הייתי צריך לסיים את זה. החיים שלו התחילו להסתדר ואני כאמור הייתי ההפך הגמור מסדר, והרגשתי שאני רק פוגע בו. אז פגעתי בו. עשיתי הכל בכדי שהוא ישנא אותי. הגבול בין אהבה לשינאה דק מאוד, ומאחר ולא היה נראה שהוא יתגבר עלי הייתי חייב שישנא אותי. זה יעזור לו, שיוצא את הכל בשינאה כלפי וימשיך לפרוח.

אז רצחתי אותו מנטלית. ואז ניסיתי לרצוח את עצמי פיזית, לא עבד (כן כן, אני יודע- ההפתעה...) אז רצחתי את עצמי מנטלית. לא לפני שהתאבלתי במשך שלוש חודשים שכל לילה רק הייתי בוכה וכל הזמן הייתי חושב עליו, ועד כמה שאני רע, ושנאתי את עצמי. סלדתי מעצמי, אני פשוט יצור נוראי.

חשבתי שבזה שאני רוצח את הרגשות שלי אני אהיה בסדר. וזה עבד באיזשהו מובן, קרוב לשנה, השנה הזאתי, לא בכיתי עליו. התגעגתי, והרבה זמן הייתי חושב עליו (מה ששוב היה מעלה בי את רגשות השינאה העצמית והסלידה ממני) אבל לא בצורות מטורפות כמו שהיה אז.

וזה היה נחמד. כי בפרק הזמן הזה אני השלמתי עם עצמי לגמרי במיוחד עם הנטיות שלי. וסיפרתי ל2 חברים שמצאתי אותם מועמדים ראויים (אחד איכזב קשות, השניה לא). וממש שיפרתי את עצמי בתור אדם. הפסקתי לשנוא את עצמי כל כך.

אבל מעולם לא יכולתי להמשיך הלאה. אני פשוט לא יכול לסלוח לעצמי. אני פשוט רע. רוע טהור.

ואז הגיעו הזמנים שיכולתי לדבר עליו וזה היה גורם לי קצת עצב, וקצת געגוע. והמון המון שינאה עצמית. אבל דיברתי עליו. והיה משהו מנחם בלהיזכר בו. אבל תמיד, לא משנה מה, תמיד, תמיד אמרו לי שאני טיפש. פשוט מאוד טיפש. שדבר כזה לא זורקים.

כזאת שיחה הייתה לי בערך לפני חודש עם א'. זה היה בלילה. ואז היא אמרה לי שאני טיפש. כמובן.

אבל אז היא המשיכה ואמרה שאני ממש טיפש, כי אהבה כזו לא זורקים. כי יש אנשים בעולם שלא זוכים לקבל שליש ממה שהיה לי ואני פשוט זורק את זה. אף אחד לא הבין אותי. אף אחד לא ראה אותי בתור מישהו שבאמת עיקב אותו, כולם אמרו שהוא אהב אותי ולכן זה לא משנה. אבל זה כן. בגלל שאני אוהב אותו בגלל שאני יודע שאני עיקבתי אותו, בגלל זה הייתי צריך לשחרר אותו. שישנא אותי. שימצא מישהו שווה.

אבל באותה שיחה קרה לי משהו שלא היה לי כמעט שנה. באותה השיחה פשוט נשברתי. ואני לא יודע למה.

כל המחסומים נפרצו, כל ההגנות, כל ההדחקות ואני בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי. כאילו ריכזו בכי של שנה בבכי אחד, בכי תמרורים שלא הפסיק. ובאותו לילה לא ישנתי. באותו לילה בכיתי. כמו אז, כמו שהיה באותם שלושת חודשים.

ומאז, לא חזרתי לעצמי. כי אני חשבתי עליו כל הזמן. אני עדיין חושב עליו. במיוחד בזמן האחרון.

ואני שונא את עצמי. אני מתעב את עצמי.

ואתמול זה הגיע לשיא. הבאתי את עצמי למצב של סלידה כל כך עמוקה ממני שהייתי חייב להקיא, הלכתי להקיא ואז נזכרתי- לא היה מה להקיא. לא אכלתי כלום כל היום כי חשבתי עליו.

ולא היה לי עם מי לדבר, והייתי זקוק לזה, אבל לא היה.

אז הלכתי למיטה. ואז הרגשתי את זה. אותה הרגשה שמלווה אותי כבר חודש שאני שוכב במיטה. הרגשה של חוסר מחנק. שאומרת לי "בוא, קח צעיף או חבל או סתם בד אבל קח ובוא לחנוק. זה יהיה נהדר, זה יהיה נפלא. אתה תהיה בגוון לבן-כחול-אופר, עם שפתיים סגולות. ולא תנשום יותר, ולא תזוז. יהיה נפלא"

אז טעיתי. אם אמרתי אני לא שומע קולות.

אז זאת לא אנה, וזאת לא מיה זאת חנה.

ואם כבר הן אז הבנתי עוד משהו, אם לפני שנה אני הייתי אוכל בגלל הדיכאון, השנה אני לא. מתקזז יופי.

ואני מכיר את עצמי, זה לא יעלם כי אני לא יכול לתת לזה להיעלם. אני שונא את עצמי כל כך, אני לא מאמין שאני ראוי למשהו טוב בחיים שלי כי אני עשיתי כל כך רע. אני לא אוכל להמשיך לחיות כך הרבה זמן. אני לא ישן, לא אוכל. אני לא מתפקד. לא הלכתי היום למכללה, לא יכולתי. זה כל כך.... חסר חשיבות. מעיק, אני לא יכול להתרכז, אני סתם אשב שם.

לכן הבנתי שיש לי כרגע שתי אופציות.

אחת, להמשיך ולהיכנס לדיכאון מה שקרוב לודאי יחזיר אותי אחורה בשנה שלמה ויחזיר את נטיות ההתאבדות, ויחזיר את הניסיונות.

או, להבליג. לנסות להמשיך הלאה. לשכוח.

לשחרר את עצמי מזה ולסלוח לעצמי. ואז אני אמשיך, ואולי אפילו אהיה מאושר.

אבל אני לא יכול.

עם כל זאת, אני לא יודע מה הוא חושב. אני יכול רק לשער, ואני משער שהוא שונא אותי. אני חושב שהוא שונא אותי יותר מאשר שאני שונא אותי. שהוא סולד ממני יותר ממה שאני סולד ממני וכל פעם שהוא חושב עלי גם לו עולה שינאה כל כך עמוקה שהוא צריך להקיא.

לכן אני לא יכול לסלוח לעצמי. אני לא יכול להמשיך הלאה, אין לי שום זכות לסלוח לעצמי. אני לא ראוי לדף חדש, אני לא ראוי לאושר. אני צריך לסבול, לחיות בייסורים. רק עד שאני אהיה מת.

יש מצב שהפוסט הזה ארוך. אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים לקרוא. זה רק אומר שאתם צריכים "להתאמץ". וכל זאת מאחר והיה לי הרבה מה להגיד. (על כמה מתערבים שאף אחד חוץ ממני ועוד אחת לא יקראו כי אתם עצלנים?)

לסופ"ש הזה נסעתי לבנדוד שלי לקריית טבעון. משהו שאני והוא תכננו כבר חודש ודחינו כל פעם מחדש.

ושמחתי סוף סוף לנסוע אליו, כי זה מוצא אותי מהבית שזה בכלל טוב, וגם כמובן כיף איתו.

אז ביום שישי בבוקר קמתי ב7. למה? כי העירו את האחיות הקטנות שלי ואני מתעורר גם ממעוף של זבוב.

כמובן שחזרתי לישון וקמתי שוב ב9 וחצי. צחצחתי שיניים, התקלחתי התלבשתי ראיתי טלויזיה וב10 וחצי יצאתי במחשבה שאני חתיכת בוטיטו שקשה לו לזוז ויקח לי להגיע לצמת נתניה כ20 ד' ומעלה.

לא ראיתי אף אחד בבית, אז יצאתי לגינה ראיתי את אבא אמרתי לו שלום והלכתי.

תוך 5 ד' מצאתי את עצמי בצמת. אז אני בוטיטו שיכול לזוז^^

אז במקום לקחת אוטובוס של 11 לקחתי את של 10 וחצי שאיחר. כמובן.

משום מה הייתה לי מחשבה מטופשת שיקח לי להגיע לקריית טבעון מנתניה כשעתיים.

תוך 50 ד' הייתי שם. אני וזמנים זה משהו נורא מתברר.

הקדמתי. היה לי איזה חצי שעה לשרוף כי הבנדוד שלי בטח עדיין לא הגיע הביתה כי הוא צריך להגיע מהבקעה. אז התחלתי להסתובב בטבעון.

חשבתי שהרחובות המקבילים מתחברים מתישהו לעוד רחוב ומשם אני יכול  להגיע לבית של הדודים שלי. ואני טיפש. אז זאת הייתה מחשבה מטופשת.

מצאתי את עצמי מחוץ לטבעון. לא חכם.

חזרתי על העקבות שלי. זה שרף לי זמן וקלוריות, היה נחמד.

אז הגעתי לבנדוד שלי ובעיקרון בהינו אחד בשני עד הערב. אבל שלא קשור לעיקרון אני אכלתי צהרים בלי הפרעות. כי אני לא יכול ללכת להקיא את זה כי אני אצל הדודים ואני לא יכול לא לאכול כי כאמור אני אצל הדודים.

בערב החברים שלו והוא אירגנו משהו, ואני מכיר חלק מהם כי כל פעם שהייתי בא אליו היינו יוצאים.

אז ב12 בלילה מצאתי את עצמי בחוף הסטודנטים בחיפה (?). הבנדוד הנורא נאור שלי החליט לשחק מטקות. עם כדור. שחור. שכל דבר שני נראה שחור כי לילה. היה מצחיק, לי. הם פשוט היו זוג עופות מוזר שמנפנף במטקות בתקווה שישמעו את ה"פוק".

חוץ מזה אני באתי בקצר כי אמרתי לעצמי, ככה אני נראה 'ניחא' אז זה לא גרוע. אבל זה קצר אז קפאתי מקור. ההיגיון.

הדלקנו מדורה והיה נחמד. ואז כל החברים שלו באו ומתברר שממי שאני מכיר היה רק אחד כי כל השאר בצבא. ועוד האחד שהוא לא מחבב אותי במיוחד ואני לא אותו. והוא די הטריד, כי ממש לא היה לי חשק לריב עם מישהו והוא כל הזמן ירד עלי במיוחד על זה שאני הומו. (ולא שהוא יודע כן? זה פשוט שהוא פוץ)

שיורדים עלי שאני הומו, אני רק מחייך לעצמי. בלב אני חושב "נו, מה חדש?" ואז אני מדמיין את הפרצוף של האותו בנאדם שאמר את זה. אבל איתו זה היה אחרת, כי הוא ממש הגזים לטעמי. לרוב זה נשאר בגבול הטעם הטוב אבל הוא פשוט החליט לשאול "הומו, אתה הפסיבי או האקטיבי?"

אבל בחרתי לא להיעלב. כי כל פעם שאנחנו נעלבים זאת מבחירה. אז פשוט התעלמתי עד כמה שזה הרגיז אותי. הוא מצידו המשיך. נו מילא, הוא נמוך ממני אז אין לו זכות קיום^^

כל מקרה הלכתי לאיבוד שם. בתוך עצמי. כי חוץ מהמקניט הנחמד שעזב אותי אחרי שעתיים אף אחד אחר לא התייחס אלי. ישבתי בכיסא שלי ופשוט בהיתי במדורה שמסביבי יש 20 אנשים שלא שמים עלי כלום, לרבות בנדוד שלי. אבל הוא היה עם חברים שלו כך שאני לא יכול להאשים אותו, יש גבול עד כמה דחף אני יכול להיות.

אז ישבתי לבד עם האלכוהול. ולא היה לי בא לשתות. כי יותר פתאט מלשבת בצד בסיטואציה שלי, זה לשבת בצד ועוד לשתות.

ואם חשבתי שאני בלתי נראה ואף אחד לא שם עלי.. טעיתי.

"ילד זוז אני רוצה את הכיסא"

אז לא, אני נראה. אבל מפריע בדרך להגיע לכיסא הנכסף. לא מחשבה מרהיבה במיוחד.

ב2 פתחו מנגל. ב2 התנחלתי ליד המנגל. ב2 התחילו לשים לב אלי כי אכלתי להם את האוכל וישבתי להם בכיסא. ב2 לא היה לי אכפת מאנורקסיה בולמיה או כמה פחממות אני טורף לעצמי. ברחתי מעצמי בדרך המסורתית שלי.

ב5 חזרנו הביתה. התקלחנו והלכנו לישון. קמתי ב10 וחצי. מוקדם. בנדוד שלי ישן, כמובן. אז חזרתי לישון. קמתי בשתיים. שמעתי שדודה שלי חזרה הביתה. אני אוהב אותה, היא מצחיקה.

תהיתי לעצמי אם הבנדוד שלי יקום, הנחתי שלא לאור העובדה שמוקדם לו. אבל טעיתי והוא קם אכלנו צהרים. ושוב לא שמתי על פחממות. פשוט אכלתי. ולא שטרפתי, פשוט אכלתי כמו שהייתי אוכל לפני שהתחלתי להשתגע. לפני שהבנתי שאני אמות לבד כיצור דוחה.

היה נחמד, דודה שלי מצחיקה.

"אורן, שאתה תגיע לצבא תגיד להם 'אמא לא מרשה נשק' טוב?" חח (היא לבנדוד שלי)

ואני והיא ישבנו על בירה.

"זה טוב, זה קר. בירה זה טעים.

חבל שזה משמין." (פונה לאוויר?)

אני ממש אוהב אותה, היא גם היחידה ששמה לב שירדתי במשקל. לא דוד לי ולא בנדוד שלי שמו על זה. היא כן.

בכל מקרה ב7 תפסתי אוטובוס הביתה.

בדרך חשבתי לעצמי והגעתי למסקנה שאין מצב שבערב יהיה נחמד יותר משהיה בערב שעבר עלי. זאת אותה הסיטואציה, אני פשוט שוב אצנח בתוך עצמי.

אז הגעתי הביתה התקלחתי החלפתי בגדים ויצאתי לל"ג. ב10 כל החברים היו. כולל 5 בנים ו12 בנות. פחות מידי בנים. באגר.

ואתם יודעים מה?

היה אדיררררר

כל כך נהנתי, פשוט היה גדול. חוץ מתקלה עם 2 בנים מפגרים שאמרו להם להביא וודקה והם לא הביאו כי "החלטנו שלא". אבל לא משנה, פשוט היה נחמד.

וכמו כל דבר טוב זה נגמר מהר...

אני וידידה שלי ישבנו על וודקה אחרי שהלכתי וקניתי כי הם כאמור לא הביאו והיא ממש רצתה. שתיתי  3 כוסות בערך וכלום. היא שתתה כוס וחצי והתמסטלה כאילו אין מחר, עכשיו יש כאלה שיראו את זה בתור משהו מצחיק, אני ריחמתי. כל כך חסרת אונים. היא לא יכלה לעמוד בהתחלה בכלל. היא הייתה אדומה ופשוט.. מסכנה.

אז טיפלנו בא וזה בערך הביא את הסוף של הכל. הכל התפרק והשאירו אותי עם הזבל. זבל של אנשים(?).

ב3 וחצי הייתי בבית. מוקדם.

אבל הייתי זקוק לזה.

לחופש הזה, לשחרור להרגיש מה זה חיים לרומם את רוחי פשוט הייתי צריך הפסקה מהכל. יש אנשים שיוצאים למסיבות, אני... אין לי מושג אבל זה היה מספיק טוב.

הרגשתי טוב, קמתי עם חיוך ושמחתי.

אבל אז נזכרתי. המשקל. הדבר הזה שמעיק על הקיום שלי.

בחששות עליתי עליו.

עליתי 5 קילו.

ברחתי לחדר ושכבתי במיטה.

לא, לא יכול להיות.

חזרתי ועליתי. אחרי שהפסקתי את הפאניקה וכיילתי אותו הגעתי למסקנה המתבקשת שתוך יומיים עליתי 2 קילו.

לאור זאת שלא אכלתי כלום אני לא יכול באמת להתלונן.

לא היה לגוף שלי פחממות ואז שהיו הוא פשוט שמר אותן כאילו זה אוצר. לא שחסרים לי אוצרות כאלה במאגרי השומן הכבירים שלי אבל מילא.

אז החלטתי להפסיק לרחם על עצמי, להפסיק לשחק באנורקיסה. ובטח שבטח לא לעשות בלומיה.

פשוט להיות אנורקס נטו. מעכשיו ועד שאני אמות לא לאכול כלום. נגעלתי מעצמי חשתי את הסלידה ואם היה לי את האקדח שלי הייתי יורה בעצמי.

ולכן הכותרת, מספינת פאר מאושרת ושמחה הפכתי לשבר כלי. שטבע. שנשבר שקרס.

אבל מאחר שאני וונאבי פילוסופי חשבתי לעצמי והגעתי למסקנה שיש מצב שאני הופך לפסיכו. אבל לא בא לי להיות פסיכו כי זה לא מאגניב.

אז נפסיק עם השטויות שלי. אז עליתי 2 קילו. ביג פאקינג דיל, עם המשקל שלי באמת שלא שמים לב. זה 2 קילו.

ובשביל מה אמאבא משלמים מיסים לעירייה?

בכדי שיבנו טיילת נחמדה כזו,

אז מה אנוכי הולך לעשות?

להיות בוטיטו הולך וללכת.

אנוריקסה בולמיה היה נחמד, אבל זה לא זה.

אם לא הייתי משמין אז אולי היה מצב, אבל מאחר שאני כן ומאחר שבאמת קשה לשמור על העקרונות כאשר אתה לא בבית ואנשים באמת שמים לב אם אתה אוכל או לא אז זה לא הולך טוב.

אז ממני לא תשמעו יותר שהקאתי (אלא אם כן אני חולה) ושלא אכלתי (אלא אם כן אני חולה).

בוטיטו רולז,

יחי סנטה,

ויוה לה משהו.

טאטא