אנורקסיה.
לכל אורך חיי הייתי בטוח שזה אחד הדברים היותר נוראיים שיכולים לקרות לאדם. בשל התנהגות החברה הוא/היא מרעיבים את עצמם עד לכדי בליטת עצמות שבעיניהם המעוות נראה כדבר היפה ביותר עלי אדמות ורק בכדי שהם יראו בעיני החברה כמשהו יפה, שירגישו נאהבים ומושכים ובכך יהיו מאושרים יותר.
אני לא האמנתי לזה. אני לא הבנתי. ותמיד אמרתי לעצמי שלי זה לא יכול לקרות. כלומר אין לי את הקול הזה שאומר "אתה שמן, אל תאכל את זה. תרוץ". הרי זה אמור להיות קול לא? קול שהוא לא שלי, של איזשהו ישות אשר האדם ממחיש לעצמו בתוכו. מישהו אשר הוא יותר חזק ממנו. מישהו ששולט בו. ומה לי ולזה? אני לא נותן לאנשים לשלוט בי. למראית עין לפחות. אני לא נותן לממסד וכו' לעשות בי כרצונם.
ולמה?
כי זה בדיוק ההפף מהבית. בבית אני נתון למרות הורי ולא יכול לעשות שום דבר נגד זה. אני כבר כל כך שקוע בזה מבחינה פסיכולוגית שאני ביטלתי לעצמי את התקווה שאי פעם אני אצליח לעשות משהו נגד.
אז אני חלש. ואני לא שומע קולות.
לא יכול להגיד שיש בי את הפוטנציאל להיות אנורקס. כי זה אני. אני בכלל שמן. ואנשים שמנים לא אנורקסים, אנורקסים אלו הם אנשים רזים שרק רוצים להיות יותר רזים, שיש להם בעיה פסיכולוגית. גישה לא נכונה לחיים. חיים במחשבה שהם לא מספיק טובים, לא לפי החברה, לא לפי המוסכמות שהחברה קבעה ולפיכך הם צריכים לשנות את עצמם, את משקלם.
ויש לי ידידה שהיא הייתה אנורקסית. למזלי ומזלה היא התגברה על זה.
וממנה שמעתי ממקור ראשון על הבעיה הזו.
וזאת בעיה של דימוי עצמי.
ולי יש בעיה של דימוי עצמי נמוך, ויש שיגידו שמאוד.
אבל מזה להגיע לאנורקסיה?
לא.
אני שמן.
מחשבה שגויה.
התחבטתי בשאלה הזו בפני עצמי, האם אני הופך את עצמי לאנורקס?
כלומר אין מצב, אני לא שומע קולות בראש שלי, אני לא רץ ועושה ספורט ואני לא חושב שלהיות שלד זה דבר מושך. זה אפילו מבחיל.
אבל למרות זאת ישנה ההגדרה לאנורקסיה:
"אנורקסיה נרבוזה (Anorexia nervosa, בעברית: צַיְמָנוּת), היא הפרעת אכילה הגורמת לאובדן משקל משמעותי. המונח אנורקסיה (אובדן תאבון) מקורו ביוונית: αν-ορεγω = לא להושיט יד (לאוכל). הלוקים באנורקסיה חוששים מהשמנה ובשל כך הופכים לרזים באופן קיצוני."
אז לחשוש להשמנה, זה יש לי. למרות שבתור שמן אני לא חושב שזה בר משמעות. כלומר, אז לקח לי 10 שנים מאז שהייתי תת משקל אבל פתאום נקלט אצלי שלהיות שמן זה לא שיא ההיי לייט. אבל להיות רזה באופן קיצוני? איפה זה ואיפה אני? בכדי לחזור ולהיות תת משקל אני אצטרך לחזור בזמן, כי כרגע לפי המשקל שלי זה אפילו לא נחשב פנטזיה, זה פשוט לא קיים.
בעניין האובדן תאבון, אז כן. אני לא חש רעב. לא שאפשר להגיד שאני אנורקס שלא מודע בבעיה שלו, אני לא יודע אם אני בכלל אגיע למצב הזה. אני בערך שבוע נמצא במצב שאנשים יקראו לו "הרעבה עצמית". אני תוהה לעצמי, 'אבל איפה ההרעבה?!'
אני לא רעב. אני לא חש רעב. מה שכן אבל זה קצת מעצבן שהבטן עושה קולות ולפעמים זה גורם לי לחוש אי נוחות שיש לידי אנשים כי זה די מביך.
אבל מעבר לכך?
כלום.
ולהגיד שאני לא יורד במשקל אי אפשר. כי אני כן ואפילו אנשים מעודדים אותי. הם אומרים לי עד כמה זה מחמיא לי וכו'.
זה רק מגביר את הדירבון.
אז זה לא בריא,
אז מה?
זה קל. במקום להתאמץ ולעשות ספורט, אני נכנע. אני הולך בדרך הקלה. אני לא אוכל. אני לא מתאמץ. ואני מרזה. מצב של ווינר. אני אהיה רזה בסופו של דבר. ואני כל כך חושק בזה,
הכל מביא אותה למסקנה שפשוט זה ממכר.
עכשיו אני כן יכול להבין יותר טוב אנורקסים. אז אין לי קולות בראש, אז אני לא רזה ואני לא חושב שאני צריך להיות שלד.
אבל בכדי להגיע למשקל סביר?
למה לא? ועוד שאנשים מעודדים אותי? לא שהם יודעים שאני מרעיב את עצמי אבל זה פשוט...
יותר מידי. אני יכול גם עכשיו להתחיל להרצות לעצמי עד כמה אני פוגע בעצמי וכו',
אבל בתכל'ס, זה לא מזיז לי כהוא זה.
אני לא בת, אין לי מחזור כך שהוא לא יכול להשתבש.
אני אהיה יפה יותר. אני אהיה רזה. זה מקזז את כל הצרות. זה יהפוך למאושר יותר. אני מרגיש מאושר יותר.
אשליה?
שקר?
נכון.
אבל למי אכפת?
אני מרזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy