בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי שוב.

הרי זה אני, אני לא אחד שיכול לשמור על מצב רוחי ביציבות.

אני נע מהר מדי, כל הזמן, וחושב.

מעמיק ובוחן, סוקר ומחשב,

לעולם לא נח. תמיד מנתח,

תמיד רץ ואץ.

גם אם אהיה האדם הכי לחוץ בעולם,

גם אם אהיה האדם הכי שבוז בעולם,

גם אם אהיה האדם הכי עצבני בעולם,

זה תמיד יחלוף לי.

זה תמיד יעבור לי.

מלבד אז, לפני 5 שנים.

וכעת.

מצב רוחי קבוע. לא משתנה.

הוא כחור שחור אשר שואב הכול.

זה לא דיכאון, זה משהו אחר.

זה חוסר תחושה, זה חוסר הרגשה.

אדישות אשר אינה משתנה.

המצב כל כך גרוע שכבר אי אפשר להשפיע עלי.

כבר אי אפשר לזעזע אותי, אי אפשר להכניס אותי לשוק.

אני פשוט חולף על פני כולם, בין אם שמחים, עצובים, כעוסים ועצבניים.

אני לא משתנה.

כי המצב לא ניתן לשינוי.

ואני השתנתי. ומעולם לא חשבתי שהתפקיד שלי יכול לשנות אותי, להשפיע עלי כמו עכשיו.

ירדתי בחודשיים האחרונים 10 קילו.

בזה הרגע פשטתי את מדי וזרקתי אותם לצד.

מחר אלבש את המדים שמעולם לא נכנסתי אליהם, שקיבלתי בטעות ומעולם לא היה לי כוח להחליף.

ק'.

אין לי חשק לכלום. אין לי תאווה, אין לי תשוקה,

אין לי רצון.

אני הכי מתגעגע לתשוקה,

לאהבה שלי לתפקיד. להערכה שאני קצין. משהו שתמיד העלה לי חיוך, גם אם הוא היה פנימי והוא היה ממש קטן.

עובדה זו תמיד הראתה לי שאני שווה משהו.

עכשיו זה לא מזיז לי.

הדבר כבר אינו משנה לי. אהיה קצין, לא אהיה, הדבר לא משנה כלום.

הכל כל כך חסר משמעות.

הדרגות חלולות. התפקיד שווה ערך לאוויר.

במיוחד כשלוקחים את כל הכוח ומעלימים אותו כלא היה.

אני מתגעגע, לתשוקה.

לאהבה.

כי פעם אהבתי להיות קצין.

בוהה בצג המחשב ומסנוור קלות. ממצמץ בעיני נוכח ההבדל שבין החושך סביבי ובין ריצודי המרקע מול פני.

יושב מול עריכת פוסט חדש ולא יודע איך להתחיל.

זה לא כי עולמי מסחרר ורב מידע אשר אני לא יודע מאיפה אני אמור להתחיל לכתוב. לא הפעם.

אני חש צורך עז לפרוק את מה שאני מרגיש אך זה מסתכם במשפט. שלא לדבר על מילה.

ואני,  אני לא מסוגל עם משפט. משפט מעולם לא סיפק אותי.

חש עקצוץ מכיוון הכיבה. נזכר שלא אכלתי היום.

אני אפילו לא מחייך. לא מאושר מהארה הזו ולא מתעצב ממנה.

לא אקים את עצמי ואלך לחפש מה לאכול, אני לא חש רעב.

רק עקצוץ. אותו עקצוץ מעצבן שפעם חיפשתי ויחלתי לו.

אני יושב ובוהה.

ולא יודע מאיפה להתחיל ומה לכתוב.

מרגיש חלול. כמו הכיבה שלי. כמו תוך-תוכי.

אני קנקן, ואני מרזה. בסופו של דבר אני מניח שזה יהפוך אותי לקנקן יפה יותר, ואולי אטרקטיבי יותר.

רק שלא הקנקן משנה לי בזמנים אלו, אלא מה שיש בתוכו. ואין בי כלום.

ואולי זו לא הברקה אדירה, ואולי זו לא מחשבה מרנינה, ואולי זו לא הרגשה מלבבת,

אבל אולי אני כן אשאר בודד.

כמו כל בחור שחולם על החתונה שלו- גם אצלי המחסור בחתן משפיע על הכל.

וזה לא משנה כמה מחמאות הוא נותן,

וזה לא משנה שהנשיקות אתו הן הדבר הכי רך וטהור שיש,

וזה לא משנה שלהתעורר בבוקר ולצפות בו פותח בדיוק גם את עיניו זה הדבר הכי מתוק שיש,

וזה לא משנה שחומו עובר אלי בחיבוקיו.

זה לא משנה אם זה לא נמשך.

זה לא משנה כי זה לא אמיתי.

ובעצם, זה כן משנה. בעיקר לי.

בעיקר כי אני דפוק ששוגה בהזיות ועם כל בחור שיש אתו דייט מוצלח אני צופה את החתונה ואת העתיד אתו.

זה משנה כי זה לא קורה.

זה משנה כי אני מתחיל להתחסן.

זה משנה כי אני לא רוצה לאבד את הרגש הזה שלי.

זה משנה כי אני מפחד שבוקר אחד אקום ואגלה שאני בעצם חוסר אכפתיות מהלכת.

זה משנה כי יכול לקרות לי הדבר הנוראי ביותר בעיני וזה לקום לאחר שקיימתי סקס ולא התניית אהבה בגלל אהבה אלא סתם סיפוק רגעי של גחמה  מפגרת.

זה משנה כי זה יחסל את החיפוש הזה שלי אחר אהבה.

זה משנה כי זה יחסל אותי.

ורק רציתי בחור.

אחד קיטשי כמוני. אחד אכפתי כמוני. אחד שיתחבר אלי ויבין אותי.

וזהו. כי את השאר נפתור.

רק את אותו אחד רציני.

טובע בעצמי.

יותר מדי רגשות?

סכרים שנפרצו ומציפים אותי.

מעין מלחמת אזרחים קטנה כזו,

של הלב כנגד הלב.

או שזה המח נגד הלב?

אשליות הנראות כרגשות?

רגשות שהייתי מעדיף לא להרגיש אלא רק לדמיין אותן במוחי?

אני במרכז משחק מוחות קטלני עם עצמי.

מעין ניסוי חשיבה,

ניסיון לשבור את הרגשות שמתחפשות למחשבות רציונאליות.

או שזה להפך?

עוד כמה מטרים מתחת לפני הים.

בסופו של דבר הלחץ יגרום לקריסת גופי.

נזכרתי הרגע בזמן שקראתי את "סופו של מיסטר Y".

עמ' 135 רווי ברצפי ספרות 0 ו-1. בסיס בינארי.

אני זוכר שכשצפיתי בעמ' זה הבנתי שקרוב לוודאי שרוב הקוראים צופים בו לשנייה וממשיכים בקריאת הספר.

אני לעומת זאת בחנתי את הטורים ווידאתי שאכן הספרות נמצאות במקום הנכון.

וכן,

זה היה נכון.

הרגשתי טוב.

אני חובב לוגיקה מושבע.