על מנת להדפיס את ספר הפרויקט שלי הייתי צריך לנסוע רחוק. שם היה הכי זול.

מה שטוב הייתה העובדה שבאותה העיר עצמה גר בויפרנד. אי לכך ובהתאם לזאת אמרתי לבויפרנד שיתכן ואני אתקשר אליו בפאניקה כי אני אלך לאיבוד.

קמתי בבוקר מוקדם ונסעתי לת"א ומשם לקחתי אוטובוס, הייתי אמור לרדת בצמת מסוימת ולקחת משם עוד אוטובוס. הכל היה טוב ויפה, עד שהגעתי למסקנה שאני מכיר את הארץ הרבה יותר טוב מכל אדם אחר, וירדתי בצמת לא נכונה.

כשבדקתי את כל התחנות שהיו קשורות לאותה הצמת ולא מצאתי את התחנה של הקו שהייתי צריך התחלתי ללכת ברגל לכיוון העיר. באמצע הדרך הייתה לי הארה.

יא טמבל קנית חופשי יומי!

אבל לא נורא. היה חם, היה מגעיל, אבל זה בסדר כי אני שורף קלוריות. כשאני ממשיך בדרכי צפיתי בכל המכוניות שנסעו בכביש לידי ולא עצרו לי לטרמפ. לא שרציתי, אבל תמיד ישנה הפנטזיה הזו שמישהו שאתם מכירים יעצור לידכם ויסיע אותכם, נכון?

כלאחר שנייה עצרה לידי מכונית. הנהג היה סביבות השלושים. הוא הרים את משקפי השמש שלו וסקר אותי מכף רגל ועד ראש. אבל הוא במכונית אז הוא סקר אותי מהירכיים ומעלה, נעצר, המשיך לסקור וחייך אלי.

הוא: "צריך טרמפ?"

אני: "לא תודה"

הוא: "לאן אתה צריך? אני מגיע ל~אין לי שמץ של זיכרון לאן זה היה~"

אני: "ושוב, תודה, זה לא אומר לי כלום, אני אמשיך ברגל."

הוא: "אבל חם בחוץ, בוא, פה קריר ונח" ואז הוא ליטף את המושב לידו.

בשבילי זה היה אות.

אני: "לא לא, זה בסדר." אמרתי והתחלתי ללכת יותר מהר, שזה מטופש בעליל כי כאמור לבחור יש רכב.

כשלא הסתובבתי אליו שוב, הוא הבין את הרמז ונסע.

כשהגעתי לצמת שכן הייתי אמור לרדת בה, הסתובבתי בכל הקצוות שלה כשאני מחפש את התחנה שלי. לא מצאתי.

התקשרתי לבויפרנד.

הטיפשון רק התעורר והיה באופוריה של הבוקר, הוא  התחיל להגיד משהו כמו "אני אוהב אותך" כשהתפרצתי ואמרתי

"אהההההההההההההההה הלכתי לאיבוד ואין אוטובוס ואני אמות ולא יהיה לי פרויקט והעולם חרב!"

כתגובה הוא התפוצץ מצחוק.

קפצתי על הגל ושאלתי אותו אם הוא רוצה להזדיין.

שוב מתקפת צחוק.

אני לעולם לא אתעייף מזה, והוא לעולם לא יפסיק לצחוק עלי כשאני מציע לי. זה מסתדר מצוין לשני הצדדים, אני אוהב לשמוע את הצחוק שלו והוא לא מקבל סקס.

חבל רק שזה משאיר אותי מתוסכל מינית -.-

הוא ניסה לעזור לי.

הוא לא יכול לקלוט שהמערכת של אגד שלחה אותי לתחנה שלא קיימת עם קו שלא קיים רק כדי להחריב את עולמי.

לבסוף מצאתי מפה של העיר והתחלתי לתכנן איך להגיע למקום שאני אמור להגיע. החלטתי לעצור גם נהגי אגד, כדי לשאול. הנהג הראשון אמר קו 5. כשקו 5 הגיע הוא אמר שהוא לא מגיע לשם. כשעצרתי עוד נהג ושאלתי אותו הוא אמר שהוא לא מגיע, והוא לא יודע איך.

שקרן מניאק.

כל נהגי אגד מכירים את כל הקווים שבערים שהם עובדים.

איכשהו הגעתי, כי אני מוכשר. והחלטתי לא להסתמך יותר על אגד. הייתי אומר שגם אגד זה חרא טהור אבל אבא שלי שם.

כשהגעתי לבית הדפוס הם היו בארוחת צהרים, הפתעה, עובדי אגד.

כשחכתי הייתה שם בחורה צעירה מרהיבה שהייתה ממש נחמדה. היא הושיבה אותי ונתנה לי קולה אחרי שהיא שאלה אם אני צמא.

אחרי חצי שעה המנהל הגיע. אמרתי לו מי אני, ואז הוא שאל אם הוא פגש את אבא שלי. לאחר מכן הוא קרא לשני עובדים שלו שגרים בנתניה ושאל אותם אם הם מכירים את אבא שלי. אמרתי לו שלא נראה לי כי אבא שלי עובד במשרדים בלוד.

היה אפשר לחשוב שהוא שכח לשנייה איך נושמים.

"אה, מלמעלה." אמר ובלע את רוקו. זה הצחיק אותי.

הוא טיפל בי יופי. רק חבל שהוא לא כל כך מבין במדפסת סופר מתוחכמת והמעצבת הגרפית הלכה כבר הביתה. מתברר שאותה בחורה נחמדה הייתה המעצבת. הגיוני כי היא לא נראת שייכת לאגד.

אחרי שעה ורבע שאנו מנסים להבין איך הדבר עובד, וכל העובדים כבר יצאו הביתה, החמור נזכר.

מנהל: "אה, יש לי עוד מדפסת צבעונית"

אני: -.-"

כשסיימתי את הכל, נסעתי לעיר. בדרך יותר מסובכת ממה שהגעתי אבל מילא. הלכתי לבית של בויפרנד והתנפלתי עליו. הוא כל כך חמוד. אני כל כך מאוהב.

כשהראש שלי נח עליו, שאלתי אותו אם הוא רוצה לשכב אתי. הצחוק מילא את האוויר ואת אוזני והרעידות של גופו העלו והורידו את ראשי. הוא כל כך מתוק.

בהרמת אצבע שולט בעולם. כל תנודת אצבע, כל נדנוד עפעף, יוצרים גלים אנושיים שמרעידים את האדמה.

ים אנושי שנע לפי תנועה של אחד.

כמו בקר- קורא, מפענח ומבצע.

יושב הברון על קודקוד העולם ורואה את כולם.

קורא את כולם, מפענח את נפשם ומתחיל לשחק בלגו של חיים.

מוסיף, מוריד, משנה זווית.

בסופו של דבר מביא ליצירה משויפת, לעולם לא מוגמרת. אותה יצירה טובה יותר, חזקה יותר.

שובר מחסומים מצביע על הסדקים.

מוריד את השכבה שנחרכה ומבריק את החדשה.

נפש אשר רואה דברים שלפני רגע לא הופיעו מולה.

איך זה שהוא לא פונה אליו כמו שהוא פונה אל אחרים?

למה הוא לא נותן לעצמו את אותו היחס?

כל אדם הוא חידה, ואת עצמו הוא עוד לא פתר.

זה לא פיתרון.

הפסקתי לשחק עם עצמי מחבואים.

הגיע הזמן לעמוד מול עצמי, לנוכח הזוועה, ולהתמודד.

אבל יש לי תשובות. אני לא מתוחכם כמו שאני חושב שאני.

אני יותר נבוב ממה שחשבתי.

כשאני עומד מול המראה אני לא יוכל להחזיק את עצמי. אני כצלקת איומה על פני האדמה.

איך הוא יכול?

אם אני לא אוהב את עצמי, איך הוא מסוגל?

להרגיש את השמש מחממת את עורפך, את צווארך ואת כל כולך. להרים את הידיים גבוה לשמיים ולחבק את העננים שנמצאים אי שם. להרגיש את המוזיקה זורמת בעורקיך, פועמת ונותנת קצב לנשמותיך.

לרוץ בשדה ירוק, רק כי אפשר. להתגלגל, להשתולל, לזעוק מאושר.

לשכב על הגב ולראות עננים. לבנים רכים.

רוח נושבת.

לבנים גדולים.

רוח נושבת. לבנים מלאים, כמו פוך מצומרר, להתכרבל.

רוח נושבת. כבר אין שמיים תכולים, יש רק עננים. גדולים ועבים וכעת כבר אינם לבנים, אפורים.

ועוד משב רוח והנה כבר ישנם הברקים, הרעמים- השמיים זועמים.

טיפות הגשם ממהרות מטה לקול תרועת המלחמה, הסופה מתחילה.

לא משנה עד כמה אני אהיה מאושר, היא תמיד תהיה שם. היא תמיד תהרוס.

אני כמו ילד קטן שנפל לו כדור הגלידה על הרצפה והוא צופה איך הוא נמס.

צעקות, צווחות, ריבים.

כולם שותקים.

שוב צעקות, שוב ריבים,

והם לא מגיבים.

אתה אוכל את זה ואת זה ואת זה. אתה צריך להפסיק לאכול, אתה שמן!

היא צריכה ללכת פעמיים בשבוע לסופר, כי אנחנו אוכלים. ואני אוכל יותר מכולם, ואני שמן יותר מכולם, ואני אסבול הכי מכולם.

תחפש לך בית אחר.

האוכל בבית הוא ליופי ולא לאכילה.

שוב הכול חוזר. התאבדות היא אופציה כל כך קלה.

אבל בויפרנד.

אז אני אפסיק לאכול. ואם אוכל אז אקיא. ולא רק שאני אגיע לרף התחתון של הBMI אני אהיה תת משקל.

ואז אולי היא תעזוב אותי.

אז אולי היא תיתן לי לנשום.

אז אולי היא לא תגרש אותי עוד מהבית.

אז אולי אבין שזה לא הפיתרון.

אז אולי אני אגסוס.

אז אולי כבר יהיה מאוחר מדי וכל מה שהיא תראה זה את קבורת בנה.