לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


בין הבריחה, ובין ההסתרה, בין ההכחשה, ובין התמיהה, בין הפחדים, ובין השאיפה, ישנם חיים. החיים שלי.

Avatarכינוי:  Dum Dum Philosophy

בן: 36





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

המח הוא האיבר השני בסדר העדיפויות שלי


אתמול השכמתי קום (לפני התרנגול הטורדני של השכנים. לא שהוא היה מצפצף כמו קומקום של פעם אבל מילא, אני בכל מקרה לא סובל אותו. הוא אמור להיות על האש לא על האדמה מנסה לעופף לו. איפה העמותה הפולנית "תנו לילד שניצל" כשצריך אותם?) והחלטתי לנסוע לפום פום.

תפסתי את עצמי וזרקתי לתוך מונית שנסעה בעיקרון בסדר, רק שחבל שישנם חוקים בעולם שסותרים את דרך ראותו של הנהג.

כשהגעתי לארלוזרוב, הלכתי לתחנת הרכבת. מה כבר יש לי לעשות ברחוב עצמו?!

כשהגעתי לתחנה המיועדת לפום עמדתי נפעם. כל כך הרבה חיילים. עם כלים טובים עליהם.

כל כך טובים שכשניסיתי להיכנס לאוטובוס הם שברו לי את העצמות. אז פספסתי אחד.

כשהאוטובוס השני הגיע, החלטתי שבחיים אני לא אפספס גם אותו רק בגלל שכל צה"ל צריך להגיע לאן שאני מגיע. ומה יכול להיות כל כך נורא בלהיות מוקף בחתיכים?

שיש בנות. וכולם בלי יוצא מן הכלל גבוהים ממני. ולכולם בלי יוצא מן הכלל יש נשקים. ושכמובן שדווקא אני אתקע בי שתי בנות.

הרגשתי שוב בכיתה ז' כשכולם נדחפים לאוטובוס רק שבפעם האחרונה שאני הייתי כ"כ קרוב לוגינה נולדתי. ובפעם האחרונה שאני בדקתי, אני לא שש להיכנס לשם חזרה. אז מה פתאום דוחפים לי אחת כזו בין הרגליים?! וגם מאחור?!

דאמט, למה פתאום העולם החליט להיות מקורי? למה מכול הצדדים יש חיילים חתיכים עם כלים ורק אני נדפק בין בנות?! מה זה הבידוד הזה?!

כשעליתי על האוטובוס הבחנתי שאני האזרח היחידי שם. לא הייתי בשוק. בקרוב גם אני אהיה כזה.

חייל. לא אוטובוס. אני מקווה לא להיות אוטובוס. למרות שמצד שני סוף סוף יכנסו אלי (אחמ בויפרנד).

הנסיעה עצמה עברה בסדר. היה יותר נחמד אם החייל שישב לידי לא היה נוחר, אבל לא נורא.

כשירדתי מהאוטובוס נשמתי עמוקות והרגשתי טוב, עד שחייל מאחורי דחף אותי ואמר לי לזוז מהיציאה.

ירדתי לשירותים. כלומר במדרגות לשירותים, לרדת לשירותים זה נוראי. במיוחד שם. הכל כל כך מטונף ומגעיל שזה מזכיר את המח החולני של משה קצב.

כשעליתי חזרה שמח וטוב לב קיבלתי יריקה על הנעל. אותו אדם אצילי לא חשב שאני הופיע לו שם, משום מקום. במעלה גרם מדרגות עמוס אנשים. הייתי רוצה לפוצץ אותו אבל הוא היה גדול ומפחיד, אז אמרתי לו תודה על הרוק המשובח שנח לו על הנעל שלי, והלכתי לפגוש את פום.

פום: "היי" כולה חיוכים וידיים פתוחות לחיבוק

אני: "אוכל!"

ממש פשוש. אבל אחרי שעתיים וחצי של נסיעה, הייתי רעב.

תפסנו מונית ונסענו לבית קפה. בתוכו נברנו שעות בתפריט וזאת כדי שאני אמצא משהו שהולם אותי- הרבה אוכל בהכי פחות כסף. אז השוותי מחירים וגודל מנות ולבסוף החלטתי על ארוחת בוקר. פום לקחה סנוויץ' מעפן וברד. התיישבנו לשולחן כשאני חג סביבה על מנת למצוא את המיקום האקוסטי הטוב ביותר על מנת שכל המקום ישמע את הקול המרנין שלי.

כשהייתי באמצע הארוחה פום החליטה שאחרי שהיא הוציאה את כל תוכלת הסנוויץ' ואכלה חצי ממנו, היא שבעה. זה נראה לי ממש לא הגיוני לכן הפצרתי בה להמשיך לאכול.  מאחר ולא הפסקתי, גנים פולניים, היא פשוט שיחקה ב"שאריות" (אי אפשר לקרוא לזה שאריות, זה היה יותר סנוויץ' אחרי שהיא אכלה מאשר מלפני) והרסה את הכל על מנת שאני הפסיק. אז הפסקתי והמשכתי לאכול.

כשסיימנו שקלנו את האפשרויות לאן ללכת, מאחר והפעילות המועדפת עלינו נפסלה מראש בשל תקרית נוראה שקרתה כאשר ארס היה אתה.

החלטנו לתפוס מונית וללכת למשחקייה. כמו זוג יונים מאוהב שרואה זוג יונים אחר שרוצה לקנות את האולם שהם רצו לחתונה, אצנו להוקי שולחן. שלשלנו את מלוא כספנו והתחלנו לשחק. כרגיל היא כיסחה אותה. כשסיימנו את המשחק בהפרש של נקודה החלטתי לשנות שולחן. משנה מקום משנה מזל, לא? אז כן. בשולחן השני הפסדתי בפער שהיה יכול למלא את הגראנד קניון. עברנו לכדורסל והפעם למרבה הפלא היא לא פגעה לי בביצים ואני לא פיצצתי לה את הפרצוף.

שלמים יצאנו והלכנו לשוק, כי חשבתי שיהיה מעניין. אז חשבתי.

היה שם יותר מפחיד ממטונף אבל זה בגלל שאני לא רגיל להסתובב בקהל ערבי. לא שיש לי משהו נגד ערבים, אבל שימותו.

אחרי שהם יחיו טוב כמובן. אני לא גזען ובכל מקרה הם לא בלונדינים וצריך לשרוף את כל הבלונדינים.

כשהיינו אצלה פגשתי את סבתה החמודה שמתחרה עם אמה על הדמות הנערצת של השנה אצלי. למרות שהן נשים אמיתיות ולא דמויות.

ראינו סרט ואז עוד אחד ואז כבר הייתי צריך ללכת. לפני שהלכתי פום פום אמה ואני התיישבנו ודנו מה לעשות לכבוד הגיוס המתקרב של האוצר הקטן. מאחר וזה לקח זמן, החלטתי לנסוע באוטובוס אחר יותר מאוחר.

והחלטנו שהכי טוב ונח כשמתחשבים בכולם יהיה להיפגש בת"א. אז אלים יקרים, ב-10 לחודש נפגשים וחוגגים לפום.

אהבתי את הדרך חזרה. כולם סביבי ישנו והיה חשוך. אני אוהב נסיעות ארוכות כי זה תמיד נותן זמן לחשוב על הכל, כשלא תמיד חושבים שיש. בזמן הזה מצאתי כבר מה להביא לפום לגיוס וליומלדת שתהיה במאי. עכשיו רק להוציא את זה לפועל.

 


התחלתי את היום ממש רע. נסעתי למכללה על מנת להציג את הפרויקט שלי למרכז הפרויקטים והוא מצידו נכנס בי בכל הכוח. הוא שאל אותי שאלות שאני לא אמור לדעת את תשובתן מאחר וישנה חלוקה בין משתתפי הפרויקט. אבל אף אחד אחר מלבדי לא היה, כך שזה לא שימש כתירוץ למרכז. מבחינתו.

כשיצאתי ממנו לא נותר בי שום זכר להרגשה הטובה שאני סוחב אתי משבת שעברה.

שום הוד ואדר על תפארתו של בויפרנד לא עזרה.

רציתי להקיא. רציתי לאכול ולהקיא. הרגשתי שאני שמן ושאני פסולת אנושית.

ואני בכלל לא מבין למה לקחתי את זה כזה קשה, הרי אותו מרכז פרויקטים הוא מסוג האנשים שיצאו במחקר שאומר שכל שלושה מתוך ארבעה אנשים מהווים 75% מהאוכלוסיה.

זה עבר לי, אחרי שהלכתי לישון על מנת לא לחשוב כך. אני חושב שהבהלתי את בויפרנד, והאמת שהבהלתי גם את עצמי.

אני עד כדי כך לא יציב נפשית, שכל דבר קטן יכול לגרור אותי להקיא?

אני לא מצליח לצאת לצמיתות מהמחשבות האנורקטיות שלי. אני פשוט שמן מדי.

אבל אני לא. ואני רואה את זה, אבל כשרע לי אני כמו עיוור.

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 31/3/2008 22:20   בקטגוריות אומללות, אושר, אי שפיות, אנורקסיה, אני והוא, אתאיזם, בולמיה, ביסקסואלים, בעיות אכילה., גייז, דיכאון, הומור, הפרעות אכילה, הרהורים, זעם ותוכחה, ורק רציתי לחיות, להיות אני, מכללה, סרקזם, עצבות, צחוקים, ציטוטים, ציניות, שנינות שכזאת, אהבה ויחסים, בית ספר, ביקורת, סיפרותי, שחרור קיטור, צבא, פסימי  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



משחקי ילדים, ואני הגולם


זה עבר.

תם, נשלם, נחתם, נגמר, הסתיים.

 

עכשיו זה באמת. מפה כבר אין לאן לברוח.

 

זה מאיים עלי. זה מאיים על בויפרנד ולכן זה מאיים עלי. זה מאיים על שנינו.

 

אני טיפש ילדותי ומפגר שמשחק באש, ואני פירומן לא קטן.

אני מצטער.

 

זה הסוף ואני לא יודע אם לבכות או לצחוק.

הן בכו, עלי.

אני צחקתי, עליהן.

אולי הן פשוט הבינו,

אולי אני פשוט עוד לא.

 

הוא זה שגורם לי לבטני להתכווץ כל פעם כשאני רואה אותו.

הוא זה שאני חולם עליו כל לילה.

הוא זה שגורם לי הרגשה כל כך טובה כשאני מחייך.

הוא זה שגורם לצמרמורת שעולה במעלה גבי, כל פעם כשאני הולך לישון ומחשבותיי נתקלות בו.

אני הוא זה שגורם לו לבכות.

אף אחד לא אמור לבכות בגללי. אני לא ראוי לכך.

 

אני עייף, כל כך עייף. וזו תרמית גדולה כי זה לא נגמר, זה רק בכאילו, איפה ההקלה?

אני רוצה לישון. אני צריך לישון.

 

ופום, מה קרה לך פום?

 

ערבוב של הכול, סחרחורת מבחילה.

 

ואם אברח ואם אשתה ואם אקיא ולא אוכל, האם הכול ייפתר?

האם הספורט האם שתיקה, זעקה, קריאה?

 

שוב אני משחק בפאזל של מציאות עקומה.

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 27/3/2008 22:49   בקטגוריות אומללות, אושר, אי שפיות, אנורקסיה, אני והוא, בולמיה, ביסקסואלים, בעיות אכילה., גאווה, גייז, דיכאון, הפרעות אכילה, הרהורים, ורק רציתי לחיות, זעם ותוכחה, חלום אופורי, טיפשות האדם, להיות אני, נטיות התאבדותיות, סיוטים, עצבות, פחד וחרדות, אהבה ויחסים, ביקורת, מפגשי ישרא-בלוג, בית ספר, סיפרותי, פסימי, שחרור קיטור, צבא  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"איי! התחת הזה שייך למישהו!"


בשני היה לי אחד משני המבחנים האחרונים של העתודה. כטבעי למאורע זה, יום לפני שלושה סטודנטים התייצבו אצלי בבית על  מנת ללמדם.

למדנו והיה בסדר גמור עד שהגיע שעת הצהרים, שבשבילי סימלה את ההפיכה לפולניה. הלכתי למטבח והכנתי להם אוכל, הרבה אוכל, מלא אוכל.

כמובן שכמו כל פולניה כשהם אוכלים אני עומד בכיור ורוחץ כלים. בזמן האחרון אני עושה את זה ממש הרבה, אבל זה לא ממש מזיז לי. היו הרבה כלים שנשארו עוד מהסופ"ש של הבית הריק. לאף מתאומותיי זה לא הזיז. כשעמדתי שם, אחד הסטודנטים נכנס למטבח ועמד מאחורי. הסתובבתי אליו והוא נתן לי מבט של "לעזאזל כמה כלים?!". שאלתי אם הוא זקוק למשהו ואמר שלא. הסתובבתי חזרה והמשכתי לרחוץ את הכלים. הוא המשיך לעמוד שם כשהוא שואל אותי אם אני צריך עזרה, כי לא נעים לו. אמרתי לו שאם סבתא שלי מסתדרת מצוין ככה, אני גם יכול. שוב שרר שקט כשרק המים וקולות הרחצה שוברים את השתיקה.

לפתע הרגשתי את ידו על התחת שלי.

הסתובבתי במהירות כשאני משפריץ עליו סבון, בטעות.

"מה לעזאזל?" שאלתי.

הוא שתק. הוא נראה כאילו הוא הרגע בלע את הלשון של עצמו.

הוא: "התחת שלך רך."

אני: "מה?"

הוא: "התחת שלך! רך! ממש רך!"

הסתובבתי חזרה לכיור כלא מאמין למה שהרגע קרה כאן והמשכתי לשטוף כלים. כלאחר רגע שוב הוא תפס לי את התחת, רק כשהפעם שתי ידיו היו עליו.

אני: "סליחה?!"

הוא עזב. חשבתי שזה נגמר כי הוא התרחק. אבל לא. הוא קרא לסטודנט שני.

הוא: "תגע לו בתחת! הוא ממש רך!"

כשאני בטוח לגמרי שלא יקרה כלום המשכתי לרחוץ כלים כשאני מגחך לעצמי. עד שהבנזונה תפס לי את התחת.

זינקתי כשאני מסתובב אליהם ושואל אותם אם הם בסדר בראש שלהם.

הוא: "אבל לא! אתה לא מבין, התחת שלך, ממש רך! לחברה שלי אין כזה רך, מעולם לא נגעתי בתחת כל כך רך!"

כדי לאמת את החלטתו הוא הכריח אותי לתפוס לו את התחת.

הוא: "נו, אל תתבייש!"

אז נגעתי. ואז בשלי. שלי באמת היה הרבה יותר רך. ואז השני נגע לי. ואז שניהם.

ואז תהיתי לעצמי עד כמה הומואים אנחנו נראים מהצד. כאות משמיים אחותי נכנסה למטבח עם הסטודנט השלישי כששתי זוגות ידיים סוגרות על התחת הענוג שלי.

אני: "זה לא אני! זה הם! הם פסיכים!"

הסטודנט הראשון: "התחת שלו פשוט רך!"

סטודנט שני: "כן, רומן, בוא תגע!"

ואז השלישי תפס לי אותו.

אני: "סליחה?! אכפת לכם?! התחת הזה שייך למישהו!"

אני כמובן התכוונתי לכך שהוא שייך לבויפרנד, הם משום מה הניחו שהתכוונתי לעצמי. מילא.

כשחשבתי שזה הסתיים חזרתי לשטוף כלים. אז הסטודנט הראשון נצמד אלי מאחור בחיבוק.

עכשיו אין שום סיכוי שבעולם שאני אאמין שרוב הבנים במכללה הם סטרייטים לגמרי.

 


היום נפגשתי עם בויפרנד. צחצחתי את עצמי כשאני מגלח את כל הזיפים, גם איפה שפעם היה לי זקנקן. עכשיו הוא לא מתאים, כשאין לי שיער ארוך.

כשהגעתי בשעה המדויקת שבה אני ובויפרנד קבענו הרגשתי כאילו איחרתי. התיישבתי בגג של עזריאלי והתחלתי לקרוא את אחד הספרים שגנבתי לכרונוס. כשמחצית השעה חלפה, התקשרתי אליו. הוא אמר שהוא על האוטובוס והוא מצטער שהוא מאחר קצת.

כשניתקתי את השיחה לא יכולתי להתרכז יותר בקריאה. ישבתי כשאני מסמיק, מחייך וכמעט ומוחא כפיים לעבר המדרגות, שהוא אמור לעלות בהן. אני מרגיש שהשבת אצלו הציתה מחדש את כל הרגשות כלפיו. יותר נכון יהיה לומר שהיא גרשה את כל החששות הפחדים והתסכולים שהצטברו עם הזמן. כעת אין שום דבר שחור שמונע ממני לראות את האור הזך וחמים הזה שנקרא בויפרנד.

לאחר שעברו עשר דקות של ציפייה, הסומק מלחיי דעך ונעלם. כעבור עשרים דקות החיוך שלי נמוג. כעבור 30 דקות התחלתי לקרוא לו אידיוט. ואז הוא הופיע.

מקסים, חמוד, גבוה, חיוך כובש של שפתיים חושניות ועיניים מנצנצות.

"צריך שעון?!"

והוא צחק.

הרמתי את ידי על צברו וקירבתי אותו לנשיקה. אני לא מאמין שהוא ציפה לזה, אני תמיד מונע זאת. יש לי חסימה שעוצרת אותי בכל הנוגע להפגנת חיבה בציבור, חששות של ארון.

ידעתי שזה קצת מתסכל אותי. החלטתי לנסות להפסיק עם זה, עד כמה שאני יכול. ההחלטה הזו נבעה מהארה שהייתה לי בנוגע לזוג חברים אחר, שגם להם יש את הבעיה הזו. אני משער שזה די שכיח כשאתם נמצאים בארון.

אבל לא היה לי אכפת, ממש לא. אפילו כשעזריאלי מפוצץ בחיילים ויש לי הרבה חברים שמשרתים בקריה.

כשהיינו צמודים ומנושקים, הוא הפסיק אותי לפתע. פתאום הרגשתי איך שהוא מרגיש, רע. מתוסכל.

אני: "מה קרה?"

בויפרנד: "יש שומרים, אני לא רוצה שיעיפו אותנו" (יש לנו ניסיון בכך)

אני: מרים גבה "אתה מתכוון לטבח הזה שיצא להפסקה?"

אז הוא קצת לא שם לב לפרטים קטנים. מילא. יש לו זיין גדול.

אה אופס, לא הייתי אמור להגיד? LOL

אני אסבול על היציאה הזו. מזל שאני צוחק עכשיו, אח"כ כבר לא יהיו לי שיניים.

 

יצאנו לגג. ראינו זוג לסביות מתנשקות. בויפרנד החליט שאנחנו גם צריכים, אז התנשקנו. הוא עדיין לא הפסיק לחפש תשומת לב עם היחסים שלנו. כאילו למישהו אכפת שיש הומואים בעולם.

בנזרי, אם אתה קורא כאן, שתוק לפני שארעיד לך את הבית.

כשישבנו לנו בצד, בויפרנד הוציא שקית שוקולדים ומחזיק מפתחות ממש ממש יפה של עץ אשוח. הוא היה כל כך חמוד שישר שמתי אותו על התיק. את המחזיק.

נשכבתי על בויפרנד והאכלנו את אחד השני בשוקולדים. ליקר. אמרתי לבויפרנד שעליתי על התוכנית הגאונית שלו, אבל הוא ממש לא יצליח לשכר אותי ע"י שוקולדים עם ליקר.

כשעכשיו אני חושב על זה, הוא פשוט רוצה שאני אשמין כי העצמות שלי לא נוחות לו.

בין לבין התנשקנו והתחבקנו, כשלפתע בויפרנד שם לב שאני לא סומך עליו. וזה לא שאני לא סומך עליו, זה שאני מפחד שתופסים אותי ומתחילים להטות אותי מטה. זה כמו סנפלינג. מעולם לא יכולתי להישען לאחור, תמיד התיישבתי על הצוק, קפצתי ורק אז נעמדתי אופקית. לאור זאת בויפרנד השעין אותי כל פעם לאחור, עד אשר לא היה בי שום פחד.

כשסיימנו את השוקולדים, מאוכזבים שהם נגמרו, הלכנו לאכול. אני הלכתי לאכול. כי אני צריך.

אכלתי, אבל יותר מדי. הקיבה שלי כנראה עדיין לא מוכנה לכמויות כאלה של אוכל.

הקאתי. בלי לגרום לעצמי, פשוט זה יצא. בויפרנד רצה לבוא אתי אבל התביישתי. זה לא שהוא לא מודע למצב אבל בכל זאת, לא נעים. יש הבדל בין לדעת שזה קורה לבין להיות נוכח כשזה קורה.

כשיצאתי מהשירותים הרגשתי הרבה יותר טוב. לקחתי סוכריית מנטה על מנת שאוכל לנשק אותו שוב ויצאתי ללוות אותו לאוטובוס.

נפרדנו בנשיקה חטופה כי לא הספקנו למצוא מקום והאוטובוס שלו הגיע.

 

בסוף אני אמות אנורקסי בולמי אלכוהוליסט. צדק פואטי.

 

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 25/3/2008 21:34   בקטגוריות אושר, אנורקסיה, אני והוא, בולמיה, ביסקסואלים, בעיות אכילה., גאווה, גייז, הומור, הטרדה מינית, הפרעות אכילה, הרהורים, חלום אופורי, להיות אני, מכללה, נטיות מיניות, סקס, סרקזם, פחד וחרדות, צחוקים, ציטוטים, ציניות, שנינות שכזאת, אהבה ויחסים, אופטימי, בית ספר, שחרור קיטור, פיתויים  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
66,885
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , פילוסופיית חיים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDum Dum Philosophy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dum Dum Philosophy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)