כששמעתי שסבי ז"ל נפטר כמעט ולא הודעתי לאדם.

לא הייתה לזה משמעות בזמנו, לא רציתי מעמסה של אנשים אשר יצורו עלי בשאלות של "איך אתה מרגיש? אתה בסדר?" כי אני בעצמי לא ידעתי.

הראשונה שסיפרתי לה הייתה ידידה שלא ראיתי הרבה זמן.

קבענו להיפגש באותו שישי בבוקר, ואיכשהו חשתי צורך לנסוע ולנחם את סבתי ואבי כשהיא בהעדפה פחותה יותר, ועל כן הייתי צריך להודיע לה על הביטול.

באותו אח"צ היא החליטה לנסוע אלי למרות שהיא כלל לא קרובה אלי.

שמחתי שהיא באה. היא ניתקה אותי מהבית ומן ההרגשות שבו והחזירה אותי לזמנים אשר הייתי סטודנט חייכני ומקפץ עם זקנקן ושיער ארוך אשר בילה את ימיו בת"א בהתרוצצויות חסרות פואנטה.

בשיחה שלנו, שלא פסקה גם לאחר 3 שעות, הגענו בנינו למסקנה ברורה בנוגע למשפחתנו.

תמיד טענתי (והדבר הוכח אינספור פעמים) שלאף אחד לא אכפת מה הולך בבית כשהדשא ירוק בחוץ.

אמי תמיד נראתה בעיני חברי כמושא הערצה, כאם תומכת. משפחתי שלי "בורכה" בה.

אנשים אהבו את הורי כמו שאני אהבתי את הוריהם.

הם לא היו חשופים לעיוותים, כפי שאני לא הייתי חשוף לעיוותים במשפחתם שלהם, אם היו.

קיים פער אדיר ביחסים הפנימיים של משפחתי לבין היחסים החיצוניים.

פעם חשבתי שאמי צבועה כלפי החברה.

עכשיו אני חכם יותר.

היא לא.

את אותו הדבר אפשר להגיד עלי, גם אני יכול להצטייר כצבוע אל מול משפחתי.

כלפיה אני כבר לא נחמד, לא אוהב, לא רחום (יותר מדי).

זה ההקשר. זו המועקה והכובד של התפתחות הדברים, היחסים.

הקשר שלי שונה כלפי משפחתי כשמשווים אותו כלפי אנשים חיצוניים.

אני יותר קשה אתם, אני פחות אוהב, אני כלל לא משקיע, אני לא סופר, אני "שורף" אותם.

אני פגוע מהם ולא רוצה לחדש, לא רוצה לתקן, לא רוצה מהם כלום.

הכל נע על גבי דעות קדומות, על ההיסטוריה, על הצלקות מהגדילה שלי.

כך שאם אצטרך אי פעם התייעצות כלשהי, אם אצטרך עזרה, להם לעולם לא אפנה אלא אם כן זה יקרה כשאני משוחד מראש בדעה שאני לא אתייחס לאותה התייעצות.

קצת עצוב, הרבה עצוב, המון עצוב, אני חי עם זה. בחרתי בזה.

לאחר נפילת אסימון זה נפל לי היום אסימון נוסף. סביבות השעה 16:30.

דיברתי עם קאלי.

אתה אני מתייעץ.

אתה אני מדבר על הכל.

היא הייתה אחת מאותם בודדים שסיפרתי להם על מות סבי.

היא הייתה אחת מאותם בודדים ששיתפתי אותם שנחת 15 מטר ממני גראד ומה התחושות שלי בנוגע לכך.

היא גדולה ממני ב5 בערך.

היא עוסקת במה שאני רוצה לעסוק כשאגדל (מתברר שגיל 23 זה צעיר).

אני מרגיש בנח אתה, אני סוג של מעריץ אותה.

ויותר מכל העובדה שהרגשות הדדיים ולעיתים אני גם אומר לה איזה משהו חכם כזה או אחר, מרהיבה.

היא כמו האחות הגדולה שמעולם לא הייתה לי.

עד כה לא הצלחתי להגדיר איך אני מרגיש כלפיה. היא מעבר לחברה.

היא מחוייבת, היא אוהבת, היא מרתקת.

אין לי קשר מעין זה עם אחיותיי, אבל לפי איך שאני רואה אצל אנשים אחרים כך זה אמור להיות.

ואם לא, כך אני מרגיש שזה אמור להיות.

אז...

תודה לך.

מגיחים אל פנים מסעדה כשמעילי הארוך מתנפנף ממנף האוויר של סגירת הדלת.

חתימתה כולאת אותנו בבועה החמה של המזגן.

4 ניצבים אנו בהמתנה למארחת כשבמנד נוסף למעילי אני מישרו.

מבטים נבטים אלינו מהקהל הסעוד, מבטים מהירים, סוקרים.

מתיישבים לשולחן ובמאמץ קוראים את התפריט לאור נרות.

המלצרית מתייצבת לפנינו ומחייכת אלי, מזכירה לי בדיחה נושנה שאמרתי לה בערב לפני.

כשהאוכל מגיע, כשהשיחה קולחת, כשהצחוק נישא באוויר,

זה קורה.

העלאת זיכרונות מן העבר.

בכל זאת, סועדים אתי תאומתיי וחברת ילדות. מעין האחות הנוספת שלנו.

הן זוכרות, הן צוחקות, ואני רק מקשיב.

נזכר, כשמזכירים. מנסה להיזכר בעצמי לפני שמזכירים ולא מצליח.

כך כל הערב.

בהחלט הצלחה, בהחלט מהנה, בהחלט מרענן.

מזמן לא ישבנו ארבעתנו והעלאנו מהאוב כזקנים את קורות חיינו.

סיפור ועוד אחד. מצחיקים, משעשעים וכאלו אשר מגיעים לזמן שהיינו עוד בלולים.

אני לא זוכר.

כשאני מנסה להיזכר בתקופת חטיבת הביניים אני לא זוכר כמעט וכלום. 3 שנים שהן כחלון זמנים ריקני. בעבר חשבתי על כך והגעתי למסקנה שזה בגלל שלא התקדמתי בכלום. באמת שלא התפתחתי נפשית כלל בחטיבה, רק לאחר מכן, שהגעתי לתיכון. אולי זה בגלל הגיל, תמיד הייתי צעיר, אבל זה לא מבטל את בזבוז הזמן הזה.

עם זאת מעולם לא חשבתי כלל על העבר ביסודי, ולפניו.

אני יודע שלא הייתה לי ילדות קלה. כלל לא.

אני ילד מוכה שאת רוב ימיו בילה ברחובות, לא משנה גשמים או לא גשמים.

מובן לי למה אני מדחיק את זה.

מובן לי למה אני לא שש להיזכר בכך.

מובן לי למה אני לא שש לנהל קשר עם הורי.

מובן לי שאני מצולק נפשית כל כך עמוקות שלעולם לא אוכל להתגבר על כך, לא משנה כמה התקדמתי מאז.

לא מובן לי למה אני לא זוכר את האושר. אפילו המועט שהיה.

האם התקופות הטובות היו כה קצרות שפשוט איכשהו בתת מודע החלטתי לשכוח הכל בשביל שאוכל לחיות?

הרי ניסיתי להתאבד, ניסיתי לזעוק, ניסיתי לשנות,

וכל מה שקיבלתי כתשובה מאמי היא האימרה "במקום לנסות להתאבד פשוט תעשה את זה כבר!"

תיבת פנדורה נפתחה עכשיו והבזקים רצים בראשי.

הסיבה שבגללה בחרתי לשלול מאמי את השיתוף בחיי; שיחת טלפון ממנו, הבחור הראשון שהתאהבתי בו. הפעם הראשונה שאני מעיז להגיד לו זאת, במועקה וכאב. הפעם הראשונה שאני מוציא זאת מפי והופך את המחשבות למציאות. אני מאוהב בבן.

שקט סטטי מהצד השני ואז אני שומע אותה אומרת לאחותי להיות בשקט. דרך הטלפון.

חור שחור נפער בי וניתקתי את השיחה. לא יכולתי לנשום. השיחה הכי חשובה ואינטימית שהייתה לי מעולם,

והיא ציטטה לה.

הסיבה שבגללה בחרתי לשלול מאבי את השיתוף בחיי; אני שב אחרי הסתובבות של 4 שעות ברחובות כשאני בקצר וגשום בחוץ.מסתכל על הסימנים הכחולים בזרועי ורועד מקור. מצלצל בפעמון הבית בתקווה שיכניסו אותי לאחר שאמי השליחה אותי החוצה.

מצלצל ומצלצל, ללא מענה.

לאחר זמן מה שאני לא מפסיק לצלצל אבי פותח את הדלת. רואה אותי ואומר לי שאני עושה כאב ראש.

אני מצלצל פעם נוספת כהתרסה על כך שהוא לא עושה כלום על כך שאמי זרקה אותי, בכל זאת, הוא אבי. הוא טורק את הדלת בפני ושב לאחר רגע ובידו כוס מים.

הוא שופך עלי אותה וטורק שוב את הדלת.

מעולם לא חשתי כזו השפלה.

וגם כשהזמן התקדם והוא לקח צעד אחורה לעומת אמי, עדין לא אוכל לסלוח לו. בגללו לעולם לא אוכל להסתכל במראה ולאהוב את עצמי. הוא זה שלימד אותי שלעולם לא יאהבו אותי בגלל שאני שמן.

הוא חזר על המנטרה הזו במשך שנים. קרא לי חבית שומן.

גרם לי לשנוא את עצמי. עיוות לי המציאות. לעולם לא אהיה יפה. לעולם לא אהיה יפה מספיק.

ובשל זאת, לעולם לא אהיה אהוב.

יש לי בחילה.

בכלל לא רציתי לכתוב על זה. בכלל לא רציתי להיזכר בזה.

אסור לי לאכול.

שבת, צהרים. ירדתי למטבח כשקול צעדי מהדהד בין הקומות.

צפיתי בחלון אשר הכניס פנימה את אור השמש. אשליה. בבית הקור שולט, לרוב כשאני יוצא אני חש בחמימות המתפשטת בגופי העטוף בבגדים. אירוני לחוש להט כשיוצאים מן המבנה אל הגשמים שבחוץ.

מצאתי במטבח את תאומתי, שאלה אותי אם אני רוצה קפה. הסכמתי, לעיתים רחוקות היא מציעה להכין לי, תמיד אני זה שמכין וכל אחד מתפזר לחדרו.

הפעם נשארנו שם, ישובים לשולחן.

צמרמורת חלפה בגופי וחפנתי את הכוס קרוב אלי.

צפיתי בה, גם היא חשה את הקור בבית.

שבת שקטה, ואולי בגלל הסיבה שרק תאומותיי ואני בבית.

החלטתי שזו הזדמנות ולנסות ולתקן את הקשר בנינו.

אני יודע שהיא זקוקה לו, רוצה, כמיהה. ואני...

אני לא. אני המשכתי הלאה. אני כבר חתמתי את ההחלטה ואולי זו אחת המגרעות שלי, ברגע שאני חותם על עסקה אני לא מתלבט שוב לעולם.

אני מרחיק את משפחתי, אני לא משתף ואני לא מכניס אותם לחיי. בפעמים המעטות שאני אכן עושה זאת, כיד המקרה, אני מתחרט על כך.

כחלק מהתהליכים האחרונים שאני עובר, ובמיוחד לאור ניסיונה לפני שבוע או שבועיים, החלטתי לבדוק את הנושא שוב.

דברנו.

בפתיחות.

שיתפתי אותה במחשבותיי על בנים ומה שהולך אתם. בייחוד על מה שלא הולך אתם וחוסר ההתפשרות שלי על סקס כגחמה.

עלה שמו של בן זוגי לשעבר, היא טענה שיש שם עוד משהו.

תיקנתי אותה. הוא בן זוגי לשעבר. הוא לא אקס. הוא תמיד יהיה מעל כולם, בכל זאת, היינו למעלה משנתיים יחד. אך הוא לא הבחור הראשון והאחרון שהייתי אתו, הגדרתי את עצמנו במערכת יחסים אמיתית וזו היחידה שחוויתי עד כה.

עם זאת, מה שהסכמתי אתו בעבר אני לא אסכים כעת. כיום אני בספק אם היינו מחזיקים מעמד מעל לשנה.

התבגרתי, גדלתי ועיצבתי את עצמי. אני יודע מה אני רוצה ואני מסכים בין עצמי לעצמי להישאר לבד אם לא אמצא משהו שאני רוצה.

בכל זאת, אני עושה זאת כבר שנתיים.

זה לא שאני לא מוכן להתפשר, אני מבין שאין דבר כזה "מושלמות", אך יש גבול להתפשרויות שאני מוכן לקחת על עצמי.

דברנו גם על החוסר שלי ביחסים עם המשפחה הקרובה. אני לא חש צורך להיות עם הורי ועם אחותיי בקשר. כרגע זה נובע מהיותי גר בבית.

המשכנו ודברנו על ההורים. על כך שאף אחד לא מסתדר עם אמי. הסכמנו שאנו מרחמים על אבי.

היא סיפרה לי שאבא חושב שאני מאשים את שניהם, הוא נפגע כמדומה. היא חושבת שזה לא פייר שהוא סובל בגלל אמי.

הסתכלתי עליה.

היא לא מבינה. כל אחד ואחד במשפחה בגד ופגע בי כ"כ עמוקות שקשה לי לסלוח להם. זה לא שקמתי בוקר אחד ומתוך דחף החלטתי להפסיק לשתף אותם, זה קרה ככורח המציאות והשלמתי עם זה כחלק מההתגברות שלי.

נכון הדבר שאמי היא המרכז, אך אין לזלזל ביכולותיו של אבי ושל אחותיי לפגוע בי באותה המידה, גם אם לא לאורך זמן.

סיימנו את השיחה בחיוביות. היא תרמה, אני מניח. במיוחד לה שתרגיש שמשהו משתפר. אני לעומת זאת לא חשתי שינוי כלשהו. שיתפתי אותה, נתתי לה הרגשה טובה, אך אני נשארתי אטום כשהייתי. אני עדין יכול לקום וללכת ולא להסתכל לאחור.

אך זה תהליך, אני מניח. אני פשוט צריך לחשוב ולשקול אם באמת אני רוצה לקיים את היחסים הללו או לא, כי בכל זאת, זו משפחתי. זו תאומתי.

החלטתי לקחת אותה לקניות, כדי שתרגיש טוב עם עצמה כי יש לה פוטנציאל. החלטתי שאני גם אקנה לה מלתחה. אין לה את הכסף לקנות דברים, כמו שהורי לא נותנים לי שנים גם לאחותיי הם לא נותנים. לי פשוט יש את הפריבלגיה שאני משתכר יפה.

כהד עולה לי בראש קולה של חברה קרובה אלי, מפציר בי שוב ושוב להפסיק ולבזבז את כספי על אחרים, להפסיק ולפזר אותו.

אך אני לא יכול.

היא אחותי. היא זקוקה לביטחון הזה. זה כ"כ פשוט, בגדים. נותנים כ"כ הרבה. נקודת התחלה שמשם רק אפשר לפרוח.

כסף, זה כל העניין. זה ייתן לה המון.

ולי לא אכפת. אפילו לא אכפת לי להמשיך להיות מנותק ממנה. לא אכפת לי כרגע מהיחסים שלנו, או ליתר דיוק חוסר היחסים שלנו.

זה מוזר. אני לא חש צורך להיות חבר שלה אבל בתור תאומה אני חש מחוייבות לעזור לה לפרוח. גם אם היא פגעה בי רבות.

ובאשר לאבי,

שקלתי לשנייה לקחת אותו לסרט. להתחבר אליו. להוציא אותו מהבור שהוא חפר לעצמו כשלא התגרש מאמי.

אני עוד מתבלט כי אני יודע בהכרח שיציאה כזו תוביל אותו לשאול אותי בנוגע להעדפה המינית שלי, ואני לא בטוח שאני רוצה לשתף אותי בחיי.

סיימתי את הקפה.

הוא חימם אותי לשנייה.

עדין הבית קפוא.