לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


בין הבריחה, ובין ההסתרה, בין ההכחשה, ובין התמיהה, בין הפחדים, ובין השאיפה, ישנם חיים. החיים שלי.

Avatarכינוי:  Dum Dum Philosophy

בן: 36





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

חיוכים מנופצים


אני כותב לכם כשאני טובל בצבעי הקשת בשמיים ומפזר סביב אבק כנפי פרפרים.

לעיתים נדירות אני חש אושר עילאי, רגעי כמובן, שנותן לי תחושת דחף עז לצאת לרקוד.

ואני לא רוקד, ועם הקורדינציה המרהיבה שלי עדיף שזה גם יישאר כך.

כנראה הוד מעלתה הלסבית הקדושה ידעה טוב מאוד מה היא עושה כשגרמה לי לחוש בושה בכל פעם שאני רק עושה חצי צעד של ריקוד.

"מי שאינו לוקח פסק זמן כדי להיות צמא, אינו נהנה מן המשקה."

כך אמר פעם מישל דה מונטן.

לא הבנתי לעומקו את אימרה זו עד  היום. ובעצם, הכוונה היא שלא יכולתי להבין. לא חשתי אותה. לא חוויתי אותה.

היום היה משהו שונה. היום קרה משהו שלא ציפיתי לו. היום הייתה לי הארה.

 

היום כינסו את הפלוגה והסגן ניהל דיון פתוח ונוקב בין כל צוערי הפלוגה בנוגע לרגשות האנשים. לרוחות בפלוגה.

שיחה שלא קרתה מעולם בקורס השלמה של קציני החיל. יתרה מכך, היוזמה הייתה של הסגל האורגני כשבעצם אנחנו אמורים לנהל את עצמנו ואת הקורס.

הדיון הפתוח הזה הגיע אלי בהפתעה, והתברר לי שאני הייתי בתוך בועה.

אני לא שמתי לב לדברים האלה. לריבים של האנשים, לכעסים, לתככים.

פתאום הובהר לי.

אני שמח.

אני מאושר.

אחרי שבועיים, לבטח הייתי עולה על משהו תקול במערכות היחסים שלי עם האנשים, אם היו כאלה.

אבל אין.

פעם ראשונה שלי בצבא שאני מרגיש נוחות. ורוגע. אני אוהב להיות שם. אני אוהב את הבה"ד.

ואולי הקורס זה לא הדבר הכי מלבב עלי אדמות ואפילו לעיתים קשה, שלא לדבר על כמויות החומר העצומות שאנחנו אמורים לזכור אבל...

זה לא משנה לי.

כי אני בצוות מעולה. הוא במקרה מגדרי. וזה נותן לנו את הנופח המשני הזה, ההרגשה של המעבר כי אנו מיוחדים. אין אף אחד בצוות שהיה לי תקל אתו בעבר.

וזה לא רק בצוות, זה כלל האנשים. פתאום התחוור לי שאני מכיר הרבה אנשים בבה"ד. עד כדי כך שכשיש לי זמן בהפסקות אני צריך לבחור ביניהם.

כי יש את הפקידה הפלוגתית שהיא חומד, ויש את הפקידה של המפקד ענף, ויש את המ"מ של ההכנה. ההומו החמוד ההוא שאנו ממש נהנים יחד. ויש את המ"מ של הטירונות שלידנו, שהייתה מ"כית במחלקה שלי בטירונות. ויש את הרספים ויש כל כך הרבה אנשים מהענף ולא מהענף שאני פשוט מרגיש שייך.

ואהוב.

אני מוקסם ומלבב. אני באמת אוהב להיות שם.

אני רוצה לחזור לשם.

לי, לעומת אנשים אחרים, לעומת פעמים אחרות, לא תהיה תחושת שביזות של עוד שבועיים להעביר עם האנשים האלה. אני אצפה לכך.

נכנסתי מלא חששות להשלמה וכעת...

כעת אני יודע שאני אצליח להתגבר על הכל.

ולא רק שאני אתגבר אלא אני גם אהנה.

באמת אהנה. ומזמן לא הייתי מאושר ולא הייתה שום הנאה בחיי הצבאיים.

 

דובדבן מתוק כזה שנח לו בקצפת מבריקה.

 

 

הבעיה היחידה עם כל ההילה המרהיבה הזו,

היא העובדה המצערת שמתקף היותי בהשלמה חיילית אין לי זמן לישון או לדבר כמו שהייתי רוצה עם בויפרנד.

וחבל.

אני מתגעגע למתנה מרנינה זו משמיים. אני אוהב אותו.

 

 

 

 

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 21/5/2009 21:43   בקטגוריות אופי אינו משתנה, אושר, אני והוא, ביסקסואלים, גאווה, גייז, דעות קדומות, חלום אופורי, להיות אני, נאיביות, ציטוטים, קצונה, רגשות, שנינות שכזאת, אהבה ויחסים, אופטימי, אינטרנט, אקטואליה, ביקורת, סיפרותי, שחרור קיטור, צבא  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קצין? אתה? אבל אתה הומו.


"ומה יקרה אם המחלקה שלך, כל המחלקה שלך, לא תאהב אותך? לא תקשיב לך ולא תקבל את מרותך ואת הסמכות שלך כי אתה הומו? הרי, בחיל כמו שלנו זה כלל לא שכיח ואפילו קרוב לוודאי שזה יקרה. מה אז תעשה?"

 

אני לא יודע.

מאז שידידה שלי הציבה בפני את השאלה הזו אני לא מצליח לישון. אני לא מצליח להעביר שנייה בחיי בלי לחשוב על זה. ואני לא מוצא פיתרון.

אני לא יודע איך להסתדר, איך להצליח בסיטואציה הזו. האופציה של להיכנס בהם ראש בראש לא תעבוד, זה לעולם לא עובד. לא לאורך זמן.

אני מתחיל לפקפק...

בעצמי בעיקר.

ביכולת שלי להיות קצין.

 

רק בגלל שאני מי שאני. שאני אוהב בנים.

וזה באמת לא משנה מה עברתי, אלו הכשרות ואלו סמכויות נתונות לתפקידי. אם העובדה היחידה הזו היא הבעיה, אז אני לא יודע מה לעשות.

 

אני מוטרד. יותר ממה שחשבתי, משאלה זו. אני באמת לא יודע מה אני אעשה סיטואציה כזו.

זה מרגיז אותי כי זה לא שאני "סתם". אני קצין. והמסלול הוא לא הדבר הכי קל שבעולם, בעיקר אם מסתכלים על העובדה שאני נמשך לבנים.

ואז, בסופו, אחרי שעוברים את הכל, ליפול שם, בשטח. כי המחלקה שלי לא תקבל את זה.

זה לא משהו שאני יכול לעמוד בו כי אני לא יודע איך להתמודד עם זה.

 

אירוני.

אני אוהב את עצמי.

עכשיו אני צריך לשנוא את עצמי.

אני צריך להעלים את עצמי.

אני צריך לשתוק, לא להיות אני, להסתיר מחוות שאני רגיל אליהן. לנסות ולא לעשות שום תנועת גוף שלא מתאימה.

לא להיות אני.

לא להיות משוחרר כמו שאני.

לחזור ולא לקבל את עצמי.

לא להרגיש בנח עם עצמי.

 

אותה ידידה, לא מבינה. לא באמת. כשהצעתי את האופציה הזו, היא עודדה אותי. אמרה לי שזה מצוין,שאני עושה שינוי. זה מראה על רצינות.

כן, מלבב.

זה גם מראה עד כמה היא לא רואה את כל התמונה. היא לא מבינה שהוויתורים הללו, זוטרים ומעצבנים עד כמה שהם יכולים להיות,

זה השלמה עם עצמי. השלמה שלקחה שנים ומסע של שנים נוספות להגיע לרמת השיחרור והחופש שאני חווה עכשיו. אותו חופש שגורם לי לחייך ולהיות מאושר.

זה לכבות את הכל. את האושר, את החיוכים, את הזריחה. את הקופצניות שאומרים לי שאני ניחן בה וזה אומר שאני צריך לנתק את העליזות שבי.

זה אחד הדברים הכי קשים שאדם יכול לעשות לעצמו.

זה להתכחש לעצמי. זה להיות קר, לעצמי. זה לשנוא את עצמי. זה להתעלל.

זה מכניס אותי לדיכאון.

כי זה לא משנה. שום דבר לא משנה.

אני הומו.

אז אני לא יכול להיות קצין.

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 8/5/2009 17:39   בקטגוריות אומללות, אופי אינו משתנה, גאווה, גזענות, גייז, דיכאון, דעות קדומות, הרהורים, ורק רציתי לחיות, זעם ותוכחה, חלום אופורי, להיות אני, מחשבות, מחשבות עמוקות, נאיביות, נטיות מיניות, סיוטים, עצבות, פחד וחרדות, פילוסופי, פילוספיה, ציטוטים, קצונה, רגשות, רוע, אהבה ויחסים, אקטואליה, ביקורת, פסימי, צבא, שחרור קיטור  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יעילות זה אסון! בצה"ל.


ביום ראשון הגעתי מוכן עם כל הציוד לשבוע. הייתי מוכן מנטלית לקבלת עבודות רס"ר, בגבול הטעם הטוב.
הרי בכל זאת, יש לי סיכת מ"מ.
אך מתברר שהיא לא עוזרת כהוא זה. היא כל כך קטנה ונמצאת בצד הצווארון כך שרוב העולם כלל לא מבחין ובטוח שאני טוראי,
ואם כבר שמים לב אליה אז חושבים שנפלתי בשלב זה או אחר בקורס הקצינים.

כשעליתי על מדי ב', גיליתי שכעת אני בכלל נראה כלומניק, וזה לא משהו שמקובל עלי. החלטתי להסתובב עם הכובע של הפלוגה שלי מבה"ד 1,
אבל כמובן שגם זה לא עוזר.
ניסיתי לשדל את המפקדים שלי לתת לי לשים את התגיות של ההשלמה החיילית על מנת שהעולם יוכל לזהות אותי, הם סירבו.
כמו בכל דבר, אני צריך להרוויח את התגיות של במסע.
למה?
מה יש להם?
 זה פאקינג תגיות, אני בכל מקרה אחוש גאווה כשאני אענוד אותן. אבל אולי הם צודקים. 
כך יוצא שאני נראה כמו טוראי, בעל סיכת מ"מ, עושה עבודות רס"ר קדחניות.
 
ביו ראשון התרוצצתי בבה"ד יותר מכל פעם אחרת שהייתי בו. יותר מאשר שהייתי הקה"ד בהכנה כשחלק מהגדרת התפקיד הבלתי פורמלית זה להתרוצץ בבה"ד כאילו אני איזה ספורטאי.
הרמתי, סחבתי, סידרתי, ניקיתי וקירצפתי ענף שלם.
מותש, ב10 בלילה, לאחר שאחד המפקדים עבר בבניין המגורים ובדק את כל החדרים, שיחררו אותי לישון.
אתמול כאב לי הגב כאילו אני בעל בעיות גב. ואז נזכרתי, אני בעל בעיות גב!
ועם הארה זו הלכתי לרס"פ, אמרתי לו שאני צריך לראות רופא. הוא אמר לי למצוא טופס 102. הסתובבתי בבה"ד כשהבחנתי באחת המכ"יות שהייתה בטירונות של אחותי.
ניגשתי אליה להגיד לה שלום ובתור בדיחה שאלתי אותה אם יש לה במקרה את הטופס. היא החלה לפשפש בכיסיה כשאני בטוח שהיא צוחקת עלי,
כשלפתע היא שולפת לי אחד.
בשוק ובהלם עמדתי מולה כשהיא לא מבינה.
"אבל רצית, לא?"
- "כן אבל.. לא באמת חשבתי שיש עליך... תודה בכל אופן".
 
מילאתי אותו, הבאתי לרס"פ הוא חתם לי וניגשתי למרפאה. הביאו לי תור לרופאה וכך יצא שהיא נתנה לי הפנייה לאורטופד ואסרה עלי להרים משקל העולה על 7 קילו למשך שבוע.
כמובן שזה לא מסתדר עם כל ההרמות שאני צריך לעשות אז חבל.
כשחזרתי מהרופאה המשכתי לעבוד כשבשתיים בצהרים סיימתי את כל המטלות.
ניגשתי למשרדים והפקידה הפלוגתית התקשרה לאחד המפקדים ואמרה לו שסיימתי את הכל.
 הקול שלה שידר התפלאות. בסיום השיחה היא אמרה לי שאני יכול ללכת לנח והיא תתקשר אלי כשאחד המפקדים יגיע.
התחלתי להסתובב בבה"ד ובינתיים ביקרתי ידידה שלי בענף אחד ואת התאומה שלי בשני.
לאחר שלוש שעות מייגעות בהן חזרתי כל פעם מחדש למשרדים ואמרו לי שאין להם מה לעשות אתי הוחלט לשחרר אותי הביתה.
התברר שביום וחצי עשיתי עבודה של שלושה ימים. זה יצר פער בלו"ז שהכינו לי.
היום, היה אותו הדבר. סיימתי מוקדם מדי לכן שיחררו אותי.
ולכן, הגעתי למסקנה המתבקשת-
אני שונא יומיות!
זה הדבר הכי מטומטם עלי אדמות. לעזאזל מחר אם אומרים לי לנסוע הביתה ולחזור מחר אני אומר להם לא תודה וזהו!
 
הדברים מתסכלים. הנסיעה שלי מהבה"ד הביתה זה סביבות השעתיים כך שיוצא שאני כמעט לא ישן בבית כי זה בית ולא הולכים לישון ב10 ואני לא יכול ללכת לראות את בויפרנד כי אז אני אגיע ממש מאוחר הביתה.
 
בשישי לי ולבויפרנד  יש שנה וחצי...
כולי אושר והתרגשות...
מסכן חחח
הוא סובל מכל הטלפונים שלי אליו.
 
ישמרכם סנטה ויקרב ליבבכם לסושי.

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 5/5/2009 20:22   בקטגוריות אהבה שלא תגמר לעולם, אושר, אופי אינו משתנה, אני והוא, ביסקסואלים, גאווה, גייז, הומור, הרהורים, חלום אופורי, נטיות מיניות, צחוקים, ציניות, קצונה, רגשות, שנינות שכזאת, אהבה ויחסים, אופטימי, אינטרנט, ביקורת, שחרור קיטור, צבא, סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
67,471
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , פילוסופיית חיים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDum Dum Philosophy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dum Dum Philosophy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)