ובכן, אני שוב כאן. וכן, אני חי.

אחרי שבועיים נוספים בקורס הקצינים שלי חזרתי הביתה מותש יותר משאר הסופ"שים למרות שהפעם אין לי מי יודע מה עבודה כי את רובה כבר עשיתי.

ביום ראשון לפני שבועיים הגדוד שלי עבר סדרת חינוך בירושלים בת שבוע.

היה גם פורים ולכן זה בלגן את הסדר המקורי והסדנאות והסיורים היו מעורבבים אחד בשני מה שגרם לסדרה לאבד חלק מערכה ומהקסם שלה. אני בכל אופן, נהניתי. במיוחד בסדנאות שנויות במחלוקת אשר בהן ביטאתי את עצמי באופן רציונאלי, עקבי ומתורבת.

כחלק בלתי נפרד מהקורס שלנו אנו במעין מסע מתחת לפני השטח של חיפוש אחר דמות הקצין שלנו. הדמות שאנו נלבש כשנהיה קצינים. מה נבחר לעשות ובאלו דעות נגיע לתפקיד.

אותי זה קצת מתסכל ומעקב כי אני כבר סגור על עצמי. אני הגעתי עם גישה צלולה, ברורה וקבועה. לא מקובעת אלא ידועה מראש. בדיוק לאיזו מטרה אני יוצא לקורס, מעבר לכל השליחות והציונות הטמונים בי.

אני, מעבר לכל ספק, הולך להיות קצין מוכן פקודים. כלומר אני אדאג יותר לרווחת הפרט מאשר למשימה. זה לאו דווקא טוב, ולאו דווקא רע.

בכל מקרה, זו הבחירה שלי. בחירה שאף אחד אחר לא יכול לבוא ולשלול ממני אותה.

בשל זאת, אני לא מתחבר לכל התכנים הללו של חיפוש עצמי. כי אין לי מה לחפש בעצמי אלא רק לאמת את מה שאני כבר יודע.

בחמישי חזרנו לבה"ד 1 ולמחרת, בשישי, יצאנו למדרשת שדה בוקר ע"מ לעבור עוד חלק מן סדרת החינוך שלנו. מרהיב ומרתק ובנוסף מעמיק ומתמיד, נפלא ומרווה, מספק ופעיל.

פאניקה אחזה בי.

אחת ממטלותיי בקורס הייתה להעביר לצוות שלי סיור בצריף בן גוריון ובקברו.

אותה פעילות מקסימה במדרשה, הרסה לי אותו. היא נגעה בכל הנקודות שאני רציתי, לקחה לי את כל הדילמות והדיונים שאני רציתי להפיק. הייתי חייב לשנות את כל מערך הסיור שלי, ולא היה לי זמן.

בראשון הסתדרנו ליציאה לשטח וביום שני ירדנו אליו.

"שבוע השטח" של מגמת נחשון.

ישמרני סנטה איזו בדיחה. ככלל, הפלוגה שלי לא ידעה כלל איך נראה אוהל 11 שלא לדבר על איך להקים אותו. הפלוגה ישנה באוהלי סיירים, שתי יריעות מחוברות יחדיו ויוצרות מעין אוהל קטן לשני אנשים. ההקמה שלהם זו לא משימה כל כך קשה ובכל זאת זה העלה קשיים לאותם שלישים, אקדמאים וקציני המטה לעתיד.

אני שיחקתי לי בחול. אני רקדתי לצלילי האלמניה המכה בבזנטים. אני קיפצתי בין אוהל לאוהל והקמתי את מירב מאהל הבנים וישירות עברתי לאוהלי הבנות. בזמן מהיר יחסית המאהל הפלוגתי עמד וכבר הרמנו תורן עם דגלנו הכביר.

הייתי מאושר.

ליקטתי אבנים ע"מ לסמן מתחמים במאהל וזה החזיר אותי אחורה בזמן, לתקופה שעוד הייתי חניך בחוגי סיירות. כיתה ד'-ה'. גם אז אספנו אבנים והקמנו סביב הקבוצה חומות מגן מפני רוחות וכו'. עם השנים זה כבר לא הזיז לנו.

הנוסטלגיה. פתחתי את שבוע השטח שלי פתיחה טובה. חייכתי כל הזמן והזעתי מהתרוצצויות והקמות אוהלים והרמת תרנים.

כשסיימנו הלכנו והקמנו את המטווח הארעי שלנו. ישירות אחריו התחלנו במטרה לשמה ירדו לשטח, ביצוע תרגילי פרט- חולייה כחלק מהכשרתנו לרובאי 03.

אני אוהב הסתערות.

הבעיה,

שאני לא אוהב את הנשק שלי. ה16-M הוא הדבר הכי מרהיב וחמוד בעולם, כשהוא לא טעון בידיים שלי ואני אמור להשתמש בו.

מה לעשות, פציפיסט שכמוני עוד לא התרגלתי להירגע ליד השטות ההורגת הזו ולכן אני תמיד נלחץ כשאני אמור להשתמש בו.

לשם האירוניה, אין לי שום בעיה שהיא עם הטנקים שביליתי בהם עד לא מזמן. אך יש לזה הסבר קצת הגיוני. בטנק, כל מה שאני מחזיק ביד זה ג'ויסטיק מגניב ולא איזה רובה שבאמת יורה. כי לא הג'ויסטיק יורה, אלא התותח. והתותח בכלל לא קשור אלי. למרות שכן.

בכל מקרה, אין לי סיבה רציונאלית העומדת מאחורי הפחד שלי מהנשק. מעולם לא פספסתי את המטרה ותמיד היו לי מקבצים. לתפעל מעצורים אני יודע ואני אפילו מזהה את מה שניתן מראש.

אני מקווה שמתישהו זה יעבור לי.

אך עם רוע המזל, ועיקוב הזמנים, לא יצא לי לבצע את תרגיל הפרט ביום הראשון.

קבעו לנו שבלילה, כאשר חשוך, אסור לנו להסתובב לבד. תמיד בזוגות. ואין זה הכי נוח להסתובב פשוט עם הבן זוג שלך לאוהל?

חבל רק שמי שהצמידו לי הוא הומו בארון, עתודאי מנופח שאינו מסוגל לנהל שיחת אמת ולקבל ביקורת.

הוא האתגר הכי גדול שלי בצוות, ואם בטעות יעיפו אותי על סוציומטרי, זה אך ורק בגללו.

לפני השינה עשו לנו תדריך הגנה עם העמדות שיש לאייש והיכן הן נמצאות. בסופו, המ"פ שאלה אותנו אם למישהו קרה משהו טוב היום. כולם שתקו ולכן אני אמרתי. "הכוכבים".

מזמן לא ראיתי אותם כך. בגלל הצבא אני כבר לא מטייל ובמיוחד לא במדבר הרחק מציוויליזציה. הדובה הגדולה והקטנה היו מרהיבות, בולטות ובוהקות. רציתי לעשות לצוות שלי שיעור על הכוכבים ואיך לנווט על ידם, אבל הם פיהקו לי ופטרו אותי בהינף יד. זה לא עניין אותם. חבל.

כשהלכנו לישון, את מעט שעות השינה הרגילות שלנו, הבחור שהיה אתי בחר שלא לשתוק אלא להתלונן על הקור.

כי...?

מה?

הוא התכוון להאיר את עיני? כי אני לא מרגיש את הקור? כי לי לא קור?

נו באמת. קצת איתנות. לכולנו קר, כולנו פה, עכשיו תן לישון ושתוק.

אבל לא. הוא דיבר. ודיבר והתלונן ורצה הביתה חזרה ליומיות המרהיבות שלו. כמעט קמתי וחנקתי אותו עם רצועת הנשק שלי, אך זה לא קרה מאחר ונזכרתי שמאחר ואנו צריכים להסתובב בזוגות אני אצטרך לגרור את גופתו אתי לכל מקום וזה לא מתאים. כי פשוט התאמת הצבעים תהיה נוראה. הפרצוף שלו עם המדים שלי... זוועה.

באותו הזמן ידעתי שאת הלילה הזה אני כבר לא הולך לישון. וזה לא הפריע לי כי זו לא הפעם הראשונה שאני ישן בחוץ ובטח שלא נרדם. לי אפילו היה נח וחמים כי אני פולני אז עם המגבלות של הבה"ד, קיטבג אחד לשני צוערים, סחבתי אתי הרבה בגדים. פשוט קיפלתי ודחסתי וקפצתי עד שהכול נכנס.

בשעה לא מאוחרת מדי ולא מוקדמת מדי עשו לנו הקפצה.

הדבר הכי צפוי בעולם. ובכל זאת, אחרי שהקפיצו אותנו אני הייתי האדם היחידי באזור שהיה מוכן כבר על האפוד המלא והנשק שלו. כל השאר, נחרו, ישנו, לקחו את הזמן כאילו התרגיל יחכה להם.

הבחור שאתי, אותו צוער מלבלב שלא סותם את הפה כי קר לו, התחיל להתלונן על למה מקפיצים אותנו.

מאחר ולא יכולתי לזוז בלעדיו פשוט עמדתי בחוץ בכוננות כשהעוברים והשבים מתחילים להתעורר ולזחול לעמדות שלהם.

אחד המפקדים ראה אותי ושאל אותי למה אני לא זז. הצבעתי לו על הבחור והוא נתן לי מבט של הבנה. "כן, אה? נדפקת אתו."

לבסוף, כ10 ד' לאחר תחילת ההקפצה, הגעתי לעמדה שלי ונכנסתי למצב שכיבה.

כשההקפצה הסתיימה הייתי בשוק. שום ריצות, שום פזצטאות, שום דבר. סיכום וחזרה לשינה. כי "סה"כ ההקפצה הייתה בסדר רק שצריך לעבוד על הזמנים."

אתם חושבים?!

10 ד' אם לא יותר לקח לפלוגה להתארגן על עצמה. המאהל מטר על מטר בערך. למה נראה למישהו שאם בזמן אמת היינו יכולים לעשות משהו נגד?

למחרת כשקמנו היה לנו קרח על האוהל מה שהגדיל את מידת התלונות מצד הפלוגה. כל מה שאני תהיתי לעצמי זה- "אבל מה אכפת לכם? הקרח על האף שלכם? לא. הוא על האוהל. עזבו אותו והמשיכו הלאה."

בהמשך היום עברתי את תרגיל הפרט יום והלילה בהצלחה יחד עם תרגיל החוליה. באמצע היה לנו גם יום קליעה וגם בו תפקדתי מצוין מלבד המקצה הראשון שבו היה לי מעצור והוא הוריד לי כדור ולכן המקצה נפסל.

ליתר דיוק כשקיבלתי את המחסנית אמרתי למפקד שלי שיהיה לי מעצור. הוא הסתכל גם, אמר נכון ואמר לי להמשיך. מרהיב. כנראה ידע מקצועי באמת מנבא את עצמו!

בסיום יום הקליעה לכל הצוות עשיתי את המקצה האחרון שוב ובכך השלמתי את היום ללא בעיות, עם מקבצים ואף פספוס.

בלילה השני והאחרון שלנו הדלקנו מדורה. שבאותה מידה הייתה יכולה להיות תמונה מטלוויזיה מאחר והיא הייתה רחוקה שנות אור מכל אדם ואדם באשר הוא חייל, בפקודה.

אבל העיקר הכוונה.

למחרת התארגנו וחזרו לבסיס.

אתמול, בחמישי, התנהל הסיור שלי לצריף של בן גוריון.

שקדתי ולא אכלתי על הסיור הזה.

התאמתי אותו לתרגיל הפרט חולייה, ע"מ שהוא יהיה מעניין. הוא שילב בתוכו את מירב הדברים שלמדנו ומירב הפקודות בשינויים. השקעתי וראו את זה.

הבעיה הייתה שנתנו לי התקלה בלתי מתוכננת. אחד הצוערים שהיה אמור להעביר את הסיור לאחד הצוותים היה חולה ולכן הוא לא היה.  המפקדים החליטו למזג את הצוות שלי ושלו ושאני אעביר את הסיור לשניהם.

קטסרופה.

זה שוב הרס לי את הכל וכבר היינו שם. במקום לימודי אקטיבי של שימוש בתרגילי חולייה, כמו שתכננתי, היו לי עכשיו כיתות. היינו 30 איש במקום 15.

ונגיד שעוד זה בסדר.

ישנה בעיה אחרת. קטנה, פצפונת, כמעט בלתי מורגשת.

צריף בן גוריון לא יכול להכיל 30 איש!

לכן, הסיור לא היה משהו. ואף על פי זאת אחת המפקדות שהיא קצינת חינוך באה ואמרה לי יפה על ההשקעה.

זה לא יוביל אותי רחוק מדי. היצירתיות שלי מוכרת.

מילא.

כבר לא אכפת לי.

הציון שאני אקבל על ההתנסות הזו לא ממש משנה לי, אני עשיתי את המיטב ממה שאני הייתי יכול לעשות באותו זמן נתון.

והגעתי למסקנה הזו,

יש לי עוד מלא מה לספר אבל זה כבר נהיה ארוך מדי ואני בספק אם מישהו בכלל יקרא את הכול אז אני פשוט אסיים פה.

שיהיה לכולנו סופ"ש מהנה!

ישמרנו סנטה.

כשהגענו לבה"ד 1, ראיתי את דגל החיל שלי מתנוסס בגאון.

התרוממות נפשית. 9 אנשים מהחיל במגמה המונה 700 חייל לערך, והנה, לא שוכחים אותנו.

ישנם חיילים רבים הפוחדים מבה"ד 1, אני מעולם לא נמנעתי אתם. יחד עם זאת, כאשר כף רגלי דרכה על רצפת הבה"ד והכומתה עלתה לראשי, חשתי דחף קל של פאניקה. לא בגלל המעמד, לא בגלל מבחני הכניסה, אלא בכלל הכמות העצומה של האנשים.

והם כמוני. לא פחותים. מעלי יכולות, בעלי נתונים. שכבת אוכלוסייה שווה, גבוהה. המאפיינים המאחדים כמעט כל אחד ואחד מאתנו הפכו לשכיחים. בעיקר המוטיבציה. הרי, איך יתכן שמישהו יגיע לבית הספר לקצינים ללא מוטיבציה?

במהלך תהליך הקליטה נתקלתי בתופעה מרהיבה בצה"ל.

רב- נגד יצחק טאיטו. רס"ר המשמעת של בה"ד 1 מ1967. ושוב, לא פחדתי ממנו. הסתקרנתי. הוא הפך לאחת מאבני היסוד של בה"ד 1. יש את הבטון, ויש אותו. ובכלל, הבטון יהפך למים לפני שיקרה לו משהו.

הוא שרק לי.

עם משרוקית. אמר לי להתקדם מהר יותר. זה היה יכול להיות גם נחמד, אם למשל היה לי לאן לזוז ולא הייתי נתקע באנשים שלפני בתור.

בתום הקליטה היה לי ראיון קצרצר עם מפקד הצוות שלי ולאחר מכן התחלתי להתרוצץ ברחבי הבה"ד במטרה להספיק את כל המטלות אשר הציבו לי.

במבחני הכניסה אני הייתי היחידי שיצא מהם ממורמר בשל העובדה שהם היו קלים מדי. במיוחד המבחן על מורשת ישראל. הוא בכלל בושה.

המשכתי להיות ייחודי כאשר הבנתי שכולם, כולל כולם מלבדי, נתקלו במכשולים במבחן הפוטוגרפיה.

בשבילי, זה היה המבחן הכי קל שיש. אבל אמרתי לעצמי שאני צריך לזכור שאני נמצא כרגע בקורס של קצונת מטה. אותם אנשים, שלישים, מש"קיות ת"ש וחינוך ואנשי מודיעין למיניהם,אינם יודעים ניווטים. יתרה מכך, הם כמעט ולא יודעים שום דבר הקשור בשטח.

עובדה זו מקשה עלי יותר מאשר חשבתי. ידעתי שאני מגיע ביתרון יחסי עליהם בשל העובדה שאני ביליתי לי כמעט חצי שנה בתוך שטחי האש של גדודי טנקים, ועברתי הכנה של תומכי לחימה.

זה הפך לאבסורד כאשר נתנו לנו לשפצר אפודים וכולם הסתכלו אחד על השני לאחר ההסברים שהמפקדים נתנו לנו ולא הבינו איך מביאים את זה לפועל. אז שפצרתי בסביבות ה20 אפודים. לא היה לי אכפת.

מה שכן, במסע התגיות שלנו, שלא היה קשה כלל מאחר ואני נמצא בצוות של כושר מוגבל, בשל בעיות רפואיות, הלכו 4 ק"מ.

מי ישמע מה כבר עשינו. הם בכו. עם דמעות. ואני לא יכולתי. אם הם נשברים בגלל שקשה להם, אני נשבר כי קל לי מדי. אני צריך איזשהו אתגר וכרגע אני לא מרגיש שאני חווה אותו. במסע הייתי הכי לא מקצועי שיש. דילגתי לי בין שני הטורים ודחפתי את הבנות קדימה.

בראיון האישי עם המ"פ ולאחר מכן עם המפקד  של הצוות שלי הבהירו לי די היטב שהתכנים אשר אני אעבור בקורס אינם תואמים את התפקיד שאליו אני מיועד. לאחר מכן ריכזתי את תשומת לבי ושמתי לב לזה ביתר הקפדה. זה קצת מתסכל אותי, במיוחד לאור העובדה שאפילו אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לעשות את הקורס במגמה אחרת בגלל בעיות רפואיות שיש לי.

באחת הפעמים שעמדתי בתור לחדר האוכל גיליתי שכבר מרכלים עלי בפלוגה. דברתי עם בת לפלוגה ובסופה שאלתי לשמה, לאחר מכן היא שאלה לשמי ואז הוסיפה "אה, זה אתה? שמעתי עליך".

מרהיב.

"אז מה אמרו עלי?"

"שאתה חמוד"

לעזאזל. הפכתי לרכיכה נחמדה וחמודה. זה לא מתאים לבה"ד 1. שם כולם צבועים, ואני, אני כבר לא צריך להיות צבוע. מעצבן. אני צריך לחזור לעצמי, להיות רע.

בשבוע שעבר היה טקס סיום של השלמת החי"ר. בהשתתפות הרמטכ"ל ושר הביטחון. הפלוגה שלי אבטחה את המאורע, בין השאר. לפי פקודה מאחת המפקדות של הפלוגה, היא, אני ועוד שלושה אנשים היינו צריכים ללכת ולהנחית את מסוקו של הרמטכ"ל, בדיוק כמו שלמדנו בשיעור ביום שלפני.

תגובתי הראשונה, לאור מעמד עצום זה שנפל בחלקי,

"נראה לך?!"

למה היא חושבת שאני מוכן להתקרב למסוק כשהראש שלי יכול בכל רגע נתון להינתק מגופי? מה, היא שכחה? הרי היא זו שהעבירה לנו את השיעור. ואני יודע שהיא לא יודעת.

לבסוף, לפי כל הציפיות, הנחיתה הייתה חלקה לגמרי. עמדנו בצד ופשוט מחאנו כפיים לטייס. כאילו שהוא לא יודע לנחות.

הטקס עצמו היה... "מרתק". כי כל אחד רוצה לשמוע עוד נאום מפיו של אהוד ברק.

וזו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו.

פגשתי בו פעם, כשהוא עוד היה ראש הממשלה. לשם האירוניה זה היה בנחל ברק כאשר בליתי עם משפחתי. הוא פשוט הופיע עם גדודי המאבטחים שלו, והם, מקסימים שכמותם, עכבו אותנו בעלייה בסולמות.

באותם שעות של אבטחת הטקס, בצענו גם את האבטחה הבסיסית של הבה"ד כך שיצא שישנתי בטווח של 24 שעות 3 שעות ו20 ד'. שזה יותר מלא מספק אבל אני, שלא כמו השאר, לא בכיתי ולא התלוננתי. אז לא ישנתי לילה אחד. האימה.

ירדתי משמירה ב11 וב12 עליתי שוב. אך הפעם במרחק מה מהבסיס. באותו מקום שכוח אל, אלילים וסנטה, שמרתי עם בחור נוסף. מחיל הים. הומו בלי שום ספק. השעה הראשונה עברה ממש מהר בגלל העובדה המרתקת שאני לא שתקתי. לאחר שדיברתי רצוף שעה החלטתי שאולי כדאי שאני אתן גם לבחור לדבר כדי להיות מנומס. לפני שהוא התחיל לדבר האורות סביבנו החלו להתעמעם (כן, אני יודע. רומנטי משהו. עם כל יללות הכלביים למינהם) ולבסוף נכבו. הוא, כצוער חסון וגיבור נצמד אלי לאחר שנייה וביקש ממני לא לעזוב אותו. האושר. בשביל הצחוק שבעניין, ברבע שעה האחרונה של השמירה שלנו עברו לידנו 2 סובארו פשע ועוד מכונית בלתי מזוהת. שזה מצוין במיוחד לאור העובדה שלא אמורות לעבור שם אף מכוניות והקשר שלנו לא מתקשר לאף מקום אלא רק ללב שלנו כי הטווח גדול מדי.

בשישי, לאחר 11 יום בבה"ד, שילחו אותי לדרכי, הביתה.

פגשתי את בויפרנד האלוהי.

וכמה שהתגעגעתי אליו. לחיוכו המקסים, למבט עיניו הנוגה ולחיבוקו החם. כי כאמור, אסור התחבק בבה"ד 1. ישבנו חבוקים יחד מספר שעות כשאנו כל הזמן מגניבים נשיקות אחד לשני. בשביל זמנים כאלו אני עושה את הכול. זה ה-דבר. הכי מנחם, הכי מחזק, הכי מרתק, הדבר שאתה הכי מצפה לו.

אמרתי לו, ליתר דיוק הודעתי לו, שאני הולך להילחם. שוב. כי אני תמיד נלחם. במיוחד על העתיד שלי בצבא. אני לא מתכוון לתת לעצמי לשבת בצד או לתת לעצמי הנחות.

אף על פי שאני עושה קצונה מטה אני הולך להילחם בשביל להגיע לגדודים. כי בעיקרון אני עובר השלמה חיילית של סביבה לוחמת, כך שמקצועית יהיו לי הכישורים.

באתי מהגדודים בשביל לחזור להיות בגדודים. אני לא אשב לי באף משרד נח וממוזג כשאני יודע שאני יכול ורוצה לתרום הרבה יותר בקו קדמי יותר.

את העורף, תשאירו לעורף.

הוא כמובן, לא מוכן. הוא כמובן, רוצה שאני אשב לי במרכז במשרד. שאני אעשה יומיות. שאני אהיה בקריה.

מצטער, אבל לא.

לעולם לא.

לפחות, לא כל עוד אני צעיר.

אני לא באתי לצבא ולקורס קצינים בשביל להקל עלי את השירות אלא בשביל לתרום יותר, לאתגר את עצמי.

למרות שאני אוהב אותו. למרות שזה כן משפיע עלי.

אבל פשוט, אני ציוני. וזה תמוהה בי. זה ערך שמרכיב אותי. יחד עם האהבה שלו. נעבוד על זה.

שבוע זה, השבוע האחרון שלי בהכנה, היה אחד השבועות הכי טעונים שהיו לי אי פעם.

בראשון הגעתי כהרגלי לבסיס והתחלתי לתפקד כרגיל. להתרוצץ בין אנשים ולוודא שכל אחד ואחד יודע את החומר שהולכים להיבחן עליו, מגדר תפקידי כקה"ד (קצין הדרכה).

לקראת הצהרים החילו שוב וועדות. וועדות הדחה. סבב שני.

בהלם טוטאלי קיבלתי את ההודעה שגם אני צריך לחכות בתור לוועדה שלי.

על מה בדיוק? אין לי אף נכשל. לא בבר- אור (מבחני "כושר" אך לאמתו של דבר מבחני נחישות) לא בחומר המקצועי, ובטח שלא בחומר החינוכי- מורשתי. הרי אני הוא הקה"ד.

כשעמדתי מחוץ למשרד המ"פ יחד עם שאר הנכשלים הרגשתי לא בנח. והם, הם בכלל לא הבינו מה לעזאזל אני עושה שם.

הגיע תורי ויצאתי. ביותר שוק ממה שהייתי.

ידידה שלי שעמדה בחוץ וחיכתה לתורה הסתכלה עלי. חיוור בעל עיניים גדולות. אדם שעוד לא קלט מה הרגע עבר עליו.

היא: "דאם דאם, מה קרה? שמענו את הצרחות של המ"פ עד לפה".

אני: "אני... אני עולה לוועדת הדחה אצל מפקד ביה"ס. ההמלצה החד- משמעית של המ"פ היא הדחה".

היא: "מה?! אבל איך?! על מה?!"

ואלו בדיוק השאלות שהדהדו בראשי.

כשישבתי שם, החיוך שלי דעך בשנייה וכל הדם שבראשי חזר ללב, במהירות מרהיבה עם כל מה שאמרו לי. המפקדת, המ"מ ולבסוף המ"פ. נתנו לי את ההרגשה הכי נוראה בעולם. מזועזע ומצומרר לא הבנתי מה הם רוצים ממני.

הם חיפשו סיבה להדיח אותי. בהתחלה זו הייתה הבריאות שלי, שבשבועיים האחרונים לא הייתה במיטבה מאחר והייתי חולה והקראתי 4 פעמים ביום. אבל הבראתי. המ"מ אמר שהפסדתי הרבה תכנים. כשהוא מתכוון אך ורק לניווטים. ניסיתי להסביר לו, כמו שהוא כבר יודע, שאם כבר, זה החומר שאני הכי טוב. יש לי ניסיון של 7 שנים ואני יודע לקרוא מפה ושטח בצורה מרהיבה. לא מתרברבת. אני פשוט יודע זאת כי זה נכון. אני אפילו לא אגזים אם אני אגיד שאני יודע לנווט יותר טוב מאותו מ"מ, שבלחץ יש לו ניסיון של שנתיים. של "פעם ב..." ולא כמוני מתוקף היותי מדריך.

המ"פ אמר שלא הראתי מספיק נחישות, בשבוע הניווטים בשטח שהייתי בו. כי לא השתתפתי בו. במיוחד לא כשיצאתי לניווטים והתעלפתי. וכשנשארתי בשטח אחרי שהרופא הביא לי ג'. וכשקפצתי עם כולם בהקפצה והמ"מ אמר לי לשבת בצד. ולא הראתי מוטיבציה ללמוד. כשהסתננתי לאוטובוס לניווטי הלילה והמפקדת שלי הייתה צריכה להוריד אותי ממנו בכח.

לאחר כל הצעקות שחטפתי מכל אחד מהם, כשאני בשוק כי מעולם לא ציפיתי לזה, הם סיכמו את הנושא בכך שאני לא מספיק בשל בשביל בה"ד 1. כאן חל מפנה. בנושא זה הסכמתי אתם.

אני לא אדם מצטיין ולא פרפקציוניסט אך כשידוע לי שאני יכול להוציא את המיטב שבי בנושא מסוים, אני עושה את הכול ולא עוצר לרגע. אמרתי, שאני חושב שהם צודקים. שאני מאמין שהם צודקים. כי הרגשתי את זה בעצמי. ולא בכלל השטויות שהם אמרו לי אלא בשל העובדה שאני לא הבאתי את המיטב שלי. לא מימשתי אפילו חצי הפוטנציאל שלי בהכנה הזו בגלל שחליתי.

המ"פ עצר אותי וצרח עלי. לא התאמתי את עצמי לתוכניות שלו. הוא האדים וצווח על כך שאנחנו מכירים כבר חצי שנה ותמיד נלחמתי, תמיד היה לי את הברק בעיניים, ועכשיו אני מוותר לעצמי.

לא נכון. הוא מכיר אותי. הוא יודע שאני ביקורתי. במיוחד כלפי עצמי. אני מהאנשים שיכולים למלא בשנייה רשימה של מליון תכונות שיש לשנות בהם ולהיתקע ברשימה של התכונות הטובות.

בטעם רע ובקולות שכול הבסיס שמע הועפתי מהמשרד שלו לוועדה עליונה יותר.

למחרת, בוועדה, לא רק הסגל האישי השתתף. החדר הכיל 6 אנשים שכל אחד בתורו קטל אותי אחד אחרי השני. עם עוד דיבור ועוד הבהרה המוקד שלי רק הלך וגדל והנה הגיע תורו של מפקד ביה"ס שהוא בוודאי ידליק את האש.

כששאלו לתגובתי, הגבתי באותה הדרך שהגבתי אצל המ"פ. ושוב, הרסתי לו את התוכניות.

אמרתי שאני מודע לעצמי. אני עולה הרבה יותר מהר מהסגל על הפגמים שלי. אני מודע לפגמים שלי והפגם הכי גדול שלי, שבגללו אני נמצא כאן, זה הפחד קהל שלי. ודווקא בגלל זה ביקשתי לקבל את תפקיד הקה"ד. כי יש לו יותר זמן קהל. וכן היה שיפור, לא מקצה לקצה אבל שיפור. עם זאת אין להשוות אותי לאנשים אחרים כי כל אדם ואדם מתמודד עם הפחדים שלו בדרך אישית לו, זה אינדיווידואלי לחלוטין. מה גם שרק ניסיון וזמן יפתרו את הבעיה הזו. שוב ושוב לעלות מול אנשים. טיפול קוגניטיבי.

בנוגע לשאלה מה קורה אתי עכשיו, אני יכול לענות בכנות שאני כן יכול לסיים את ההכנה. אני כן יכול לסיים את בה"ד 1 ואני כן יכול לסיים את ההשלמה החיילית. יחד עם זאת, זה יהיה אך ורק במצב של "טוב". כי כרגע אני במצב טוב, ולא כמו שמציגים כאן. אבל אני לא אדם שמסתפק בטוב. אולי אני לא הכי בשל בעולם, לפי דעת הסגל, אבל בשבילי זה משהו אחר. אני לא רוצה לסיים את המסלול שלי ולהיות קצין כשאני יודע שיצאתי אל הדרך שאני לא במצב של מצוין. שאני מצטיין. ואני לא מדבר על מצטיין של תעודות אלא אני מדבר על מצטיין בפני עצמי. לדעת שהגעתי למלוא היכולת שלי ושמימשתי את מלוא הפוטנציאל שיש בי.

הוועדה הסתיימה בכך שמפקד ביה"ס אמר לי, כמו כולם בעצמם, שאני בוגר ושאני מודע לעצמי. בשל זאת, הוא מקבל אותי להכנה הבאה.

יצאתי משם מחיוך ושמח.

בערב, לאחר ארוחת הערב, במקרה עברתי ליד משרד המ"פ. המ"מ שלי היה שם.

מ"מ: "הו, יופי. דאם דאם חכה פה רגע".

לאחר מספר דקות הוא יצא ואמר לי להיכנס למשרד המ"פ.

המפקדת שלי הייתה שם וגם מ"מ נוסף. עוד וועדה. עוד צרחות, בעיקר מפיו של המ"פ. הוא שאל אותי איך אני מרגיש עכשיו, ועניתי לו בכנות שאני מרוצה. הוא שאל אותי מה יקרה אם הוא יבוא עכשיו ויגיד לי שנותר לי שבוע לשנות הכל, האם משהו ישתנה. עניתי שלאו דווקא. וזו האמת. הוא שאל אותי איך הייתי מרגיש, עניתי שרע.

הוא חתם את העניין ב"בהצלחה" והדיח אותי מההכנה הבאה. זו שעוד לא יצאתי אליה.

אחד החברים שלי בדיוק שמר אז הלכתי לדבר אתו קצת. להפיג לו את שעמום השמירה ולפרוק קצת אחרי כל הוועדות האלו שגרמו לי להרגיש כיצור הכי לא שווה בבה"ד. הוא הוכיח אותי על טעותי. הוא עודד אותי.

המ"פ החל להתקרב וכהרגלי, הצדעתי לו. כרגיל, הוא לא שיחרר אותי. כשלא כרגיל הוא הניף את היד שלו ודפק לי את הצ'אפחה של החיים שלי. קול פגיעת כף ידו על גבי היה כ"כ חזק שהבחור שהיה לידנו היה בטוח שעוד שנייה אני נשפך על הרצפה מת.

מ"פ: "אז בהצלחה לך דאם דאם!" והמשיך ללכת.

שוב בהלם, שוב בשוק. הלכתי חיוור ועם עיניים גדולות לכיתה. שם כל המודחים עלו ונפרדו מכולם. לא הספקתי לספר לאף אחד מלבד השומר, ועליתי גם. קולות המחאה היו גדולים.

מעולם לא חשבתי שהשפעתי על כל כך הרבה אנשים. רוב הפלוגה לקחה את ההדחה שלי יותר קשה ויותר בהלם ממני. התחלתי בבדיחה פוליטית. למרות שלעולם לא מכניסים פוליטיקה לצבא (-.-).

אני: "אז כמו שאתם יודעים ביומיים האלו עליתי ליותר וועדות מאשר אולמרט..."

כולם צחקו מלבד אחת המפקדות שבדיוק הסתננה לכיתה.

"... אז אני עוזב את הבה"ד... לטובת בה"ד 1".

שקט. כל הפלוגה, כמוני בוועדות, בהלם מוחלט.

כשיצאתי התחלתי לערער לי. ומה יקרה אם אסיים ואז יגידו לי שבכל מקרה אני לא יוצא לבה"ד 1? אם בכל מקרה אני לא בשל? אז תפקידי הסתיים? אני לא אהיה קצין? אין מצב.

למחרת כשאני כבר התגברתי, כהרגלי, על כל הלחץ שעברתי ביומיים שעברו, קיפצתי למקלחות לאחר מד"ס מרווה. בדרך, פגשתי את המ"פ.

מ"פ: "דאם דאם, איך אתה מרגיש?"

אני: "טוב מאוד המ"פ". ולא שיקרתי.

מ"פ: "באמת אתה נראה טוב יותר."

ושוב, צ'אפחה שנשמעה ברחבי הבסיס. "אתה יוצא לבה"ד 1".

כי כנראה שהברק חזר לעיני?

לא יודע.

לא שיפרתי כלום. השבוע שאמרו לי שיש לי לשנות דברים הסתיים באותה המהירות שהוא התחיל. רוב הזמן היו לנו מבחנים מסכמים, שהציון הכי נמוך שלי בהם היה 90. אבל זה לא חדש.

בשלישי, אני אמור לצאת עם כולם לבה"ד 1. אני מקווה, שעד אז, התוכניות לגבי לא ישתנו.

ובכל הנוגע למ"פ, אני הכי מעריך אותו בעולם. הוא לקח אותי למקום הכי רחוק שאפשר רק על מנת להצית את היצר הזה שבי, שוב. כי הוא כן דעך קצת בגלל שהייתי חולה.

אתמול, לפני שיצאתי הביתה, אחד מהפלוגה הגיש לי גלופה אישית לחולצה. מלבד אלו של המחלקה והפלוגה.

"מוד"ח". מודיעין- חימוש, חילות ההכנה.

ובזאת, ההכנה שלי הסתיימה. כשאני האדם הכי מודח בבה"ד אי פעם.