אין לי זמן לכתוב, וחבל.

תכננתי לכתוב הרבה.

במיוחד לאור העובדה שממחר לא יהיה לי כל כך זמן לכתוב.

פתאום חמשת החודשים האחרונים נראים כאלו עברו בשנייה.

אבל הם לא.

וסבלתי בהם יותר מאשר כל חיי, ולא גדלתי על עלי דפנה.

זה משתנה.

הכול משתנה.

הכול צריך להשתנות.

במיוחד הדרך שבה אני רואה את עצמי.

אני צריך להרגיל את עצמי להיראות בעיני עצמי כקצין, ושאר החבר'ה תלך אחרי בעניין זה.

ממחר אני מתחיל את קורס הקצינים שלי.

ציפיתי לו בכיליון עיניים.

אני מלא ציפייה.

צר לי על הפוסט פרידה הקצר הזה פשוט עוד פחות מ7 שעות אני צריך להתייצב ואני צריך להספיק לישון.

תכננתי להגיע לפני 8 שעות הביתה אבל הצבא הוכיח לי את טיפשותו חוסר גמישותו וחוסר אכפתיות אדיר.

אבל לא משנה כי לאותו בסיס נוראי אני לעולם לא אחזור.

בהצלחה לי.

וסליחה שלא יכולתי להיות אתך לבד היום. באמת שרציתי אבל לא יכולתי כי לא הספקתי.

אין לי זמן.

ואני יודע שהחצי שנה הבאה גם לא תהיה קלה אבל אני בטוח שנצליח.

אני יודע גם שבזמן האחרון תפסת אותי מביט בך בחיוך ושאלת לפשרו כשאני עונה לך שכלום.

אבל זה לא כלום. זה ההפך. זה הכול. זה אותו חיוך ומבט של נחת ואהבה. של סבא זקן אשר רואה את נכדיו משחקים בשמש החמימה ביום קייצי בשדה.

זה מבט של אהבה טהורה.

אני אוהב אותך.

אני מנסה להיזכר, אף על פי שזה היה כל כך רחוק שאני כמעט ולא זוכר איך זה היה. בדיוק כמו שהמדים שלי כמעט ואינם זוכרים את צבעם המקורי בשל הפז"מ הכ"כ רב שיש לי.

ניסיתי להיזכר בטירונות שלי.

ואז זה עלה על פני השטח, הזיכרונות הציפו ומחשבה אחת מרתקת: "דאם דאם, התגייסת לפני חצי שנה, תרגיע".

ובכל זאת, אני לא יכול שלא לתהות לעצמי למה הטירונים מתנהגים כטירונים. אני מניח שזה משהו פסיכולוגי ולאו דווקא בשל הפז"מ. כמו הטירונים של שריון. כמו הטירונים שאני מכשיר.

הם פשוט, וישמרני סנטה שאני אומר זאת אבל, חתיכת קרש. אפילו לא חטוב מספיק ויפה.

אז אני לא מבין איך ולמה הם הגיעו לשריון, הרי, אם אתם קרש, אתם מגיעים לגולני- לעץ האם שלכם.

אני מעולם לא הייתי פעור כמו שהם פעורים. ובפעור, למי שלא מבין, אני מתכוון בהייה ילדותית עם עיניים גדולות כשאתם מדברים אליהם בעברית די ברורה ומצפים שהם גם ימלאו את ההוראות האלו.

זה כאילו שיש לי עכשיו עשרות תינוקות שאפילו ללכת לא יודעים.

קרה השבוע שלקחתי קבוצה ללימוד והם איכשהו הגיעו למצב שבו מדברים על הפז"מ שלי. ואני לא אוהב שמדברים על הפז"מ שלי. כי לא משנה מה הגיל שלי, לא משנה ההשכלה, לא משנה ההכשרה והמקצועיות, מבחינת פז"מ אני גדול מהם בחודש. כלומר אני ממש צעיר. כל כך צעיר שהמדים שלי מסריחים מצעירות כמעט כמו שלהם.

והרי, אם אין ממש הבדל של פז"מ, למה שהם יקשיבו לי? אני לא הייתי מקשיב לעצמי.

הבעיה אתי שאני נורא נחמד אליהם. שלא כמו כולם אני צוחק אתם, מסביר להם דברים מעבר,נותן להם הפסקות ארוכות יותר ומתקשר אתם מעבר לרעיון של 'מפקד מופקד'. אני לא שומר אתם על דיסטנס למרות שמפרידים בנינו תהומות של ידע. אני לא חושב שכדי לפקד על מישהו צריך להוות עליו איום או ליצור מעין אשליה קוסמית של 'כל יכול'.

אבל אם אני רואה שזה הולך לכיוון של זלזול אז אני הופך את הכל. כמו שקרה לי אתם. והם הרי טירונים. הם לא מבינים כלום. אז אמרתי לאחד מהם שהוא עבר את הגבול ועוד מילה אחת שלו אני אדאג שהוא יישאר שבת. וזה טירונות של שריון. 21 כל זמן. אז לא לראות את הבית חודש וחצי זה קצת חבל.

כל פעם, לפחות טירון אחד שאול אותי, איך מגיעים לתפקיד שלי.

"די פשוט למען האמת. רוצחים מישהו בגלגול הקודם שלך."

וכמובן, שאם אני כבר אחליט להיות מקורי ואתאר לטירון אחד איך משמנים מרגמה במידה הנכונה בזוית כחולה לשם ההומור, אני אפול על הכי דוס שבחבורה.

אז הוא הסמיק ואמר שהוא צריך להתחתן קודם.

ומה סך הכול רציתי? מרגמה נקייה.

"אז מה עשית היום לכבוד היום הולדת שלך?"

"כביסה"

והגשם המבורך, הרטיב אותה לגמרי. בזמנים כאלה אני מקלל את הגשם. בעצם, תמיד כשאני נרטב או משהו שלי נרטב, אני מקלל את הגשם.

כשאני נמצא בבית תחת פוך עם כוס נס קפה טובה, לא אכפת לי שבחוץ תהיה סערה אדירה ואפילו שהמבול עצמו יחזור. כי אני עצמי לא נרטב, אז למי זה מזיז?

מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב כביסה. במיוחד בויפרנד, הוא יותר ממודה למצב רוח הכביסה שבי. הוא כבר יכול לזהות את מצבי הרוח שלי לפי מצב הכביסה שלי.

מתברר, בדיעבד, שאומנת הכביסה שסיגלתי לעצמי התקשרה ישירות אלי והתחברה אלי בצורה מושלמת. לפי כך ניתן לזהות דפוסי התנהגות ורגשות לפי היחס שלי לכביסה. זה מתבטא ככל תחביב.

אני לא שמתי לב לכך עד שפעם אחת בויפרנד אמר לי העיר לי על כך.

"אתה שם לב שכל פעם שאתה לחוץ בזמן או מרגיש רע אתה מכניס כביסה באמצע?"

ואני לא הבנתי למה הוא מתכוון.

הרי סך הכול שיתפתי אותו בחיי.

לא ראיתי את הסבים שלי הרבה זמן, אני לא מרגיש בשיא חיי, אני מרגיש בודד, אין לי זמן לכלום, החיים בצבא בלתי נסבלים ותקופת הסיפוח שלי נראת כמעט ונצחית ללא כל נקודת ציון, אני צריך להספיק וללמוד 300 עמ' בע"פ בדקדוק מטורף, אני עייף, מותש, מרוחק, ויש לי כביסה לעשות.

כי באמת הייתי צריך לעשות כביסה. ובאמת שאני אוהב לעשות כביסה. ובאמת שאני דוחף כביסה לכל דבר בחיי.

אני משער שבקרוב אני אפילו אזנח את פולחן הסנטה שלי ובמקום לתלות לי בחדר גרביי סנטה ובובות שלו אני פשוט אזרוק את הכביסה שלי לכל עבר.

אה, רגע. את זה כבר עשיתי.

טוב, אשמתי שמאז שהתגייסתי לא טרחתי לסדר את החדר שלי כי אני לא נמצא בו?

וזה שעברה חצי שנה כבר לא אומר שאני צריך לשנות משהו.

לכן, ותגידו לי אם אני טועה למרות שאין מצב כי סנטה אמר לי שאני צודק,

לא הכי טבעי בעולם לעשות ביום הולדתי את הדבר השני* הכי אהוב עלי וזה כביסה?

במיוחד מגבות וגרביים, כי אותם הכי כיף לקפל כי הם רכים וכיפיים כמו פרוות ארנבות.

רק שכמובן, ירד גשם כי פאקינג דצמבר.

אז במקום לחכות בעיניים מנצנצות לאור השמש ולייבוש הבגדים, נאלצתי לראות אותם טובעים בים של דמעות מלאכים אשר ללא כל צל של ספק בכו על מר גורלה של כביסתי הלא יבשה.

מתסכל משהו כי כאמור, הבכי הנוראי שלהם הוא זה שמרטיב אותה.

במקום זאת דחפתי אותם לתוך תנור מעצבן שמייבש אותה הנקרא "מייבש". איזה שם מקורי.

השלב הבא אבל, אותו אני לא כל כך אוהב, זה הגיהוץ.

והמדים שלי הכי יודעים זאת.

חייל אחד: "מה קרה לחולצה שלך?"

אני: "סיפור מצחיק. גיהצתי."

מזלט לי, שסנטה ימלא את כל בקשותיי ושהפיות ימלאו את כל משאלותיי.

*מן הראוי שהדבר הראשון שהכי אהוב עלי יהיה בויפרנד. למרות שמעולם לא עשיתי השוואה בינו לבין הכביסה, אני בכלל לא בטוח בנוגע למנצח.