מדי פעם ישנו זמן קצוב שהאדם עוצר בו ותוהה לעצמו על תכליתו, תוכניותיו וסוקר את כל תחומי חייו בכל זווית אפשרית.

אדם חזק ובעל אורח חיים בריא מחייך לעצמו וממשיך במהרה הלאה.

אדם שחצן וגאה בטוח שהכול מצוין אצלו וגם הוא, כמו הקודם, ממשיך הלאה בלי להניד עפעף.

אדם יציב וחשבן מחזיק את עצמו במצב סטטי זה על מנת באמת לסקור ולבחון כל נקודה בחייו. הוא מסמן לעצמו נקודות לשיפור ונקודות לשימור.

אדם מעורער לרוב רק מבקר את עצמו ומקשה על עצמו עוד יותר את חריפות הביקורת, מביא את עצמו כמעט למצב של כניעה עצמית.

אדם רוחני נושם עמוק בוחן, סוקר ומציין לעצמו את מסקנותיו.

בזמן האחרון אני חש שפרק זמן זה, שמן הטבע אמור להיות קצוב, לא מסתיים אצלי.

הוא ממשיך וממשיך.

המצב רוח שלי, ההרגשה האישית והביטחון שלי הם אלו שמשתנים. ואתם כל המסקנות וההבחנות.

אני כמעט ולא יודע להגיד את עצמי היום.

כששואלים אותי מה שלומי אני לא יכול לענות בלב שלם.

זה תלוי איפה אני נמצא פיזית בזמן השאלה.

באיזו שעה ביום.

באיזו חברה של אנשים.

זה נע בין אושר אולטימטיבי, כמו אתמול, לבין אימה ורגשות נחיתות וחוסר הבנה לקיומי בעולם, כמו שהיה בליל רביעי.

כמעט ובלי לשים לב הנטיות ההתאבדויות שכבר יותר משנה אין לי, חוזרות.

והכול בגלל בחור אחד שמתעלל בי סדיסטית כאילו הוא המרקיז דה סאד. אף על פי שהוא כלל לא היה מרקיז אלא רוזן.

הנמכת הפרופיל שלי, הרצון לא להתבלט מעבר למה שצריך, האידיאולוגיה של השארת גיליון ההתנהגות לבן ככותנה,

זה מה שחוסם ממני לשחרר את עצמי ממלכוד זה. כליאה זו שהאירוניה שבה היא היציאה הזוהרת שאומרת "קצונה" ואילו השחרור עצמו מן האבדון המהלך הזה, זה בדיוק המעשה ההפוך לכך.

יותר מדי פרמטרים, יותר מדי נוסחאות, יותר מדי אי וודאויות, יותר מדי רגשות, יותר מדי מעשים, יותר מדי אי עשיית מעשים,

יותר מדי.

ואני שם באמצע. מסתחרר מהכול מנסה להספיק הכול, לעמוד בכל הסטנדרטים, לנסות ולהיות יציב כשבעצם אני בדיוק ההפך מכך.

בראשון אני אשבור את המסורת שלי. בראשון אני אקיים את ההבטחה שלי.

בראשון תהיה רעידת אדמה.

אני מקווה שאשרוד.

את השישבת האחרון ביליתי בחברת קוקי, אצלו. מזמן לא הייתי אצלו, כמעט חצי שנה. יותר מדי, בשביל שנינו. היו סיבות, מוצדקות, אבל בכל זאת, לפתע זה נראה כמעט בלתי נתפש. 4 וחצי חודשים, בחישוב מהיר. 4 וחצי חודשים שאני מסתובב עם אותו אלתור על המשקפיים שלי כי אין לי כוח ללכת לאופטיקה לסדר, אלתור שהיה אמור להיות זמני אך מחזיק מעמד.

הזיכרונות מאז זכורים לי כל כך טוב שקצת התפלאתי שעבר זמן כה רב, אם הייתי נותן קצת יותר תשומת לב והייתי מבחין בכך ככל הנראה כבר מזמן היינו מסדרים משהו על מנת לבלות עם אחד השני.

דומים אנחנו, בהרבה מובנים אך שונים באותה המידה.

מוזר ככל שיהיה הוא הקליק הכי מהיר שהיה לי אי פעם עם בן, וכך גם אני שלו.

אם רק היינו נמשכים אחד לשני אולי והיינו כמו בויפרנד ואני, למרות שאני לעולם לא אוותר על בויפרנד.

אף על פי שהוא לא יודע לעשות כלל מסאג' וקוקי עושה זאת בכזו אדיקות ודייקנות שזה נתן לי את התחושה שהוא באמת עושה זאת בשבילי ולא כמו כל השאר אשר עושים לי כשתי שניות, לצאת ידי חובה ושולחים אותי מאחוריהם לעשות להם.

כמו אז, גם עכשיו הוקסמתי מארוחת השבת שמשפחתו ערכה. כמו אז, התרגשתי. כמו אז, ישבתי בלחיים סמוקות כאשר כל מסובי השולחן דיקלמו את התפילות.

כמו אז, גם עכשיו אני יודע שבביתי גם יהיו ארוחות כאלו. אולי לא בגלל האמונה שלי ואולי יותר בגלל האמונה של בויפרנד, אבל זה מלכד את המשפחה, או לפחות נותן את האשליה לכך. לי אין את זה ואולי בשל זאת אני מוקיר זאת כל כך.

התאהבתי שוב בכלבלב החמוד של קוקי. ישנו שלושתנו יחד במיטה אחת גדולה. כשקוקי באמצע כי הייתי בטוח שהכלבון יקום עלי בלילה ויזלול את המח המרהיב שלי.

ושוב, כמו אז, זה היה ביקור קצר מדי. אני צריך לעשות אותם לעיתים תכופות יותר.

אני אוהב את הברנש הזה.

למרות האאוטינג הנורא שעברתי ביום שני, יום שלישי היה רגוע כמעט לגמרי.

חיילי המחלקה לא הציקו לי כמעט בכלל ומלבד הערות כאלו ואחרות מאותו יצור מטומטם שחיטט לי הפלאפון, היה אפשר לחשוב ששום דבר כזה לא קרה.

אבל לצערי אני יודע שזה לא יעבור כי אותו חייל נמצא בחדר שלי והוא ועם עוד חייל רואים בי הבידור ונושא ההתעללויות שלהם.

ואני מבליג, לרוב.

כי השלישי שבחבורה שלהם, זה שגרם לי לחזור למחשבות אובדניות, נוטרל טוטאלית.

לקח לזה הרבה זמן אבל לא שברתי אף סטטוס קוו שקיים בין חיילים לחיילים, שזה כשלעצמו טוב.

ואם כבר מדברים על צבא,

אז כמובן שהוא יראה לי עד כמה הוא מתוחכם, מתוזמן ומתוכנן נכון.

היום בצהרים, בשעה 1400, הודיע לי הקצין שלי, שלא נמצא בכלל בבסיס שלי כי שוב- זה צה"ל, שתוך פחות מ20 שעות אני צריך להתייצב בבסיס אחר, בקצה השני של המדינה, בשביל כנס קצונה.

רק בצהל זה יכול לקרות. לא פלא שמלמדים טירונים להיות מוכנים כל הזמן לשינויים בלתי צפויים- צפויים בעליל.

מילא.

זה רק אומר שמחר אח"צ אני אוכל להיות עם בויפרנד.

ביום ראשון יש לי מבדקים לקצונה. אין לי שמץ של מושג לאן אני אמור להגיע,

חבל.