הסכנה הכרוכה באדם אוהב היא הצרה שהוא לעיתים, נדירות ככל שיהיו, גם מקשיב לך.

ואף על פי שחוקי האבסורד חלים על כך, זה קורה גם כאשר אתה מבקש ממנו ספציפית.

בויפרנד שבר את כל חוקי מערכות היחסים,

כמעט וריטש את האמונה וההבנה הבסיסית שבקשות מפי המאהבים שלכם, נועדו להפרה.

ביקשתי ממנו לתכנן את הערב שיהווה אבן פינה לשנה שלנו.

הוא בחשש ובהסתייגות ראשונית, אישר זאת.

יותר בשל העובדה שאמרתי לו ופחות בשל הרצון העז להוכיח את הצד הרומנטי שהוא בטוח שהוא לוקה בחסר בו.

בקשה נוספת הייתה אי הגילוי בדבר הפרטים והתוכנית עצמה. רציתי הפתעה.

ואיזו החלטה מטופשת זו הייתה!

הייתי צריך לדעת טוב יותר. הייתי צריך לדעת שהמתח והציפייה יהרגו אותי. הייתי צריך לדעת שהאדיקות שלו במילוי הוראותיי יגרמו לי להתעצבן.

והתעצבנתי. יותר משהתכוונתי. כלומר למה לעזאזל הוא לא מגלה לי כלום?!

אז ביקשתי. אז מה? אני זוכר שגם ביקשתי סקס.

הוא לא מבין את הרעיון המרכזי של יציאה. זה לא שפשוט יוצאים וזהו, צריך לדעת את המיקום, הכללי. לדעת מה ללבוש ומה לא ללבוש, אם יהיה קר או לא, איזה נעליים וכו'. וכמובן, הדבר החשוב ביותר, השעה.

הרי, צריך לתכנן זמנים נכון. להתקלח, לבחור בגדים, לארגן דברים בתיק, להתאים צמידים שרשראות ואקסזוריז אחרים לוקחים זמן. המון זמן. במיוחד כאשר אתם רוצים להיראות מצוין לכבוד החבר שלכם, מזה שנה.

והעובדה שהוא לא ישים לב לשום דבר כזה, לא ממש משנה.

הצעצוע החדש שלי, בשם סודיוס, כמעט והתלהבה יותר ממני בקשר לשנה כי היא מעולם לא שמעה על זוג הומואים שהחזיר כל כך הרבה זמן יחד.

הסברתי לה בפשטות: "הוא לא הומו". הדבר היחידי שקשור איכשהו בין הומואים והוא, זאת הנטייה המינית שלו. בכל הנוגע לכל דבר אחר, יו הפנר יותר הומו ממנו. כלומר, למען סנטה הבחור לא יודע לעשות התאמת צבעים של שבחור-שחור-שחור, שלא לדבר על להבחין בדקדוק הלבוש שלי אליו.

אחרי המתנה מורת עצבים אשר נראתה כנצח אבל בעצם הייתה יותר בכיוון של נצח נצחים, הוא הביא לי את המיקום. להגיע לבית האופרה בת"א. ליבי הלם, הדופק הרקיע שחקים, נשימתי הפכה מהירה ושטחית.

מחשבה אחת הדהדה בראשי והיא הייתה יותר ברורה מקרני השמש החודרות כוס קריסטל בצהרי יום שבת באביב חמים,

אני עומד למות.

הייתי רוצה להגיד שקצת חששתי וקצת פחדתי, אבל זה יהיה שקר. כמעט ובכיתי מרב פחד.

אני לא כמו בויפרנד. אני לא נראה כמו בריון מגודל. לידי צ'יוואווה נראת כגודזילה. אני יותר פרנואיד מאליזבת' הראשונה לאחר עלייתה לשלטון הכתר הבריטי הדי רעוע.

הרי בכל זאת, להסתובב לבד בחושך בתחנה המרכזית של ת"א ולאחר מכן ליד הטיילת של ת"א אינה מחשב כה מלבבת כשיוצאים מנקודת הנחה שבכל רגע נתון יכול לרצוח אותי. כי ברור שירצחו אותי. כי זה אני.

כשירדתי במרכזית החדשה אמרתי לעצמי שאני צריך לנשום עמוק ולשמור על קור רוח, הרי בקרוב אני הולך להיות קצין, וזה לא יאה. ניפחתי את החזה, עמדתי זקוף, שיננתי את צעדי האגרוף התאילנדי והאקרטה שהחברה במחלקה ניסו להנחיל בי, ועשיתי צעד כשאני די בטוח שהדבר הבא שיקרה לי זה שוד, אונס, רצח והשחטה כשאני לא בטוח מה יהיה הסדר.

בעזרת סנטה הגעתי בשלום לבויפרנד. נסתי אליו כבחור שרץ אל החבר החזק והגיבור שלו.

הוא חיבק אותי וצחקק.

הוא לקח אותי לשפת הים, עם הירח הזורח ורחש הגלים. הוא פרש שמיכה והתיישבנו חבוקים. הוא התנצל שאין נרות, הוא פשוט לא נוגע באש בשבת.

*הערת מערכת: תפסיק עם השטות הזו!*

הוא הוציא מתיקו קופסא ופתח אותה. עיני נצנצו בבוהק מסנוור יותר מאשר ריקוד השתקפות הירח הגלים השקטים.

סושי. הרבה סושי. ואני אוהב סושי. ואמרתי לו שאני רוצה לקחת אותו לסושי כי מזמן לא אכלנו.

זה היה שקט, רגוע, מלא חום ואהבה. רומנטי כמו שלא הייתי מצפה ממנו.

זה היה כמעט מושלם.

וזה לא מושלם כי אני שונא את הים, במיוחד את החול, נהרסו לי המגפיים האהובות שלי, היה קר ולח והרגשתי את המלח באוויר.

ובגלל הגישה הזו שלי, שהוא מודע אליה, הוא היה בטוח שאני אכעס עליו ואצעק.

אבל זה היה כל כך מושלם שלא יכולתי להגיד כלום.

במיוחד כשהיה לי בפה עוד חתיכת סלמון טעימה. והוא עבד קשה, הוא הכין הרבה סושי.

אבל ממש.

אני מהיצורים שמנה של 6-8 סושי משביעים. זה המאכל היחידי שנותן לי תחושת שובע כל כך מהר.

הזמן עמד מלכת כשעמדנו חבוקים מנושקים, כמעט ולא מאמינים שאנו כבר שנה יחד.

אני עדיין לא מאמין לזה. שנה.

שנה שהבחור חבר שלי והוא עדיין חי בפנטזיה שאני אלך אתו פעם לים!

כשעמדנו שם הוא אמר לי שהוא רצה להביא גם מגבות ובגדי ים, כדי להתרחץ, אך לבסוף הוא זנח את הרעיון.

אמרתי לו כל הכבוד על התושייה כי אם הוא לא היה זונח אותו, אני הייתי זונח אותו.

שנה.

אני כל כך אוהב אותו. ועבר עלי ערב מושלם, למרות הכל.

בקשר לכושר הגופני שלי.

הייתי השבוע אצל הרופאה על מנת להוציא אישור לכ"מ (כושר מוגבל) לקצונה. היא הביאה לי אותו, ביתר קלות לפי דעתי. כ"מ 2.

הכושר הגופני בנוגע לקצונה מתחלק לשלוש אופציות:

כושר קרבי- אין בעיה.

כ"מ 1- הקלות בבראורים (מבחני הכושר) בניהם הליכה (מחוייב הליכה) של 4 ק"מ על פרק זמן  מסוים, במקום ריצה של 2 ק"מ. זמני מנוחה ארוכים יותר בכפיפות הבטן וכו'.

כ"מ 2- הקלות, שבניהם ההליכה של ה4 ק"מ אינה נתונה בזמן.

מי שמכיר את צה"ל, מי ששמע על צה"ל, יודע שברוב המקרים, במיוחד במקרים שאתה צריך להיות רציני כמו בקורס קצונה, קשה להוציא הקלות. לכן זה מעלה לי את החשש שאולי, אחרי כמעט 7 שנים, יש משהו בדבריי הרופאים. אולי, יש משהו מאחורי התקפי הלב של כל המומחים שהייתי אצלהם. אני זוכר את התגובה של הרופא שלי, החווירון הבוהק של פרצופו כשהוא ראה את תוצאות בדיקות הדם שלי. אני זוכר את הפרופסור המומחה שלא ידע מה להגיד לילד שיש מולו לאחר 4 חודשי המתנה בתור. אני זוכר את הרופא בצו הראשון ששאל אותי אם זו באמת הבדיקה שלי, ואם בכלל אני חי.

ועכשיו, ראיתי את הרופאה ,שיצא לה שם של קרת לב לא מתפשרת, מאשרת לי כלאחר יד כ"מ 2 כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם.

בלי להתווכח, בלי לדבר בכלל.

עד עכשיו לא התייחסתי לזה ביתר רצינות. הרי, אני מכיר את זה מגיל 13. ומי באמת חושב שהוא יכול למות בגיל 13? ועוד בגלל בעיה של זקנים? מה זה משנה שזה הגנים שלי? אני לא בן 60.

אני לא רוצה לפחד מזה. אני צריך לפחד מזה?

אני בדיאטה. זה כבר כל כך טבוע בי שאני כמעט ולא שם לב. זה מסתיים ב"אסור לי לאכול את זה" וזהו.

וזה לא עוזר.

ואם כבר מדברים על הרופאה.

בחיית סנטה שייפול עליה אוטו גלידה משמיים!

כשישבתי אצלה אמרתי "יש לי בעיות גב", היא ענתה לי שהפרופיל שלי הוא בגלל הכולסטרול, אם הוא לא היה, הפרופיל שלי היה גבוהה יותר. לאחר כשסיימנו את נושא הכ"מ אמרתי לה שיש לי כאבי גב. היא אמרה לי לקבוע תור.

אבל אני כבר אצלך יא מפגרת. אז וויתרתי. כי למי יש כח לקבוע עוד שני תורים אליה? אני פשוט אשאר עם כאבי גב ודלקת גרון. ונזכרתי, זו כבר הפעם השנייה בחודשיים האחרונים שאני מוותר על ללכת לתור אצלה כשיש לי דלקת גרון.

בנושא אחר בצבא: המצב שלי, כמו שכבר כתבתי באחד הפוסטים הקצרצרים שלי מהצבא, השתנה מקצה לקצה בשבוע האחרון. עברתי גדוד ולכן הפיקוד עלי, ממפקד אחד לא ממש סימפתי, נפרש על גבי מספר אנשים הרבה יותר סימפתיים ועם הרבה יותר נגישות ודרך להתמודד אתם. וזה נהדר.

לבסוף גם, החניכה שלי מהקצין שלי תתחיל כי אחרי קץ הימים ואחרי יותר מחצי תקופת סיפוח, יש לי גם קצין.

אפשר להגיד שעכשיו, אני יותר ממרוצה מהמצב שלי. אבל חכו יומיים.

שמעתם פעם רנ"גים מדברים?

מי שלא יודע, רנ"ג זה רב- נגד. הדרגה הכי גבוהה של הנגדים. בד"כ אותם אנשים מבוגרים, כי לא נעים להגיד "זקנים יותר מפרס"  ובעלי ניסיון של מעלה מ20 שנה בצה"ל.

הפואנטה היא זו: דמיונו כתב של רופאים. עכשיו הפכו את זה לדיבור, וזה הדיבור שלהם. הם היחידים שמבינים את עצמם. לרוב כשרנ"ג מדבר אתך אתה מהנהן כשהוא מסיים ואז מתחיל לשבור את הראש בפענוח הפקודות שלו. לרוב גם טועים לחלוטין ואז הוא צורח עליכם. מה שמבלבל יותר כי כאמור, אתם לא מבינים מה הוא אומר.

אתמול קיבלתי את התקלה הכי מטופשת שראיתי אי פעם. קיבלתי את דף התקלות מהס' מ"פ והיה רשום שם תחת מספר טנק מסוים "נפל השחור הזה".

מובן, לא?

ואם כבר עסקנו בשריונרים, ישנה טענה גורפת שהם טיפשים. אני החלטתי שאני לא שופט אותם. לכל אחד יש את הידע שלו. אז מה אם שמעתי שני טירונים מדברים ואחד אמר לשני "אני לא מבדיל בין ימין לשמאל".

המחלקה שלי החליטה שאני לא מספיק גבר ולכן היא תשקוד להפוך אותי לכזה. הם כל הזמן אומרים לי ש"אתה כל כך הומו" אז אני לא מבין למה הם מתאמצים או לא מקשיבים לעצמם. כלומר, כן, וואלה, אני הומו. אז מה אתם לוקחים אותי לאולם ספורט ללמד אותי קראטה ואגרוף תאילנדי?

וויתרתי אחרי שהבנתי שאין לי תקנה. בעטתי למעלה ימין, כשאמרו לי לבעוט שמאל מטה.

במגורים, בגלל שוויתרתי, הם החליטו להתקיל אותי כל פעם שהם נתקלים בי. אז למדתי לחסום בוקסים. לעומת זאת הם למדו שהם צריכים להסתובב עם מגן ביצים.

והם לא מבינים, למרות שניסיתי להסביר.

אני דיפלומט. אני לא הולך מכות. אני מקלל.

מה שכן, הם כן משפיעים עלי. כשאני יושב אני כבר לא שם רגל על רגל אלא יושב בפיסוק של זונה רוסיה שרק מחכה שיבואו ל... קיצר, כמו הומו. כך שאני לא באמת מבין מה ההבדל, מלבד העובדה שעכשיו אני נראה כמו הומו שרמוטה ולא כמו קודם, הומו חסוד.

בנוסף, התחלתי לתקוע גרפסים ולעשות 'פו' לכיוון האנשים. יותר בשל נקמה ופחות בשל האושר שבעניין. הם פשוט מגעילים.

מחר לי ולבויפרנד יש שנה.

מקסים וחמוד ככל שיהיה, הוא מרגיז אותי.

ביקשתי ממנו לתכנן את הערב, ושישמרו בסוד. אז הוא באמת לא מגלה לי כלום. ודרמה קווין שכמוני, אני רק משתגע כי מה לעזאזל הוא מקשיב לי פתאום?!

בטעות גם, גיליתי לו מה המתנה שלי אליו.

הכל בגלל הזיכרון המזוגג שאין לי. באגר מי.

ישמרכם סנטה מדברים שחורים שנופלים.

יש בי פצעים שאני יוצר.

לוקח את ציפורניי ושורט את עצמי עד זוב דם.

וכשהדם יורד, אני כמעט ולא מסוגל לסבול את זה. לראות, להרגיש, להריח.

אני נתקף בחילה, אני חייב להסתיר.

ושנייה לפני סיום ההגלדה אני שוב שורט.

שוב פוצע ומדמם.

אני משייף את הציפורניים, אני מעלים אותן כדי לא להיפצע.

 ובכל זאת, כדרך הטבע, הן גדלות.

ובכל זאת, כדרך טבעי, אני נפצע.

ובכל זאת, כדרך הביולוגיה, אני מדמם כשגופי נקרע.

ואני מוריד את ידי ומרגיש את הזליגה האדומה והחמה.

אני מרים אל אפי ומריח את ניחוח הפלזמה, כמעט ויכול לטעום את הברזל.

ובחילה.

מרחיק את ידי משם,

מספיק לנבור בעצמי.

וחוזר, כשאני לא שם לב. כמנגנון אוטומטי.

ואני לא מבין למה,

הרי,

אני בכלל לא אוהב דם.

אבל אני אוהב לשרוט. אני אוהב לנבור, אני אוהב לחתוך.

והדם זורם בפלגים מתוכי אל אוויר העולם.

התנגשות הטסיות עם החמצן מקשה אותן, וזה מביא רק עוד אושר.

עוד קרישה שאפשר למשש, לשחק ולקרוע מגופי.

והפצע לא מגליד,

הוא רק גדל.

ואני לא מחלים,

אני מדמם.

ואני לא מפסיק,

אני-