לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


בין הבריחה, ובין ההסתרה, בין ההכחשה, ובין התמיהה, בין הפחדים, ובין השאיפה, ישנם חיים. החיים שלי.

Avatarכינוי:  Dum Dum Philosophy

בן: 36





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לפספס את החיים


גיליתי שאני נהנה, ואולי אפילו יותר מדי, מעצם העובדה שהבסיס שלי נמצא בלב שומקום.

אני אוהב את המדבר. התגעגעתי אליו, לא ידעתי עד כמה.

פתאום, עכשיו, אני רואה את החיים שלי ביתר פרופורציה. יותר נכון אני רואה עד כמה שגיתי בהם, במהלך השנה וחצי האחרונות. ואולי לא שגיאה אלא יותר דרך חיים שאני לאו דווקא רוצה לדבוק בה.

הפכתי לעירוני מדי. נטשתי את הטבע, מפאת חוסר זמן. השתקעתי יותר מדי בלימודים שלי וכשהם לא היו, השתקעתי בטיפוח חיי החברה שלי. שזה דבר טוב בפני עצמו אך כשחושבים על זה שכעת אני מכיר את ת"א יותר מדי טוב לטעמי, ואם אני אשווה זה יהיה כמעט כמו ההיכרות שלי עם נחל היהודיה, זה לא נותן לי תחושה מרנינה כ"כ.

זה נטישה מוחלטת לדבר שפעם היה המרכז בחיי, וכאילו המסגרות ו"מסלול החיים" השתלט עלי.

כי כעת, הכול כאילו כבר נקבע מראש, ואם אני אכשל אז אני לא אדע מה לעשות עם עצמי.

זה התחיל במכללה, ממשיך לצבא, היציאה לקצונה, הקצונה, הקבע, המשך הקבע, וזו דרך ישרה וברורה שנקבעה ע"י אנשים שהם לאו דווקא אני, ואולי יחד אתי, אך רק מאחר והם חושבים שזה יהיה טוב בשבילי ואני צעיר מדי ובור מדי כדי להבין את הכול ולחשוב אם זה באמת משהו שאני רוצה.

כי איך באמת אני אמור עכשיו לדעת מה יעשה לי טוב ב... 10 השנים הבאות?

 

ובפעם הראשונה שחזרתי מהבסיס, נסיעה של שלוש וחצי שעות עד ב"ש, אמרתי לעצמי שאני אשן חלק מהזמן, ובחלקו השני אני אלמד לקצונה.

ולשנייה הרמתי את ראשי מהאוגדנים שלי וצפיתי בנוף הנפרש כלפיי. מדבר. מקצה אופק אחד לשני, ללא כל משהו אחר שממלא את הנפח העצום הזה.

ואהבתי את זה, אז אמרתי לעצמי שאני אתן לעצמי 5 ד' מנוחה ואהנה מהנוף. זה נמשך במשך שלוש שעות. לא יכולתי להעתיק את עיני למקום אחר.

וכשכולם מגיעים ומצוברחים בגלל הכלומנקיות של המקום, בשל החול בשל החום בשל הרוחות שמעיפות אבק לכל מקום,

אני מרקד ומקפץ לי. מרים את הראש לשמיים צופה בשמש וקורץ לה.

 

ויחד עם זאת,

אי אפשר שלא לראות את הצלקות האדירות שהצבא משאיר על השטח.

רוב האדמות חרושות מנסיעת רק"מים וטנקים, תרמילים זרוקים פה ושם, הטבע מושמד.

זה מצער אותי כל פעם מחדש. במיוחד כאשר נוצר מעין טורנדו קטן, מה שקורה כל הזמן, אשר נותן לי את התחושה שאמא אדמה מנסה בכל כוחה למחוק את עקבותיהם של מכונות ההרס שמרסקות את אדמותיה.

וזה לא עוזר. בכלל לא.

 

אני צריך לחזור לטייל.

אבל אין לי זמן. הכול כ"כ לחוץ. הכול מקובע.

איך קרה שאני הגעתי לחיים האלו?

מעולם לא דמיינתי את עצמי יושב באיזה משרד בראש תאדיר שמגלגל מליונים,

אז למה פתאום אני מתחיל כך?

 

והסופ"ש הזה במיוחד,

מחזיר אותו לאחור.

כאילו ואומר לי שכל ההשקעה שלי, כל ההקרבה שלי, לא שווה כלום.

ואין לי זמן ואני צריך להספיק כל כך הרבה, לרוץ לפה ולשם ולראות אותה ואותה לדבר אתה ואתו ולבסוף אני חוזר ביום ראשון לנסיעה הארוכה הזו, שנראת כמו נצח, זו שלוקחת לי 7 שעות, כשאני מרגיש שלא הספקתי כלום.

ועושה רשימות לדברים שאני צריך להספיק כשאני חוזר הביתה. אבל אני חוזר רק ב10 בלילה, ושישי זה יום כ"כ קצר כך ששוב אני לא מספיק כלום.

תודה לסנטה שלפחות אני במדבר,

מקום שלפעמים, כשלא מטרטרים אותך, כשאתה לא עובד,

נותן לך קצת מנוחה. קצת שלווה.

 

אני אוהב את המדבר.

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 30/8/2008 12:53   בקטגוריות אהבה שלא תגמר לעולם, אומללות, אופי אינו משתנה, אושר, אי שפיות, אני והוא, ביסקסואלים, גאווה, גייז, דיכאון, הרהורים, ורק רציתי לחיות, זעם ותוכחה, חלום אופורי, טיולים, להיות אני, מחשבות, מחשבות עמוקות, מכללה, משפחה, עצבות, פחד וחרדות, פילוסופי, פילוספיה, רגשות, אהבה ויחסים, אינטרנט, אקטואליה, ביקורת, בית ספר, צבא, שחרור קיטור, פסימי  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אורגזמה מדהימה


כמו לצפות בהיווצרות קשת בענן, כשאתם קצת מרחפים מעל האדמה. עם חיוך שנוצר בלי ששמתם לב לכך והרגשת טוהר מושלמת, ערטילאית כזו שאין שום מילה היכולה לתאר תחושה זו,

ויחד עם זאת הדבר הכי קרוב לכך זו 'אהבה'.

כך אני הייתי אתו.

ואם הייתי קצת תשוש, ואם הייתי קצת מלוכלך, ואם הייתי קצת מתוסכל ועצוב,

אין זה שינה.

כי כשראיתי אותו, הכול נעלם.

באותה השנייה המח שלי ניסה למנות את אותם הימים, השעות, הדקות, השניות, ואלפיות השנייה שלא היינו יחד,

אך מנייה זו נמחצה ע"י מחשבה אחת גדולה וחזקה:

"הו סנטה,

כמה התגעגעתי אליו."

אם הייתי יכול, הייתי מקיף את כולו בחיבוק גדול וחם, אך הוא, גדול ממני ולכן כיסיתי רק חלק קטן ממנו. אותו חלק אבל, הרגיש את כל מלוא החום והאהבה הנתונים בלבי.

נשענתי עליו וידעתי שאני אוכל אפילו לרקד עליו, וזה לא יזיז לו. אם כבר, הוא רק יצחקק קצת.

הרגשתי את קשיחותו, והסמקתי קצת. גם את זה לא הרגשתי זמן רב.

לחצתי על כל המקומות הנכונים, אפילו, אם יורשה לי להיות בוטה,

תפסתי אותו בידית. חזק ויציב. שיחקתי. מחליק את האגודל לאורכה ובודק את כל הנקודות הרגישות, האלו שמקפיצות, האלו שגורמות לפיצוצים.

רק כדי לוודא שזה עובד. באמת.

וזה עבד. ממש טוב, ללא מאמץ גדול מדי מצדי.

אם הייתה לי שמעה על חושית, אולי הייתי שומע אז את הזרימה בצנרת, איך הכול נדחק לאותו עצם מתרומם. בהתחלה לאט אך ככל שאני נחוש יותר, ככל שאני מזיז מהר יותר את ידי, משנה את הזווית, לוחץ באינטנסיביות, הוא התרומם מהר יותר, מעלה יותר, יציב יותר.

וכלל שהוא התרומם מזרימת נוזלים, כך ליבי פעם חזק יותר ומהר יותר, כמעט כאילו והוא המשאבה אשר גורמת להצדעת הכלי.

כשהוא הגיע לזווית המקסימאלית, נטשתי את משחקי ופשוט בהיתי, מלא גאווה.

לקחתי את חומר הסיכה, החומר שכולם משבחים. נזהרתי שלא להתלכלך, כי מי באמת אוהב לחוש שומניות במקום הלא נכון?

לא אני בכל אופן. מרחתי כמו שצריך, איפה שצריך, לפי ההוראות שגדולים ממני וחכמים ממני החליטו והנחילו לי הלאה, לדור הבא.

התחלתי להרגיש את החום, כשאני יוצא ונכנס בפתח הצר על מנת לראות ולוודא שהכול פועל כמו שצריך ואין שום תקלות מביכות, שלא יהיו בעיות.

הרגשתי טיפה גולשת ממצחי לאורך הצד הימיני של פני. חייכתי.

שום דבר לא נפגע בגלל שאני לא הייתי בסביבה. הכול תיקתק כמו שצריך, חלק.

כשגמרתי, יצאתי מהחור הצר כשאני קצת מתנשף, קצת לח מהזיעה, אבל מסופק. זה היה טוב.

נעמדתי כמצביא אשר לפניו נפרש כל שדה הקרב, והוא רואה את ניצחונו מגיע.

עצמתי את עיני, הרחבתי את חיוכי והתכוננתי נפשית ופיזית למלא את מלוא ראותי לנשימה אחרונה ומלאה, של סיפוק והרגשה טובה, כזו שמבשרת את סיום האורגזמה.

 

אך בדיוק באותו הרגע חלף על פני טנק, שהעלה מאחוריו זנבות של אבק פיח ועשן, שנכנסו ישר לתוכי.

 

לעזאזל,

זו הרגשה כל כך טובה לבחון טנק בפעם הראשונה בשטח, לבד.

 

אמרתי כבר שגדודים זה הומואירוטיקה נטו?

 

נ.ב

בויפרנד, אני אוהב אותך ושום טנק שבעולם לא יחליף אותך.

כי התותח שלך גדול יותר :P

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 22/8/2008 18:03   בקטגוריות אהבה שלא תגמר לעולם, אופי אינו משתנה, אושר, אני והוא, ביסקסואלים, גאווה, גייז, הומור, הרהורים, ורק רציתי לחיות, חלום אופורי, נטיות מיניות, סקס, סרקזם, פיתויים, צחוקים, רגשות, אהבה ויחסים, אופטימי, אינטרנט, סיפרותי, צבא, שחרור קיטור, אירוטיקה וסקס, אירוטיקה הומוריסטית, lovely  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ט"ו באב, לאב.


השבוע יצאתי מהבסיס ברביעי, למרות שעוד לא סיימתי את תהליכי הסיפוח שלי, ובעצם אין לי שם שום דבר סגור.

אבל דבר אחד למדתי והוא כזה- כשהמפקד שלך אומר לך "לך הביתה" אתה תופס את הרגליים והולך, לא משנה אם הבסיס שלך הוא במרחק של 6 שעות נסיעה מהבית, ועדיין לא סגרת שום דבר.

הגעתי הביתה ב10 וחצי בלילה, מאוחר מדי בשביל ללכת לראות את בויפרנד, שהשארתי בעלטה מאחר ורציתי לעשות לו הפתעה.

בחמישי בבוקר קמתי מוקדם ונסעתי אליו.

כשהייתי מתחת לביתו התקשרתי אליו, ושמעתי לפי קולו שבזה הרגע הערתי אותו.

אמרתי לו בוקר טוב, ושאני ממש מתגעגע אליו ואני כ"כ רוצה לראות אותו. הוא ענה לי את אותו הדבר.

אמרתי לו שירד מטה, לראות אותי. הוא אמר לי שהוא ירד, ולכן ניתקתי.

חכתי בציפייה איזה 5 ד' עד אשר הבנתי שהוא לא יורד.

התקשרתי אליו שוב והוא ענה לי שהבדיחה הזו לא יאה לי.

וזה נכון. כי תמיד שאני אומר לו שאני רוצה לראות אותו, במצבים שאנחנו יודעים שאין מצב, הוא אומר לי לרדת למטה והוא אף פעם לא שם.

אבל כשאני אומר, אני מתכוון לכך.

לא מדוכדך יותר מדי מכך שהוא לא מאמין לי, עליתי אליו. התקשרתי ואמרתי לו לפתוח לי את הדלת.

הוא אמר שבסדר, והמצב הקיים נשאר בהינו. אני מאחורי הדלת הנעולה כשהוא אינו מש ממיטתו.

התקשרתי שוב ואמרתי לו שאני מאחורי הדלת, ושאני אצלצל כדי שהוא יפתח לי.

אחרי שהוא יגיד לי איפה יש פעמון.

הוא אמר.

לחצתי.

הוא לא צילצל.

אני: "הפעמון לא מצלצל."

בויפרנד: "הוא כן, אתה לא פה."

אני לוחץ שוב.

אני: "לא, באמת, הוא לא מצלצל."

בויפרנד: "לא, באמת, הוא מצלצל, אתה לא פה."

בפעם השלישית שלחצתי עליו, הוא כן צלצל.

בויפרנד: "אוי, אתה באמת פה....", ושמעתי אותו בא אל הדלת. הוא פתח אותה כשעיניו עדיין עצומות,

כשנשמתו עדין איטיתית,

כשהוא פאקינג ישן לי בעמידה מול הפרצוף.

מרהיב.

 

אתמול בלילה החלטתי שאנחנו צריכים לצאת, כי זה ט"ו באב. וזה יום ההולדת העברי של בויפרנד.

לכן, סביבות 10 נפגשנו בת"א כשהיעד שלנו הוא מקס ברנר.

לא ברור לבויפרנד למה, מאחר ושנינו לא אוהבים את המקום.

"אבל נו, זה רומנטי והיום צריך להיות מיוחד ויאדה יאדה יאדה, אמרתי אז בוא נלך!"

אז הגענו, ולמרבה הפלא אפילו היה מקום.

לאחר שהזמנו והגישו לנו, התחלנו לאכול.

ניסיתי להאכיל את בויפרנד אך הוא, הובך ואמר לי להפסיק עם זה.

באותה נשימה הוא המשיך להאכיל אותי, כי כמובן, למה שזה יביך אותי? ולא, זה לא באמת מביך. הרי, זה לא שהיה עלי סינר ומוצץ.

לאחר שליש מנה, כשאנו זועקים למים, בויפרנד הסתכל עלי במבט מתוסכל.

"אז למה אנחנו פה?"

"כי רציתי להביא אותך למקום מתוק כמוך."

לאחר עוד שליש מנה, כשרק אני עוד אוכל, בייסורים יש להגיד, הוא חזר על שאלתו.

"אתה נראה סובל, למה באנו לפה?"

"אמרתי לך, כי רציתי מקום מתוק כמוך."

אז הוא התחיל להיחנק ולהשתנק מרב צחוק, כשהוא מביט בי לועס עוד כפית שוקולד במבט של טלה שעומדים להפוך אותו לנתח מובחר.

"אל תמות!!! נכון שמתוק כאן רצח, ורציתי להביא אותך לפה בגלל זה, אבל זה לא באמת אומר שאתה צריך להזדהות יותר מדי עם המקום הזה."

לאחר שעה ומשהו של ישיבה בביב השטן המתוק הזה, יצאנו.

הלכנו לטיילת.

כי בויפרנד חשב שנוכל למצוא לנו מקום רומנטי ומבודד.

בטיילת של ת"א. בשישי בלילה. בט"ו באב.

איזה חמוד. הוא ניסה לחשוב.

 

אני אוהב אותו.

הוא דואג לי. כשהוא שמע לראשונה שאני נחשב קרבי הוא כמעט וחטף לי התקף לב.

עכשיו, שאני כבר לא על גבול לבנון-סוריה ועוטף ירושלים, הוא רגוע יותר.

כי גם אין עלי נשק צמוד. כי אני לא בחטיבה מבצעית.

כי אני נמצא 30 ד' מאילת בערך.

אבל מתישהו אני מניח שאני אצטרך לספר לו שאני על גבול מצרים ואני מקבל תוספת סיכון א' שזה הכי גבוה,

לא?

 

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 16/8/2008 20:16   בקטגוריות אהבה שלא תגמר לעולם, אופי אינו משתנה, אושר, אני והוא, ביסקסואלים, גייז, גאווה, דייטים, הומור, הרהורים, חלום אופורי, מחשבות, סרקזם, צחוקים, ציטוטים, ציניות, רגשות, שנינות שכזאת, אהבה ויחסים, אופטימי, אקטואליה, אינטרנט, שחרור קיטור, צבא, סיפרותי  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
67,471
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , פילוסופיית חיים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDum Dum Philosophy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dum Dum Philosophy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)