רציתי לכתוב את זה אתמול.

בעצם, כתבתי את זה אתמול. ולא רק שכתבתי אלא הקשתי דרך הפלאפון.

אבל רק עם מזל כמו שלי זה לא יישלח.

עכשיו אני יושב מול המחשב ורק מחכה לזמן הנכון.

אני לא יודע מתי זה יהיה, אני מניח שאולי בערב. כשלא יהיה חם כל כך. אני לא יודע מה הקשר.

בראשון, לפני שיצאתי לצבא, נכנסתי כהרגלי לבלוג.

אך הפעם שלא כמו שאר הפעמים נכנסתי לבלוג דרך המחשב של אחותי, מאחר ושלי היה כבוי ולא היה לי כח לחכות שהוא יעלה את עצמו.

כשבאתי להגיב לאחת התגובות שמתי לב ששם המגיב האחרון הוא אינו המשתמש שלי.

הוא שם של מגיב אחר, שהיה לי בבלוג ושאל אותי שאלות פרטניות.

הבנתי שזאת הייתה אחת מהאחיות שלי והן פשוט לא שמו לב לשמירת הפרטים.

הפעם אבל, שלא כמו הפעם שהבנדוד שלי הגיע לבלוג, לא רצתי ישר להחליף מספר.

המשכתי בסדר יומי כרגיל והזכרתי לעצמי שאני צריך למצוא כינוי ושם בלוג חדשים. ולהחליף כמובן את המספר ואת העיצוב ובעיקרון שוב, לרדת למחתרת.

לברוח שוב ממה שברור, לחשוב שאם מתעלמים מזה, זה נפתר מעצמו.

אבל יותר מכך, חייתי בהרגשה שמה שהולך אצלי בראש, מה שעובר עלי בלב ועם מי שאני יוצא, זה פרטי לי. זה לא אמור להזיז לאף אחד מלבדי, זה לא עניינו של איש מלבדי ושל בן הזוג שלי.

אתמול, לאחר שסדרתי לעצמי בראש כינוי ושם בלוג חדש, עם תיאור כללי של העיצוב החדש,

הבנתי שאני לא רוצה.

אין לי כוח לברוח. אני לא רוצה לברוח.

מספיק עם זה.

אני אקום, אני אלך, אני אודיע לה שאני יודע שהיא יודעת ושזה לא עניינה.

לאן זה יתפתח,

אין לי מושג.

אולי פתאום היחסים שלנו למשהו חם ומלבלב, ואולי לא.

בכל מקרה אני מוכן לכל מה שיבוא.

אין לי כוונה להפסיק את הקשר שלי עם בויפרנד ואני פשוט כבר לא פוחד שידעו.

אז שידעו.

כן, אני בי.

כן, יש לי חבר.

אנחנו יחד מעל לשבעה חודשים ולאף אחד מאתנו אין כוונה לקום וללכת.

אם זה מפריע למישהו, שיבושם לו.

אני כבר מאושר, אני לא זקוק לאישור של אף אחד. הקשר שלנו כבר הוכיח את עצמו, הוא זה שאישר את עצמו.

בנוגע לצבא,

המפקדת המסכנה שלי הופנתה למרפאה ביום שני בערב ע"י שני בחורים חסונים. מסכנה, כמעט והרגנו אותה.

היא על ג'-לים מאז ואני מתגעגע אלי. אני רוצה לראות אותה שוב.

במיוחד כדי להוריד לה סטירה כי היא הדביקה אותי. סתם, אין לי בעיה להיות חולה. בכל מקרה לא ספרתי למיליון הסמלים שיש לי כדי שלא יפנו אותי הביתה ואני אפסיד חומר.

רוב החולי שלי כבר עבר, מלבד מה שאני מניח שזה דלקת באוזן. ביקשתי מהאחיות שלי להזמין לי תור, אבל החמודות לא עשו זאת ועכשיו אין לי.

אבל ברצינות, אני באמת מתגעגע למפקדת שלי. היא ממש שולטת, אני כמעט ומאוהב בה. ויש לי בכיתה מספיק בנים שמאוהבים בה.

למשל בשני כשהלכנו לחדר האוכל לארוחת צהרים עברנו לבסיס עם חדר האוכל, כשעצרנו אוטובוס בכביש.

אחת החיילות באוטובוס התחילה לצעוק ולצחוק עלינו, "איזה מכוערים, יא צעירים", כשאנו מבצעים נוהל מעבר חצייה כמו חיילים (או במקרה שלנו אזרחים מפגרים שנכנסו למדים) טובים.

כמובן, שאל לנו להגיב מאחר שכשצועדים אין לדבר.

כשאני כמעט ומתפרץ עליה, נשמעה צעקה.

"לא, כי את יפה, עכשיו תדחפי את הפרצוף המזוויע שלך חזרה לאוטובוס ותסתמי את הפה שלך יא בהמה!"

כל הכיתה סובבה את הראש לאחור וצפתה במפקדת כשהיא נועצת את מבט ה"למה-מי-את-חושבת-שאת" בחיילת. פרצנו בצחוק.

החיילת בבושה העלימה את פרצופה באוטובוס.

המפקדת פנתה אלינו, "טוב, מה נעצרתם פתאום? תמשיכו ללכת!"

אוף אני מאוהב ><

מחר אנשים אמורים לבוא אלי.

אתם אגב,

מוזמנים.

בואו.

ועכשיו,

עכשיו אני יורד לחדר שלה.

למרות שעדיין לא ערב.

רציתי לעשות פוסט מיוחד, בשבילו. ל7 חודשים שלנו.

היה לי רעיון וכבר שכתבתי בראשי את דברי.

זה לא הגיע לכדי מעשה.

ניסיתי לתת לעצמי את הגושפנקא להפריד את שאר החיים שלי ולכתוב רק לו ולי... בפרהסיה.

לא הצלחתי להביא את עצמי למצב הזה.

זה התחיל בכך שאמרתי לעצמי שאני הוסיף שני ציטוטים שולטים של פום פום, מהשהות שלי אצלה ומשם זה המשיך הלאה.

זה הוציא את כל האוויר מהפוזה. זה לא היה יוצא פוסט אהבה טהור כי אני לא יכול לנתק את עצמי מכל נתיביי חיי, אני לא יכול להתרכז רק בדבר אחד. אני מפוזר מחשבתית ואני לא מפסיק עם זה.

לכן, בהחלטה גרועה, וויתרתי על הרעיון. לא כתבתי כלום.

הפוסט האבוד יישאר במחי, ארוז מבריק ומוכן לשימוש. באח"י, כמו טנקי ההיסטוריה של צה"ל.

אני אוהב אותו. ואני מוקסם ממנו ואיני מסוגל להפסיק ולחשוב עליו,

אני לא יכול שלא לשבת ולחלום עלינו, על דברים שאנו לא יכולים לעשות.

כל הזמן מדמיין סיטואציות ודברים שאני רוצה לעשות אתו, שאני חושק לעשות אתו, כשאני מתעלם בנאיביות מופגנת מהארון שעוטף אותנו.

אני לא יכול לעשות את זה יותר. אני מתאכזב.

לא ממנו, לא ממני, מהסיטואציה. מהעובדה שאנחנו פשוט לא יכולים לעשות את זה.

זו יכולה להיות המחשבה הכי טובה עם הרעיון הכי מרהיב, וזה לא יעזור.

ייזרק לביבים כי אנו כלואים בפחדים שלנו.

אמרו לי שאני מדכא, הפוסטים שלי פשוט נועדו על מנת לשבור את נפשותיהם השמחות של העליזים. לא נכון. זה מטופש להגיד דבר כזה.

אם כתבי, הנלעגים, מדכאים נפש כלשהי, זה לא אני. זה היא. הזרע היה קיים באותו האנוש, אני פשוט הצבעתי עליו.

ואולי כל התסביכים שאני נמצא בהם, אינם כאלה. העומק שאני נותן לעצמי אינו קיים ואני פשוט קיום סתמי, אחד ככל השאר. אינו מיוחד, אינו חשוב, סתם.

עובר דברים כמו כולם, לא משהו שמייחד רק אותו.

אני לא יודע לאן אני הולך עם כל זה.

אני אמור להמשיך ולנבור בנפשי עד אשר אמצא פיתרון או משהו שנראה כדומה לזה?

שוב אני תחת העלטה הקסומה של כיסופיי השינה, רק לשכב כגוויה ולהקשיב לעלים נושרים, אחד אחר אחד כמו כל תקווה.

כשהייתי אצל פום פום שמענו מוזיקה, כשאני שוכב על המיטה עייף, ביקשתי ממנה לשים את Whisper של Evanescence שמחתי שאיני יכול להתקשר לשיר הזה. אני כבר לא אחד שרק נמצא שם, אם אזעק בויפרנד יענה לי. בעצם, אני לא צריך להרים את קולי מלחישה חרשית. הוא יהיה שם עם חיבוקו החם. כבר איני צריך לברוח, כבר איני צריך לפחד שיעזבו אותי, אני יודע שהוא תמיד שם, צופה, מחכה, ממתין, רוצה להיות אתי כמה שיותר ומוכן לעשות את הכל למעני.

לעולם אני לא אוכל לקלוט עד כמה הוא אוהב אותי.

אני שונא בנות.

אחותי מחזירה אותי כל כך קצר שזה מטריף אותי.

אני צריך לספק כל גחמה ולענות על כל מענה שלה, בו ברגע.

ולא, היא תקח את הפלאפון שלה.

אתמול היא עשתה את זה, ורק בגלל שהייתי עייף כי בדיוק חזרתי מת"א אחרי כמה ימים אצל פום ורק רציתי שקט. נמאס לי מהקריזות שלה. נמאס לי מהעובדה שהקשרים שלי עם העולם מותנים במשהו שאין לי,

אני צריך להתחנן ולזחול על המרצפות על מנת שהיא תביא לי אותו, למרות שהיא בכלל לא משתמשת בו. וזה לא משנה מה אני עושה, אם היא בקריזה היא פשוט תיקח לי. והיא כל הזמן מחטטת בו, ואני כל הזמן צריך למחוק את ההודעות מבויפרנד.

אני חייב כסף. אני חייב לקנות לעצמי פלאפון. אני צריך שהצבא המפגר ייתן לי הקלות, אוף המערכת הזו כל כך דפוקה!

אני לא רוצה לסיים בנימה פסימית.

לכן אני אצטט לכם שני ציטוטים של פום פום בזמן שהיא שפוכה מתה, מתנהגת כמו שיכורה בזמן כשאנו חוצים את העיר שלה.

אני: "את מתנהגת כמו שיכורה"

פום: "אבל אני לא מסריחה מאלכוהול.... אני מסריחה משומנים!"

וטראח הבאתי לה כאפה.

בהמשך הדרך, ששקלנו האם ללכת לאכול היא אמרה שהיא שמנה.

אני: "לא, את לא. אני שמן."

פום: "לא, אתה לא שמן."

אני: "אני אחושרמוטה שמן!"

פום: "לא נכון!" נעלבת.

       "אתה לא שרמוטה ואתה לא שמן"

        חושבת

      "בעצם, אתה כן שרמוטה. אני קוראת בבלוג שלך."

הלוואי וסנטה יחלק לכם לזניות

"שיקרתי שאמרתי שהכול כל כך נפלא

                                                   כי שום דבר בעצם לא היה נכון..."

בזמן האחרון שולטת בי התחושה שאסור לי לכתוב כאן דברים שהם אינם בגדר הומור מובהק. אנשים לא אוהבים את זה, אנשים לא מגיבים על זה, אנשים בורחים מזה.

אלו שלא, מבקרים אותי על זאת. קוראים לי פחדן טיפש וחסר תועלת.

תמיד בזתי לאנשים שאינם מסוגלים לכתוב את דבריהם בבלוגם בשל קוראיהם.

תמיד אהבתי את אותם האנשים, שהרי הם ניחנים בחברים ויש להם מספיק אינטליגנציה שאומרת להם שיש דברים שלא צריך להגיד על מנת לשמור על הקשר.

תמיד חשבתי שהרגע בו האדם לא יוכל לכתוב בבלוגו, יהפוך אותו לאבסורד מהלך.

אתם לא חייבים לקרוא, אתם יודעים.

אין כאן חוכמה, כמו שאנשים נוהגים להגיד לי.

אין כאן לשון חדה, כמו שאנשים אוהבים להזכיר.

אין כאן שפה צחורה, כמו שכל אחד שיודע עברית יכול לראות.

אני מתוסכל, מדוכא, מפוחד, תשוש, כועס, זועם, מאוכזב, עצוב.

ראיון הפרט שלי הלך טוב. שיתפתי, סיפרתי וכהרגלי שפכתי את התעללות חיי בקור רוח.

משקית הת"ש החליטה למלא לי טפסי חייל בודד. הוציאה לי רשימת מסמכים שאני צריך לשלוח להם ולקחה אותי לקצינה שאני אצהיר בפניה. אמרה גם שיהיה ביקור בית כי זה פרטני אצל כל אחד.

יצאתי מהלשכה וחשתי איך לפתע החוסן שהיה לי והביטחון נעלם.

התחלתי לרעוד וחשתי בחילה. הסתובב לי הראש וראיתי שחור.

מה לעזאזל עשיתי?

מעולם לא הוצאתי את זה לגורם חיצוני, שגם יכול לעשות עם זה משהו.

הבושה עלתה וצבעה את פניי באדום עז. החום הסחרור ואי האכילה גרמו לי להתיישב על המדרגות מחוץ ללשכה.

אני לא יכול לשלוח את המסמכים. אני חייב להכשיל, מספיק הייתי מטומטם וסיפרתי לה הכול.

יהיה ביקור בית. הביקור בית יכשל. יראו את תלוש המשכורת של אבא וירימו גבה, ישאלו והם ישקרו.

כשהגינה ירוקה לאף אחד לא אכפת מה הולך בתוך הבית.

זה שההורים שלי לא מכלכלים לא ישנה לצבא דבר, אם הורי יגידו שהם יכולים לכלל. במיוחד עם המשכורת של אבא. אז מה אם הם לא מתכוונים לכך והם מתנכרים לי?

אני לא רוצה להיכלא לסיטואציה שבה הביקור נכשל ואני נשאר לעמוד לבד מול זעמם.

אני מפחד לפתוח את תיבת פנדורה, אני לא מספיק כוסית בשביל זה.

"התבונה האנושית היא חרב פיפיות מסוכנת." (מישל דה מונטן)

אני מאוכזב, יותר מעצמי והפגיעה שיצרתי אצלי (למרות שקרוב לוודאי שהדבר נעשה למעני), מאשר מאחרים.

אני צריך להפסיק להאמין ביחסי גומלין שוויוניים. ידידות כנה יש רק בסרטים, אני מניח.

נפגשתי עם טלי היום, לפני שעתיים בערך. הוצאתי עליה את כל התסכולים שלי מהכול. ממנה, מאותו אחד שראיתי בו החבר הכי טוב שלי, מהצבא, מהלוויה, מהכול. כול מה שהעיק עלי יצא עליה. היו צעקות, היו צרחות. התעלמויות, שתיקות מעיקות ושוב צעקות. בסוף חיבוק והבטחה לעתיד טוב יותר. ספרתי לה על ההלוויה. ספרתי לה שבכיתי כשראיתי את סבתא שלי בוכה. עלו לי דמעות כשסיפרתי. אפילו עכשיו.

עדיין לא התאבלתי. עדיין לא בכיתי. כשהייתי עם בויפרנד לא חשתי צורך, אבל עכשיו שוב הכל עולה ויחד עם הכל זה כמעט והרסני. אני חושב שאתו לא חשתי אֶבל כי אני מרגיש בטוח ומוגן.

כשחזרתי הביתה, הילכתי ליד הרדוף הנחלים כשאני מעביר את האצבעות שלי על עליו ואז על שפתי. התיישבתי מתחת למנעול הדלת כשאני לא יודע לאן אני הולך, לאן אני אמור, והאם בכלל כדאי לי לסובב את המפתח.

עכשיו, כשאני מסיים את הפוסט אני לא יכול שלא לתהות לעצמי אם אני זה שגורם לעצמי את כל זה.

אני מרחיק ממני אנשים? נותן להם את התחושה שאין הם יכולים לדבר אתי?

אני מבולבל.

אולי לא באמת כדאי לי לגלות מה אנשים חושבים עלי, זה יפגע בי.

למה אני לא טיפש?