אני לא נוהג למחוק פוסטים.

אני פשוט אכתוב עוד אחד היום.

אז חשבתי.

וחשבתי יותר.

ואחרי שבכיתי וכאבתי, בה הכאב הפיזי.

וזה לא עוזר וזה לא פותר זה רק כואב, יותר.

אני מותש לגמרי.

יישארו לי צלקות מהערב הזה.

יש לי גם כוויות.

אבל הכאב הפיזי הוא כאין וכאפס לעומת מה שיש בפנים.

אני מרגיש יותר מדי, מתברר.

פני יבשות כעת.

לא אבכה עוד.

לא אתלונן.

בכלל, אני מעדיף לא להרגיש.

אני לא רוצה להרגיש.

החלטתי לא להרגיש.

בסוף, אחרי שחשבתי, אחרי שחטפתי מכות, אחרי שריסקו אותי פיזית ונפשית ישבתי עם עצמי וכוס תה.

אני לא סובל תה.

אני אף פעם לא שותה תה.

עכשיו אני תחת עייפות.

אני רוצה לשקוע לתוך אמבטיה חמה.

להרגיע את כל השרירים הדואבים, במיוחד המרכזי שבניהם.

הגזמתי.

הלכתי שולל אחר מחשבותיי.

אני מפסיק לכתוב על החיים שלי.

אני אחזור להומור.

זה הדבר היחידי שאנשים מעריכים אותי בו.

מטופש ככל שזה יהיה, אני סתם ילד שרוצה שיאהבו אותו.

מטופש ככל שזה יהיה, זה לעולם לא באמת יתקיים.

הרגשת הנחיצות בקיום שלי דעכה היום כמעט ולגמרי,

נתנו לי את ההרגשה שאני לבד לא שווה, שאין להתאמץ בשבילי.

ואולי, זה נכון.

איזה נכסים יש לי?

אני רוצה לישון.

פתאום גודלה של המיטה לא מפריע לי. אני לא מתעצב מהידיעה שהיא תרגיש לי ענקית וריקנית כי בויפרנד לא שם.

הוא רחוק, כל כך רחוק.

כולם לפתע, כל כך שונים. רחוקים.

סנוורתי את עצמי בחודשים האחרונים, הלכתי שולל אחרי האורות שאני הדלקתי. לא אחרים. לא פלא שהם אינם משייכים אותם אליהם.

עייף. כל כך עייף.

אני הולך לישון עכשיו.

אני לא רוצה להתעורר.

אבל אל תדאגו,

יהיו עדכונים.

מצחיקים ומבדרים, כמו שאוהבים.

מחר הייתי אמור לנסוע עם סבא לירושלים, לבר מצווה.

במקום זה, המשפחה נאספת בצהרים.

בבית קברות.

בן דודתה של אמי לקה בדום לב ונפטר.

הוא כבר הבן השני שנפטר. עכשיו נשאר רק עוד בן אחד מהשלושה.

הכרתי אותו, הוא לא היה עוד קרוב משפחה מרוחק שנפטר ואני לא יודע מיהו.

אמא כבר שאלה אותי מספר פעמים אם אני רוצה לבוא להלוויה.

אני מפחד שסבא שלי יבקש ממני ללוות אותו.

מעולם לא הייתי בהלוויה.

חשבתי שאין לי בעיה עם מוות אבל פתאום אני לא שש לרוץ לבתי קברות.

עם אזכרות, זה בסדר כי עבר זמן מה, אבל לא עם הלוויות.

אני לא רוצה לעמוד שם כשאחות סבי קוברת את הבן השני שלה, אחרי בעלה.

מה נשאר לה?

בן אחד שחי בארה"ב.

אז כן, יש לה נכדים ויש לה כלות אבל לא משהו ממשי מרחמה.

אני נחשב ילד קטן כשאני בורח מהלוויות?

אני מודה שאני מפחד.

אני מפחד, כי אני לא יודע איך זה.

אני מפחד, כי אני לא יודע איך אני אגיב כשאני אראה אנשים נשברים לידי.

אני מפחד שזה לא ישפיע עלי.

עד כה אף מוות לא השפיע עלי.

אני לא רוצה לגלות שאין בי אף רגש,

או גרוע מכך שאני מפוצל רגשית.

בצד אחד להיות הכי חם ואוהב ומצד שני להיות קר ומנותק כאילו אני לא קשור לשום דבר.