"בינתיים, אני זה ששולט בבית הזה."

הדבר היחידי שאני אקבל מעכשיו זה קורת גג. הוא אפילו לא אמר מיטה.

שום דבר אחר.

אפילו עכשיו, אני פה בלי ידיעתו.

ואם זה לא מוצא חן בעיני,

שאני אעזוב את הבית.

אני לא יכול לראות אותך.

אני לא מורשה לעזוב את הבית.

אני לא אומר לך את זה כי אני לא רוצה להפריע לך.

אני רוצה שתהיה שמח.

לפחות עד סוף החג.

אני אוהב אותך.

מזמן לא הרגשתי כך.

חלול, חיוור, חסר אונים.

בחילה.

לא התגעגעתי לזה.

על מנת להדפיס את ספר הפרויקט שלי הייתי צריך לנסוע רחוק. שם היה הכי זול.

מה שטוב הייתה העובדה שבאותה העיר עצמה גר בויפרנד. אי לכך ובהתאם לזאת אמרתי לבויפרנד שיתכן ואני אתקשר אליו בפאניקה כי אני אלך לאיבוד.

קמתי בבוקר מוקדם ונסעתי לת"א ומשם לקחתי אוטובוס, הייתי אמור לרדת בצמת מסוימת ולקחת משם עוד אוטובוס. הכל היה טוב ויפה, עד שהגעתי למסקנה שאני מכיר את הארץ הרבה יותר טוב מכל אדם אחר, וירדתי בצמת לא נכונה.

כשבדקתי את כל התחנות שהיו קשורות לאותה הצמת ולא מצאתי את התחנה של הקו שהייתי צריך התחלתי ללכת ברגל לכיוון העיר. באמצע הדרך הייתה לי הארה.

יא טמבל קנית חופשי יומי!

אבל לא נורא. היה חם, היה מגעיל, אבל זה בסדר כי אני שורף קלוריות. כשאני ממשיך בדרכי צפיתי בכל המכוניות שנסעו בכביש לידי ולא עצרו לי לטרמפ. לא שרציתי, אבל תמיד ישנה הפנטזיה הזו שמישהו שאתם מכירים יעצור לידכם ויסיע אותכם, נכון?

כלאחר שנייה עצרה לידי מכונית. הנהג היה סביבות השלושים. הוא הרים את משקפי השמש שלו וסקר אותי מכף רגל ועד ראש. אבל הוא במכונית אז הוא סקר אותי מהירכיים ומעלה, נעצר, המשיך לסקור וחייך אלי.

הוא: "צריך טרמפ?"

אני: "לא תודה"

הוא: "לאן אתה צריך? אני מגיע ל~אין לי שמץ של זיכרון לאן זה היה~"

אני: "ושוב, תודה, זה לא אומר לי כלום, אני אמשיך ברגל."

הוא: "אבל חם בחוץ, בוא, פה קריר ונח" ואז הוא ליטף את המושב לידו.

בשבילי זה היה אות.

אני: "לא לא, זה בסדר." אמרתי והתחלתי ללכת יותר מהר, שזה מטופש בעליל כי כאמור לבחור יש רכב.

כשלא הסתובבתי אליו שוב, הוא הבין את הרמז ונסע.

כשהגעתי לצמת שכן הייתי אמור לרדת בה, הסתובבתי בכל הקצוות שלה כשאני מחפש את התחנה שלי. לא מצאתי.

התקשרתי לבויפרנד.

הטיפשון רק התעורר והיה באופוריה של הבוקר, הוא  התחיל להגיד משהו כמו "אני אוהב אותך" כשהתפרצתי ואמרתי

"אהההההההההההההההה הלכתי לאיבוד ואין אוטובוס ואני אמות ולא יהיה לי פרויקט והעולם חרב!"

כתגובה הוא התפוצץ מצחוק.

קפצתי על הגל ושאלתי אותו אם הוא רוצה להזדיין.

שוב מתקפת צחוק.

אני לעולם לא אתעייף מזה, והוא לעולם לא יפסיק לצחוק עלי כשאני מציע לי. זה מסתדר מצוין לשני הצדדים, אני אוהב לשמוע את הצחוק שלו והוא לא מקבל סקס.

חבל רק שזה משאיר אותי מתוסכל מינית -.-

הוא ניסה לעזור לי.

הוא לא יכול לקלוט שהמערכת של אגד שלחה אותי לתחנה שלא קיימת עם קו שלא קיים רק כדי להחריב את עולמי.

לבסוף מצאתי מפה של העיר והתחלתי לתכנן איך להגיע למקום שאני אמור להגיע. החלטתי לעצור גם נהגי אגד, כדי לשאול. הנהג הראשון אמר קו 5. כשקו 5 הגיע הוא אמר שהוא לא מגיע לשם. כשעצרתי עוד נהג ושאלתי אותו הוא אמר שהוא לא מגיע, והוא לא יודע איך.

שקרן מניאק.

כל נהגי אגד מכירים את כל הקווים שבערים שהם עובדים.

איכשהו הגעתי, כי אני מוכשר. והחלטתי לא להסתמך יותר על אגד. הייתי אומר שגם אגד זה חרא טהור אבל אבא שלי שם.

כשהגעתי לבית הדפוס הם היו בארוחת צהרים, הפתעה, עובדי אגד.

כשחכתי הייתה שם בחורה צעירה מרהיבה שהייתה ממש נחמדה. היא הושיבה אותי ונתנה לי קולה אחרי שהיא שאלה אם אני צמא.

אחרי חצי שעה המנהל הגיע. אמרתי לו מי אני, ואז הוא שאל אם הוא פגש את אבא שלי. לאחר מכן הוא קרא לשני עובדים שלו שגרים בנתניה ושאל אותם אם הם מכירים את אבא שלי. אמרתי לו שלא נראה לי כי אבא שלי עובד במשרדים בלוד.

היה אפשר לחשוב שהוא שכח לשנייה איך נושמים.

"אה, מלמעלה." אמר ובלע את רוקו. זה הצחיק אותי.

הוא טיפל בי יופי. רק חבל שהוא לא כל כך מבין במדפסת סופר מתוחכמת והמעצבת הגרפית הלכה כבר הביתה. מתברר שאותה בחורה נחמדה הייתה המעצבת. הגיוני כי היא לא נראת שייכת לאגד.

אחרי שעה ורבע שאנו מנסים להבין איך הדבר עובד, וכל העובדים כבר יצאו הביתה, החמור נזכר.

מנהל: "אה, יש לי עוד מדפסת צבעונית"

אני: -.-"

כשסיימתי את הכל, נסעתי לעיר. בדרך יותר מסובכת ממה שהגעתי אבל מילא. הלכתי לבית של בויפרנד והתנפלתי עליו. הוא כל כך חמוד. אני כל כך מאוהב.

כשהראש שלי נח עליו, שאלתי אותו אם הוא רוצה לשכב אתי. הצחוק מילא את האוויר ואת אוזני והרעידות של גופו העלו והורידו את ראשי. הוא כל כך מתוק.

כה אמרה לי טלי אחרי שבויפרנד עזב אותנו.

לא הבנתי למה היא אומרת לי את זה, עד שהיא הראתה לי מישהו.

היו לו עיניים ירוקות צוחקות עם נצנוץ של אושר ערטילאי. ידיו נחו על אפו ופיו בתנוחה של תפילה, רק שהן פשוט הסתירו צחקוק אדיר בשל חשיבה על משהו טוב. הוא קפץ מעלה ומטה כאילו זה הדבר היחידי שהוא יודע לעשות והדבר היחידי שנשמע יוצא מפיו למעט הצחקוקים היו מלמולים שאם מישהו היה מספיק קרוב הוא היה מבין שפשרם הם: "הוא כל כך חמוד ומקסים..." וכן הלאה.

זאת הייתה הבבואה שלי בחלון הראווה שעמדנו לידו.

הרגשתי את הסומק עולה בלחיי ואמרתי לה לשתוק.

כך אני מתנהג תמיד כשאני חושב עליו.

אני תמיד מעדיף לעשות את זה במיטה, להתכרבל בתוך עצמי ובאהבה שלי אליו. להיות מוקף מלא כריות כי אני מתפתל ללא שליטה.

מצד הגב ישנה הצמרמורת הבלתי פוסקת שתמיד גורמת לי להזדקף, מלפנים הבטן מלאה פרפרים.

אני משתולל מהדגדוגים שחולפים בכל גופי כגלים ותמיד מקבל את התחושה של "אני חייב לרקוד!".

אולי מתישהו אני גם אעשה משהו עם התחושה הזו.

זו מערבולת מטורפת של רגשות, של סחרורים, של הבנה שאני בגג העולם.

להסתובב במהירות האור, להרים את הידיים ולקפץ לעננים.

ריחוף עדין מעל כולם, כי אני אוהב אותו.

אני אוהב לשמוע אותו צוחק, במיוחד בטלפון. הצחוק שלו מתגלגל כרעם בשחקים רק שבמקום להיות בין עננים הוא בין חוליותיי מדגדג.

וזה הכי פשוט בעולם, לגרום לו לצחוק.

אני פשוט שואל אותו אם הוא רוצה לשכב אתי, והוא פשוט מתפוצץ מצחוק עלי.

הדבר השני שגורם לו לצחוק עלי היא האמרה שאני ביסקסואל.

אני: "אבל אני באמת בי!"

בופירנד: "כן בטח חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח"

אוף.

הוא כל כך מתוק.

אני באמת אוהב אותו.

ואני אוהב להרגיש את הסומק ממלא את לחיי כשאני חושב עליו.

ואני אוהב כשהוא מחבק אותי.

ואני אוהב כשהוא מנשק אותי.

ואני אוהב כשהוא צוחק.

ואני אוהב כשהוא צוחק על זה שאני מציע לו לשכב אתי.

ואני אוהב ללכת אתו יד ביד.

ואני ממש אוהב את החמישה חודשים שלנו.

מזלט לנו.

אוי גאד.

אני באמת פקצה מאוהבת.

אני כבר לא כתוב עם תוכן.

המח נזל לי החוצה.

זה בטח בגלל שאני ובויפרנד עוד לא שכבנו!

בויפרנד, לטיפולך.

לוודי אלן יש תמיד מה לומר בנוגע לחיים שלי, למרות שזה על בנות:

"אמש גיליתי אמצעי מניעה חדש דרך הפה.

היא אמרה לא."