אתמול בעת שיעור דינאמיקה הבנו מה ההבדל בנינו, עתודאים, לבין שאר הסטודנטים.

"מסוק זה נע במהירות קבועה של ידה ידה ידה זווית חודו היא בלה בלה בלה מהירות הרוח הנושבת לכיוון השני היא בלאט והתנגדות האוויר היא חתיכת זיין. המסוק נע לכיוון עזה."

לאחר שהמרצה הבין שאנחנו רק צוחקים על זה ולא פותרים את השאלה הוא אמר: "סבלנות שלי אינסוף... מגיע לסוף."

אולי הוא גאון אבל כשהנושא נוגע לדברים שיוצאים לו מהפה, אין כמעט קשר.

באותו השיעור, הוא ניסה להדגים לנו את פעילות הרוטור ואת שינוי התאוצה הרגעית ולכן הוא לקח את הקלמר שלי שהינו קלמר ג'ינס רגיל והתחיל לסובב אותו בעזרת הרצועה שלו. עם כל סיבוב וסיבוב הקלמר קרב יותר ויותר לפרצוף שלו ואני לא יכולתי שלא להתפוצץ מצחוק כשאני מדמיין אותו פוגע בעצמו. המרצה לעומתי לא אהב את הגיחוכים שלי.

לבסוף הרצועה נקרעה והקלמר עף לעזאזל. וכמובן שזו הדגמה למהירות הקווית שנוצרת מאחר ואין שום גורם אשר מושך את העצם למרכז ציר הסיבוב.

בסיום השיעור הוא רצה לתמצת לנו את הכל: "מה חשוב לי פה?... הכל." אחלה של תמצות.

בהפסקה ניגש אלי סטודנט על מנת שאבהיר לו משהו בנוגע לנושא מסוים. הוא  התחיל את השאלה שלו ב"סליחה על הבורות אבל..."

כשהוא סיים את השאלה התשובה המיידית שלי הייתה: "ואתה באמת צריך להתנצל." אם נשווה את השאלה שלו למשהו שכולם יכולים להבין אז הוא בערך שאל אותי "תגיד, מים רטובים?"

בשיעור אחר התחלנו להתערב עם המרצה בנוגע לנושא מסוים. אחד הסטודנטים אמר: "היה לי פעם מורה שאמר על התערבות 'יש אחד אידיוט ויש...' אה...".

ניתן להניח שאותו אידיוט נשאר אידיוט.

בשיעור אלקטרוניקה המרצה הכתיבה לנו תשובה הנוגעת לדגימת ערכים אנלוגיים על מנת להמירם לערכים דיגיטאליים.

מרצה: "על מנת להמיר אות תקבילי לאות ספרתי בשלב הראשון יש לדגום את האות ולשמור אותו-"

שם עצרתי אותה.

"את מתבלבלת. את לא יכולה לדבר ככה, הבוחנים לא יבינו. אנחנו צריכים לכתוב להם משהו בסגנון של 'מכשיר זה להיות איפה יש שמה בקר לבדוק ערך פיזיקאלי...'."

הכיתה הסכימה אתי. המרצה גלגלה את העיניים שלה.

טוב, אשמתי שהיא ילידת הארץ?!

בסיום הלימודים הלכתי לבניין המשרדים על מנת לשוחח עם ראש המחלקה שלי. כשהייתי אצלו במשרד מנהלת המכללה נכנסה פנתה אליו ואמרה: "אבל הבטחת לי סטודנטים לעזרה".

ובכך הפכתי למזכירה. זרקו אותי לתוך חדר ישיבות ענק, עם שולחן ענק שעליו ניצבו ארגזים מלאים מעטפות מכתבים ומדבקות של כתובות. הייתי צריך לשבת ולהכין את המכתבים. בעודי עושה זאת שאלתי את עצמי למה, למה לעזאזל אני מתרגל משהו שבברור אני לא אעשה בצבא?

כשיצאתי משם, אחרי 367 מעטפות (פשוט נשבר לי, ואפילו כשיצאתי מהחדר הרגשתי כאילו אני בורח ממוסד סגור. מטומטם כשיוצאים מנקודת ההנחה ההגיונית שאני מתכוון להגיע שוב למכללה בשלב כלשהו והאנשים יודעים בדיוק מי אני) וראיתי שאין לי שום פפרקט, הרגשתי טוב עם עצמי.

אני מעסיק את עצמי על מנת לא לחשוב על זה.

אז אני לא אכתוב על זה. אני עדיין בורח מזה. מדחיק.

לעומת אותה טראומה היום עצמו בחברת האלים היה מדהים ואני לא רוצה שזה יעלם בדפי ההיסטוריה של זיכרוני.

לכן, לפני שאשכח כבר הכל, אכתוב.

ברביעי בבוקר המרצה שלנו נכנס לכיתה, בפרצוף של אבל. הוא הרים את ראשו לכיתה, סקר את כולנו והתחיל להרצות לנו עד כמה אנחנו גרועים. הוא אמר שכמות ההעתקות שהייתה במבחן האחרון שלו היה מרהיבה, אבל הוא התעלם מכך. כאבה לו יותר העובדה שאלו אשר העתיקו, העתיקו כל כך טוב שאפילו מקום של מקוריות לא היה. אותם שמות של תוכניות, ואותן טעויות.

הוא התחיל לסקור על הלוח את הטעויות הכי קריטיות שהיו במבחן. התחלתי להחוויר ולבסוף הזכרתי לעצמי שאני צריך לנשום.

אחרי נקודה זו, פשוט התחלתי לצחקק לעצמי.

הוא אמר שכולם נכשלו. שהרוב קיבל אפס. שאין לנו הבנה בסיסית.

התפוצצתי מצחוק.

בזעם הוא פנה אלי,

מרצה: "ומה אתה צוחק? אתה חושב שאתה לא נכשלת?!"

אני: "לא. לפי מה שאתה כתבת על הלוח ולפי הזיכרון שלי, יש לי אפס."

מרצה: "אז למה אתה צוחק?"

בחיוך ניצחון וצחקוק אחרון עניתי: "כי זה אומר שיש עוד מועד."

ואכן כן, יהיה אחד נוסף. ואני מאושר ממנו. כי אולי אני אצליח להעלות את הממוצע שלי. כל הדיכאון הלימודי שלי נבע מאותו המבחן שעניתי בו רק על שאלה אחת מתוך השתיים. לא ציפיתי לעבוד, ועכשיו, עכשיו אם אני אלמד מספיק אני אוכל.

בסיום השיעור הלכתי למשרד שלו. הוא בדיוק התיישב על הכיסא שלו.

אני: "באתי לקחת את האפס שלי."

הוא הרים לי גבה ואמר :"למה אפס? למה אתה מזלזל בעצמך? אני בטוח שיש לך איזה 30."

הוא הוציא את הטופס שלי והגיש לי.

50.

נחמד. הזיכרון שלי באמת לא משהו. לא טעיתי. קיבלתי את מלוא הנקודות. היה עוד יותר נחמד אם הייתי יודע מה לעשות בשאלה שלא עניתי עליה, אבל מילא. יש עוד מבחן.

בחמישי בבוקר נסעתי לת"א, לפגוש חלק מהאלים. כשהגעתי לעזריאלי לא הייתי צריך לחכות יותר מדי זמן וכבר פגשתי את קסיופאה, פום פום.

הצעתי לה ללכת לאכול, והיא הסכימה. אז אכלנו. כשסיימנו הלכנו להוציא את הנגן שלי מתיקון. במעבדה העובד התחיל לזמזם. זה עצבן אותי. הוא רק זמזם. היה נחמד אם למשל הוא היה מביא לי את הנגן שלי, אבל לא, לזמזם נראה לו הרבה יותר הגיוני.

כשחזרנו לעזריאלי החלטנו להשתמש במעלית. אתנו נכנסו עוד כמה נשים, כשאחת מהן שאלה "זה לעזראילי, כן?"

לא. זה לגן עדן. לאן האהבלה הזאת חשבה שהמעלית יכולה להגיע?!

החלטנו שאנחנו צריכים לשחק הוקי שולחן, כי מאז שהייתי אצלה לא שיחקנו. משחק ראשון היא ניצחה אותי בהפרש של נקודה. זה הרגיש לי מוזר כי היא תמיד כיסחה אותי, אז עברנו לשולחן אחר. שם היא חזרה לעצמה והראתה לי עד כמה הקורדינציה שלי גרועה.

שיחקנו גם כדורסל, כי היא אוהבת. וכמו במסורת טובה, היא הצליחה להטביע לי לביציים שני כדורים ואני ברוב כישרון הכנסתי לה אחד בפרצוף. כשסיימנו לבכות נפרדנו לשירותים. כשחכתי לה בכניסה לשירותי הבנות ראיתי אותה עומדת אופטימית מתחת למייבש הידיים. כזו חמודה אופטימית. מעולם לא לימדו אותה שהתגובה היחידה שהמכשיר הזה עושה היא ייבוש הידיים על המכנס/חולצה שלך?

כשהגעתי להחלטה שמיצינו את המקום זזנו לדיזינגוף סנטר.

הזכרתי לפום פום כל הזמן לא להיבהל, אם היא תראה אדם בלבוש מוזר. כי לא חסרים כאלה בת"א. אבל לא מצאנו כאלה. גם כשהגענו לשוק הכרמל לא ראינו. ממורמר מאי נוכחות הפריקים חיפשתי נואשות אחר דבר מה מוזר. אז הבחנתי בו. דוסל'ה על רולר. כן, מוזר. כן, ת"א. פום פום לעומת זאת פספסה. חבל. כשהתחלנו לחזור לסנטר על מנת לפגוש את שאר האלים, עצרנו בפארק הכלבים. בהינו בכלבים נלחמים אחד בשני עד שהבחנו באחד חמוד, בא ועמד מולנו מהצד השני של הגדר. הוא נראה עצוב. פום פום צילמה אותו.

אני לא יודע אם הוא היה עצוב מכך שהוא כלוא בחברת בהמות כלביות, או שפשוט הוא מקנא שאני עם פום פום.

בסנטר היה יריד אוכל. ואיפה שיש אוכל, יש אותי. אוכל. אז אכלנו. שוב.

וכמו כל אדם ששותה הרבה (מים!), הלכתי לשירותים. ואבוי הזוועה. אבל לא מדברים על זה. טראומה שמדחיקים.

כשסיימנו לברוח לבניין אחר כשמתי לב שאחת המדרגות שיורדת לסופר שבורה. מומחי התחזוקה של המקום פשוט שמו עליה סלוטייפ. אחלה. זה יחזיק.

אחרי זמן מה פגשנו את שאר האלים. אפרודיטה, חברה של אפרודיטה, ארס, חבר של ארס וכרונוס.

בכיתי לכולם ואז שוב ראיתי את היצור שהיה בשירותים. אז ברחתי בפאניקה. חזרתי אליהם שהבנתי שעדיף שאני אהיה בחברת אנשים ולא לבד.

אפרודיטה רצתה לעשן אז עלינו ללובי העישון. היא לא רצתה להיכנס לשם אז נכנסתי אתה. מסריח שם.

אבל הנעמתי את זמני בבהייה בעמוד אבן שהיה כתוב עליו: "גמני משחיטה רכוש" ובצבע אחר: "גם אני משחיט!" ובאחר: "גמני!". אומנותי.

לארס היה מומלדת לפני זמן מה, לכן הלכנו כמיטב המסורת שבניתי וקנינו לו עוגה. עלינו לגג, הדלק(תי)נו נרות, שר(תי)נו ולבסוף אכלנו אותה. כשאני מככב כחלוץ ראשי. בשלב כלשהו, כשהעוגה כבר נגמרה, אפרודיטה חיבקה לי את הצורה. הרבה זמן. וניסיתי להתחמק ולא הבנתי למה היא לא נותנת לי. כשהיא שחררה ראיתי אותו. קפצתי עליו מאושר מהקיום של עצמי ונשקתי אותו. אני אוהב אותו.

כשסיימתי לנשק את בויפרנד הכרתי לו את פום פום ואת שאר החבורה. אבל הזמן עבר ופום כבר הייתה צריכה לזוז אז יצאנו החוצה בחיפוש אחר אוטובוס או מונית למרכזית. במהלך החיפושים ראיתי את שמיה פולנסקי. בשוק ועם פה פעור נשארתי לעמוד באמצע הרחוב כשכולם סביב זזים. פחדן שכמוני לא הלכתי להציג את עצמי. חבל.

אחרי שחזרתי לעצמי העלנו את פום פום על מונית וזזנו לעזריאלי. כשעלינו על הגשר בויפרנד הפסיק להחזיק לי את היד כי הוא ראה דוסים. אני כתגובה קפצתי על הגשר. 'הנה לכם רעידת אדמה!'. בפנים פגשנו את נימפה, ואז בויפרנד עזב אותנו ואחריו אפרודיטה.

נשארנו רק אנחנו, ההומואים. אבל היה נחמד. נהנו מהטאקט הנורא מוצלח של כרונוס.

הייתה גם סיטואציה נחמדה שבה ראינו פסל שובב בוהה בחזרה של אישה. בכניסה לעזראילי ישנו ספסל שעליו ניצב פסל של זקן (שלוקח חצי ספסל, מה הרעיון הגדול?) כשהוא קורא עיתון. מאחר והוא קורא עיתון הפרצוף שלו נמצא בזוית כשעיניו התיישרו ישירות לתוך מחשוף של בחורה שבדיוק סידרה את השקיות שלה.

חשבתי שיהיה פוסט יותר מצחיק. או מצחיק בכלל, אבל אני בבחילה אז חבל.

הכלב:

אני מתעורר ולא מבין. אני מהלך ולא מבין. נושם, אוכל, ישן, נח, לומד, מתרחץ, מחייך, מצחיק, דומע, מנקה, מתייאש.

אני לא מצליח להבין למה כל מי שסביבי חושב שאני בדיכאון.

סבתא חושבת שאני מצוברח, מתקשרת בפאניקה לאמא. אמא מאשימה אותי בכישלון בלימודים, שבגללם אני מדוכא.

בויפרנד אומר שאני נשמע כזה. חסר חשק, חסר חיים, ללא ניצוץ. קיים. נמצא אבל לא נמצא. אם מסתכלים בעיניים רואים ריקנות.

למה?

אני לא מרגיש מדוכא. אני לא יודע, אולי אני כן? אני אמור?

אני יודע שאני מאוכזב מעצמי. עשיתי טעות. כיצור מפגר שבחר בדרך מסויימת ולא מיצה אותה. הוא לא ניסה, הוא פשוט ראה מה קורה וניסה לסדר את זה שלא יקרה לו כלום. מימוש הפוטנציאל שלי שואף לאפס. אני זועם על עצמי שלא ניסיתי. מראש בחרתי שלא כי זה לא עניין אותי, ואין לי שום כוונה להמשיך בכך בעתיד ובמיוחד לא לימודים באותו המקצוע, אבל לפחות להתאמץ, קצת, אם אני כבר עושה את זה.

בויפרנד מנסה להזכיר לי שאני לא רוצה בזה. מעולם לא תכננתי להצליח ולא הייתה לי שום תוכנית לעתיד שאיכשהו קשורה בלימודים האלה. הרעיון היה לבוא, לראות, להוציא דיפלומה ושלום על ישראל.

אז תהיה לי דיפלומה, אין להתווכח על זה. אבל אני לא מרוצה מעצמי. הייתי יכול יותר. אם רק הייתי חושב.

זה הרגיש כמו תיכון כי אין כמעט בגרות בכיתה שלי, זה הרגיש כמו תיכון כי אני לא משלם על כלום. בגלל שזה הרגיש כמו תיכון התנהגתי כמו שהתנהגתי בתיכון. וזה לא מספק. לא אותי. ואני לא מבין למה כי באמת שאין לי שום רצון לעבוד במקצוע הזה בעתיד.

אני מתחבר יותר למקצועות הומאניים, אני אוהב יותר את התבונה, כפי שאני רואה אותה.

ישנה חוכמה בעולם, אבל חוכמה היא משהו נרכש מדברים חיצוניים ובתיאוריה עם קצת רצון כל אחד יכול להיות חכם.

תבונה זה משהו אחר. זאת חוכמה פנימית שאתה בעצמך מפתח ולא כל אחד יכול להגיע אליה. ככה לפחות אני רואה את זה.

זה כמו מתמטיקה ופילוסופיה.

אני אוהב את הפילוסופיה הרבה יותר מאשר את המתמטיקה.

למרות שבבסיסן הן כמעט אותו הדבר.

אני מקווה שזה יעבור לי, למרות שאני לא רואה איך. ואני אשם. הייתי צריך לראות מראש, הייתי צריך להתבגר, הייתי צריך להשקיע.

הגישה של "אני לא אעבוד בזה בחיים וזה משעמם אותי, אז אני לא אשקיע בכלל" ילדותית ומטופשת.

ושוב התכוונתי לכתוב פוסט מצחיק אבל אין לי שום חשק לכך. אני מקווה שבחמישי זה ישתנה. בחמישי אני אבלה את היום בת"א.

קסיופאה, ארס, בסט, כרונוס, נימפה ובויפרנד. אולי הם יצליחו להוציא אותי מתחושת ההחמצה הזו.

אני כל כך מתגעגע אליהם. במיוחד לארס, שהוא מיוחד. אני מעריץ אותו. אם הייתה לי אפשרות לבחור במישהו שאני מכיר ולהיות במקומו, הייתי בוחר בו. הוא בוגר, הוא חכם, הוא מנתח מצויין מצבים. הוא מקסים.

הכי מדהים אותי היא הגישה שלו, העיניים שלו. כל מה שהן משדרות זה "אני מודע לסבלות העולם, אני יודע שהעולם הזה רע, ובכל זאת אני אחפש את התמימות הגלומה בכולם". העיניים שלו אומרות הכל. תחינה לנאיביות שתתאים לו, למרות שהוא מודע לסביבה ולכולם. מעטים האנשים שיכולים להישאר אופטימיים ולתור נואשות אחר חיי האגדות שהם רוצים לעצמם.